היטלר הומו זה יותר מצחיק
ארבעה עשורים אחרי שיצא לעולם עם "המפיקים", סרטו הראשון כבמאי, חוזר מל ברוקס עם גרסה חדשה ללהיט, ומפזר קצת יידישקייט לחימום האווירה
אבל למרות האווירה הכביכול קלילה הזאת, מל ברוקס שפגשתי בסבב הראיונות הזה הוא מל ברוקס קצת אחר. בראיונות הקודמים שערכתי איתו הוא תמיד היה משעשע כל כך, יצר סביבו אווירה קלילה, כיף. הפעם הגיע קצת שונה, עצור מעט, מכונס בעצמו. יש להניח שלמותה של אשתו, השחקנית אן בנקרופט, אותה כינה "נשמתי התאומה, חברתי הטובה ביותר", יש חלק גדול בשינוי הזה.
אולי לכתה, לאחר 44 שנות נישואים ומאבק ממושך במחלת הסרטן, הוא שגורם לו להתייחס בהרבה פחות התלהבות לפרויקט הטרי, הגרסה הקולנועית ל"המפיקים", סרטו הראשון כבמאי. כפי שהעיד בכמה ראיונות אחרי מותה, בלעדיה אין לו חשק לעשות דבר, בלעדיה הוא לא יכול ליהנות. במפגש הזה, הוא מבקש, היה רוצה להתרחק מעט מהנושא הכואב לו כל כך ולדבר בכל זאת על הסרט (שעלה בארצות הברית לפני כחודשיים וחצי ואצלנו השבוע).
"המפיקים", למי שלא הספיק לראות את הסרט הישן או את המחזמר בניו יורק או את זה שעלה כאן בקאמרי באחרונה, מספר את סיפורם של מקס ביאליסטוק וליאו בלום, שמחליטים להעלות את המיוזיקל הגרוע בתולדות ברודווי, מן עסקה כלכלית שכזו. הם מוצאים את הבמאי הגרוע ביותר והתסריט הגרוע ביותר, שעוסק, לא פחות ולא יותר, בהיטלר. אבל - הפתעה הפתעה - מדובר בהצלחה היסטרית.
מל ברוקס הוא אחד הבודדים שיכול להתגאות בניכוס כל ארבעת הפרסים הנחשבים של תעשיית הבידור האמריקנית. יש לו בבית לא מעט פרסי טוני (תיאטרון), אמי (טלוויזיה), גראמי (מוזיקה) וכמובן, אוסקר (נו, אתם יודעים). את דרכו החל, כמו אמנים רבים אחרים, בסטנד-אפ, אחר כך כתב לתיאטרון, לטלוויזיה, וכבש את שניהם. הרומן הגדול שלו עם הקולנוע החל ב-1968 עם , כבר אמרנו, "המפיקים" (ב-1963 הוא כתב את התסריט ל"דה קריטיק", אך לא ביים אותו), עליו גם זכה באוסקר ראשון, לתסריט. אחריו באו בזו אחר זו קומדיות מוטרפות כמו "אוכפים לוהטים", "להיות או לא להיות", "פרנקנשטיין הצעיר", " שיגעון בחלל" ועוד ועוד (בנוסף, ב-1980 ייסד ברוקס חברת הפקה משלו שהפיקה, בין היתר, גם את הסרטים "איש הפיל" ו"הזבוב").
"המפיקים" רשם תחנה נוספת בשנת 2000. ברוקס עיבד את התסריט זוכה האוסקר שלו למחזה, הוסיף 17 שירים חדשים ופוף - להיט ענקי נולד בברודווי, עם 12 פרסי טוני ב-2001 וכרטיסים שקשה להשיג עד היום. "זה היה סרט חביב וטוב, שהפקתו עלתה 941 אלף דולר, ורק עכשיו, עם מכירות גרסת הווידאו, הוא מחזיר את ההשקעה", ברוקס מסביר איך מצאו עצמם המפיקים בברודווי.
