אחרי 70 שנה: האם כבר מותר לצחוק על השואה?
לצחוק או לא לצחוק? זאת השאלה העומדת במרכז הסרט "הצחוק האחרון". על אף ההסכמה כי מותר ללעוג לנאצים, בין הקומיקאים, הניצולים והפעילים נגד גזענות, הדעות חלוקות בנוגע לנחיצות הומור על השואה. מה השתנה מאז ימי "הדיקטטור הגדול" של צ'פלין?
האם שואה הוא נושא מתאים להומור? "הצחוק האחרון" סרטה התיעודי של פרן פרלשטיין, שהקרנת הבכורה שלו התקיימה בחודש שעבר בפסטיבל טרייבקה, דן בסוגיה זאת. בסרט משתתפים ניצולי שואה, פעילים נגד גזענות, יוצרים, כותבים ומספר קומיקאים. כמו כן, הוא כולל קטעים מתוך סרטים והופעות סטנד אפ העוסקים בנושא השואה.עוד כותרות ב-nrg:
• מי הגיעה בלבן לחתונה של רוני דלומי?
• תהילים על האי: גיא זו-ארץ בין שני עולמות
• רשימת השירים המושמעים בישראל - ללא נשים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שילוב בין שואה להומור היה טאבו במשך עשורים רבים. מעט מאוד סרטים העזו לגעת בנושא באופן הומוריסטי, כמו שהעז למשל צ'רלי צפלין בסרט "הדיקטטור הגדול" אי אז בשנת 1940. אך החל משנות התשעים, עם הגעתם של בני הדור השני והשלישי למרכז הבמה, החל להירקם זיכרון חדש המשלב הומור וסאטירה עם השואה בקולנוע, בטלוויזיה, במופעי סטנד אפ ובאינטרנט.
"הצחוק האחרון" מתמקד ברנה פיירסטון, ניצולת שואה בת 91, שמנגלה ערך ניסויים על אחיותיה וכל בני משפחתה נספו בשואה. למרות הטראומה הנוראית שעברה, פיירסטון מאמינה שאם אתה מאבד את חוש ההומור שלך – אפילו על השואה – אז הנאצים ניצחו. לטענתה, הנקמה שלה בהיטלר, זאת העובדה שהיא שרדה ויכולה לצחוק עליו.
לעומת זאת, אלי גרוס, ניצולת שואה אחרת, לא מוצאת שום דבר מצחיק במחנות השמדה – מה שמראה שאין הסכמה על הנושא גם בקרב אלו ששרדו את השואה. יש לציין כי למרות שפיירסטון חושבת שהצחוק חיוני בשביל לשרוד, כאשר היא צופה בקטעים הומוריסטים על השואה, היא לא נראית משועשעת כלל.
בין משתתפי הסרט ישנה הסכמה כללית שמותר ללעוג לנאצים. אבל האם זה בסדר לצחוק על השואה? בעניין זה הדעות חלוקות. עם זאת, יותר ויותר קומיקאים בעשורים האחרונים מעזים להתייחס לנושא השואה. זכורים במיוחד הפרק על ה-Soup Nazi בסדרה "סיינפלד", או הקומיקאית ג'ואן ריברס המנוחה שהחמיאה למראה של דוגמנית העל הגרמניה היידי קלום: "הפעם האחרונה שגרמניה נראתה כה לוהטת, הייתה כשהם דחפו יהודים לתנורים". ריברס עוררה את זעמה של הליגה נגד השמצה, שחבריה טענו כי חיללה את זיכרון השואה.
ויש כמובן גם את שרה סילברמן, קומיקאית יהודייה ושוחטת פרות חסרת מעצורים, שמשתתפת בסרט. סילברמן מנפצת לרסיסים את הטאבו על השואה בסרטה "ישו הוא קסם" המבוסס על מופעי הסטנד-אפ שלה. באחת מהופעותיה היא מתייחסת לנושא הרגיש: "אני מאמינה שאם היו שחורים בגרמניה של שנות השלושים, השואה לא הייתה קורית. בעצם, לא הייתה קורית ליהודים". או כשעלתה לבמה בטקס חלוקת פרסים למפעל חיים שהוענק למל ברוקס אמרה: "מה הדבר השנוא ביותר על היהודים בשואה? העלות". משחק מילים באנגלית, שהיה קצת יותר מדי אפילו עבור מפיקי האירוע.
שרה סילברמן בטקס הענקת הפרס למל ברוקס:
אחת מההסכמות הכלליות שהסרט בכל זאת מצליח להגיע אליהן היא, שאם כבר לצחוק על השואה אז רק ליהודים מותר. כאשר ליסה למפנלי, קומיקאית איטלקיה-אמריקאית, צוחקת על המוזיקה של דייוויד הסלהוף ואומרת שהיא עד כדי כך גרועה שאם היא הייתה מושמעת בשואה "היהודים היו קופצים לתוך התנורים", זה נשמע עוד יותר צורם לעומת בדיחה דומה של סילברמן היהודייה. אבל האם ראוי לצחוק על כך? ומה מצחיק באירוע כזה נורא?
"הצחוק האחרון" מנסה לענות על שאלות אלו בין היתר באמצעות דיון על הסרט השנוי במחלוקת "החיים יפים" של רוברטו בניני. ברוקס, קומיקאי ויוצר יהודי מוערך ("המפיקים", 1968), מתאר אותו כסרט הגרוע ביותר שנעשה אי פעם, בגלל הדרך בה הוא מטפל בנושא השואה. בניגוד אליו, אברהם פוקסמן מהליגה נגד השמצה, שגינה את התבטאותה של ריברס, אמר שהוא חושב שהסרט זוכה האוסקר נפלא. יש גם דיון קצר על סרטו של ג'רי לואיס "היום בו הליצן בכה", שנגנז לפני שהגיע אל המסכים, על ליצן שמשעשע ילדים בדרכם לתאי הגזים באושוויץ. כישלונו של הסרט מוכיח מדוע חומרים מסוג זה צריכים להיות מטופלים בזהירות רבה.
"הצחוק האחרון" מרחיב את הדיון בנושא הומור וטאבו ועוסק בנושאים נוספים כמו גזענות ואסון התאומים. הקומיקאי כריס רוק מתייחס במהלך הופעתו להקמת מגדל החירות בגראונד זירו, האזור בו ניצבו בנייני מרכז הסחר העולמי, ומשתעשע במשחק מילים: "מי נותן החסות של המיזם? טרגט?" (מטרה).
בסרט אמנם לא ניתנת תשובה ברורה לשאלה האם מותר לצחוק על השואה, אך הוא מציג מגוון רחב של נקודות מבט ודעות. בסופו של דבר, גם אם ניתן להסכים כי הומור הכרחי כדי לשרוד, איפה עובר הגבול? תלוי בעיני המתבונן.
אקו"ם