"דיוויד גפן, היום איש 'דרימוורקס' אבל אז 'גפן מיוזיק', שאותו תמיד חיבבתי והחשבתי לאיש חכם (הוא האמריקני היחיד שהשקיע ב'קטס', מיליון דולר, והרוויח 37 מיליון בחזרה), התחיל להתקשר אליי כל יום ולהגיד לי איזה מיוזיקל ענק זה יכול להיות. מכיוון שלא יכולתי להשתחרר ממנו, התחלנו
עכשיו הגיע גם החידוש של הגרסה הקולנועית (עם נתן ליין ומתיו ברודריק שכיכבו גם על הבמה), המחזה שפעם היה סרט עובד לקולנוע. איך שגלגל מסתובב. מלאכת הבימוי הופקדה בידיה של סוזן סטרומן, שזה לה הסרט הראשון. "לכל אחד יש את הסרט הראשון. אני טוב בלבחור במאים טריים והיא היתה כישרון טבעי. אני עשיתי את הבכורה שלי עם 'המפיקים', ולכן היתה לי תחושה טובה. דיוויד לינץ' עשה את סרטו האמיתי הראשון בשבילי כשעשינו את 'איש הפיל'. רוב מרשל ביים את הראשון שלו, 'שיקגו', וקיבל אוסקר. לסוזן יש כישרון ויזואלי נדיר, היא מבינה מה העין אוהבת. אנחנו חושבים אותו דבר. בשביל שנינו 'שיר אשיר בגשם' הוא קלאסיקה מושלמת".
בטח יש הבדלים בין הגרסה של 1968 לזו הנוכחית.
"טוב, יש אותו סיפור, עלילה ודמויות, עם שינוי אחד בולט מהיטלר שהיה על סמים להיטלר הומו, שזה יותר מצחיק. אבל אם מדברים על הסרט הישן, תנו לי לספר סיפור משעשע. פיטר סלרס היה אמור לגלם את הדמות של ליאו בלום (רואה החשבון שמקס ביאליסטוק הופך למפיק). הוא לא היה כל כך מוכר אז באמריקה, אבל אני הכרתי אותו הרבה זמן. סיפרתי לו על התסריט, הוא קרא אותו, התלהב והבטיח שיגלם את התפקיד, אבל אז הוא עשה סרט אחרי סרט, הפך כוכב גדול, ולא יכולתי לגעת בו. יום אחד כשהוא היה בהוליווד הראו לו בהקרנה פרטית את'המפיקים', קצת לפני שעלה, והוא פשוט השתגע, הוא אמר שזו הקומדיה הכי טובה שנעשתה אי פעם. לפני שהסרט הגיע ללונדון הוא פרסם מודעות ענק בכל העיתונים וסידר לנו להופיע בקולנוע הכי טוב. נשארתי אסיר תודה לו לנצח".
אילו הבדלים אתה מוצא בין השחקנים בגרסה ההיא לאלה שבגרסה הנוכחית?
"לא יהיו עוד זירו מוסטל (מקס ביאליסטוק) וג'ין וויילדר (ליאו בלום). הם היו בעלי כישרון מיוחד. אבל בדרך מסוימת הסרט החדש אפילו טוב יותר, כי נתן ומתיו יכולים לשיר ולרקוד. הפעם הסיפור מוצג בשירים ובריקודים. כך שאם הקודם היה כרטיס זהב, הנוכחי הוא כבר שני כרטיסי זהב. הרבה אנשים אמרו לי שהסרט הזה טוב מהקודם, אבל בשבילי שניהם טובים. אחד הוא כזה והשני הוא כזה. זה כמו להגיד שאתה אוהב את הבת שלך יותר מאת הבן שלך".
הגרסה הזאת חשובה לך באופן אישי כמו הקודמת?
"אם היית מבינה יידיש, הייתי אומר 'דה זלבה זאכ' (אותו דבר)".
לברוקס כנראה אין כל ספק שהקהל יאהב אותו. שרשרת להיטים יכולה לעשות לך את זה כנראה.
תגיד, אתה לא פוחד שמה שמצחיק אותך לא יצחיק את הקהל?
"לא".
נו, מעולם לא דחו משהו שעשית?
"דחו. כשעשיתי את הסרט המקורי ידעתי שהמציגים היהודים לא יסבלו זאת אם השם של היטלר יהיה בכותרת (באנגלית נקרא המחזמר של ביאליסטוק ובלום "Spring Time To Hitler"). הם יודעים שאתה עושה ממנו צחוק, לועג לו, שבתוך הסרט הכל בסדר, אבל עד שאנשים ראו את הסרט זו היתה שערורייה לכתוב את שמו על השלטים".
יש נושא שאפילו בשבילך הוא טאבו?
"לעולם לא אצחק על המפלגה הנאצית או על מחנות הריכוז וההשמדה, כמו שעשה רוברטו בניני ב'החיים יפים'. לעולם לא הייתי יכול לעשות את זה כי הנושא שובר את הלב מדי".
והיית כותב, למשל, "Spring Time To Bush"?
"אני לא עושה פוליטיקה. אני מחכה שמישהו יהיה מת 40-35 שנה ואז זה הופך היסטוריה, לא פוליטיקה. יש הבדל גדול בין השתיים, כי במהלך אירוע אין לנו מושג איך זה הולך להיגמר. אנחנו לא יודעים, למשל, אם ההיסטוריה תשפוט את מה שקורה בעיראק כ'כן' או כ'לא'. יש לי תחושה שההיסטוריה תצחק על זה, אבל אני מחכה לראות איך זה ייחתך מבחינתה. ההיסטוריה כבר קבעה שהרייך השלישי והמפלגה הנאצית לא היו אנשים חביבים, כך שקיבלתי מההיסטוריה אור ירוק להעלות היטלר הומו.
"הבעיה עם דיקטטורים היא שאתה לא יכול להתווכח איתם. הם טובים מאוד בנאומים, ברטוריקה, אבל הם לא יכולים לסבול או לעמוד בפני קומדיה. אף אחד לא יכול לעמוד בפני קומדיה. אם אתה מראה את הגיחוך שלהם, כמו שצ'רלי צ'פלין עשה ב'הדיקטטור הגדול', אתה מכניע אותם בעזרת צחוק. אני רק ממשיך בדרכו של צ'פלין. לו היה היטלר קצת נשי, לי יש היטלר הומו. יש לנו היטלרים מוזרים אבל הדרך לנצח היא ללעוג להם, להפוך אותם למגוחכים".
כמי שמנפנף בפטפוט ביידיש ובהומור יהודי שורשי, אין אדם מתאים יותר לענות על השאלה, איך יכול להיות שכל כך הרבה קומיקאים ואנשי בידור גדולים הם יהודים. "לא כולם", הוא משתעשע קצת. "יש כמה יוצאי דופן, קול פורטר למשל. כישרון ושמחה הם בעצמות. סבא שלי בא מרוסיה, ממשפחה יידשאית קרובה וחמה, כנראה במין שטייטל כזה כמו ב'כנר על הגג'. מדי פעם היו הקוזאקים פושטים ובכל פעם שהם הסתלקו בני המשפחה היו חוגגים בשירים ובריקודים את זה שנשארו בחיים. זו דרך נהדרת לבטא את השמחה שלך".
ולכישרונות של היום אין את זה בעצמות?
"אנחנו היינו טובים יותר. היו לנו יותר כישרון, חזון, השראה. לעולם לא יהיו אותם סרטים מופלאים כמו אלה שנעשו עד סוף שנות ה-60. מתישהו בשנות ה-80 וה-90 סרטים הפכו חשוכים, מפחידים, טרגיים. ההומור השתנה לגמרי. או שהוא דוחה ומטונף או שהוא משתמש בהמון קללות שאנחנו לא הכרנו או לא יכולנו להשתמש בהן".
אולי בכל זאת כמה ניצוצות?
"יש כמה. אצל 'סיינפלד' אני מוצא הרבה כישרון, אמנות, כך גם אצל ריצ'רד לואיס".
נדמה שפעם היו לכוכבים חיי מדף ארוכים יותר.
"זה סינדרום הבלונדיני החדש. בכל פעם בלונדיני הוא הדבר הבא. זה התחיל מרוברט רדפורד, ואז היה להם את קווין קוסטנר ועכשיו הם הביאו את בראד פיט. יש מין שרשרת ארוכה של בחורים בלונדיניים".
למה אתה אומר "הם"? היית פעם חלק מהוליווד.
"אני נער ברודווי עכשיו, אף שאני חי בשני החופים בגלל הילדים שלי. יש לי המון 'נחס' (נחת ביידיש) מהילדים ומהנכדים שלי".
ובכל זאת, לא היית רוצה לעשות סרט נוסף?
"הייתי רוצה, אם הם היו נותנים לי לעשות מין'אוכפים לוהטים' או 'פרנקנשטיין הצעיר', אבל הם לא רוצים סרטים כאלה. לעשות סרט כזה דרושה שנה. אתה יכול להעלות מופע בחצי שנה".
קשה להאמין שברוקס חובב היידיש והיהדות מעולם לא הניח כף רגל בארץ המובטחת, אבל הוא רצה. "רציתי, הרבה פעמים, אבל תמיד היה משהו שבו הייתי עסוק. כשאתה בשואו ביזנס כל הזמן יש לך כל מיני פרויקטים חדשים".
אתה מתעניין בנו קצת לפחות?
"הו, אני מתעניין מאוד, אבל ישראל רחוקה ואני כבר לא ילד, כך שנסיעה כזאת בשבילי היא כבר לא עניין פשוט כל כך".
יש מקום שמעניין אותך במיוחד?
"לא, לא במיוחד, רק הכותל המערבי וכל מיני מקומות אחרים שיהודים מבקרים בהם".
טוב, אז נחזור לדברים שקשורים אליך יותר.
"את בטח מתכוונת להיטלר".
נא להמתין לטעינת התגובות
