הזמן עושה את שלו: אברהם טל מביט קדימה
אחרי הצלחת 'שוטי הנבואה' ושלושה אלבומי סולו, ורגע לפני יום הולדת 40, אברהם טל מוציא אלבום חדש ועוסק בחיים עצמם. בריאיון מיוחד הוא מדבר על הילדות, תחזוק הזוגיות, גל הטרור והפחד לגעת בכאב, וגם מספר על ההתקרבות וההתרחקות מהעולם הדתי
לפני כמה שבועות הופיע אברהם טל בפסטיבל מוזיקה באילת. יום לפני ההופעה שלו הופיעה להקת "התקווה 6", שאיתה הוא חולק את אותו סאונדמן. איכשהו, טל מצא את עצמו בעמדת הסאונד החבויה בקצה האולם, עומד כאחד האדם בין המוני האנשים. "ישנו השיר 'בעולם שלה', אני מת על השיר הזה. תמיד כשאני שומע אותו אני רוצה לשיר קולות לעמרי (גליקמן, סולן התקווה 6, ל"ב).
עוד כותרות ב-nrg:
• מעריצי ביונסה, היכונו לאכזבה
• שי מיקה מגיבה על סיוע צבא האמת לזכייתה
• "השוו אותו להיטלר": מה גרם לאירוע הלבבי של איציק?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"פתאום הסאונדמן זורק לי מיקרופון ואני מתחיל לשיר קולות רקע. אף אחד לא ראה אותי, אפילו עמרי לא הרגיש. נדלקתי. תמיד ידעתי שאני אוהב לשיר, אבל אני אוהב גם את הבמה, את האנרגיה של הקהל. ואני כל הזמן שואל את עצמי מה אני אוהב יותר וכמה מזה זה האגו. ובאותו רגע באילת - לא היה קהל, היינו רק אני והסאונדמן וההתרגשות של השירה, פשוט לשיר. זה מה שמדליק אותי באמת. אני יותר אוהב לעשות קולות, לפעמים אני עובר לרקע אוטומטית ואני צריך להזכיר לעצמי שאני אמור להוביל את השיר".
יכול להיות שזה סוד הקסם של אברהם טל. למרות שהוא אחד האמנים הכי פופולריים ואהובים בישראל, בסופו של יום הוא פשוט בחור שאוהב לשיר. כזה שעוצר מדי פעם את המירוץ כדי לשאול את עצמו שאלות על מהות המקצוע שבחר לעצמו ועל האדם שהפך להיות בעקבות הבחירה הזאת. לאלבום החדש שלו, הרביעי במספר, בחר לקרוא "עכשיו החיים". "החיים טסים לנו", הוא מסביר. "יותר מתמיד יש בי הבנה שאני צריך לגעת בחיים באופן ממשי ולא לתת להם לעבור לידי".
זה חלק מחשבון הנפש לקראת יומולדת ארבעים שתחגוג השנה?
"ארבעים מרגיש כמו אמצע החיים, חצי מהחיים מאחוריי, חצי לפניי. ההבנה שמי שאני זה מי שאני.כבר לא אהיה שחקן קולנוע בהוליווד וצריך לקבל את זה", הוא צוחק. "ארבעים זה הגיל שבו הרבה אנשים חווים משברים. תודה לאל אני לא שם, אבל אני קולט שהחיים מאוד יקרים לי ושאני אוהב לחיות אותם ומוכן להרחיב את קשת הרגשות שלי, גם אם זה אומר לגעת בכאב. אני באופיי 'אופטימיסט בכוח', קשה לי עם כאב אז אני מיד בורח, מעביר נושא. שושנה אשתי אמרה לי שביום שבו אפסיק לפחד מהכאב ואסכים לגעת בו אז ייפתח בפניי עולם חדש, גם ביצירה. אז היום אני מסכים להסתכל לחיים בעיניים ולראות גם כאב, אבל רק כדי להעריך יותר את החיים, בלי להעצים את הכאב".
• מסתובב: הגימיק של אברהם טל עובד
• שוקולד וליידי גאגא: תחנות התרבות של אברהם טל
שינוי הכיוון הזה נוכח בסינגל הראשון מהאלבום, "הימים עוברים", שבו הוא שר: "הימים עוברים והשנים רצות, ואיפה את ואני באמת? ילדים הולכים, אמהות בוכות. תגידי מה פה חשוב באמת?".
"זה משפט שבעבר לא הייתי מצליח לכתוב", מספר טל. "כשכתבתי את השורה הזאת חשבתי על כל האובדן שאנחנו חווים בארץ כל הזמן ועל מקרים ספציפיים שקרובים אליי, בין היתר אמהות לחיילים שנהרגו במלחמה. עם הזמן מצטרפים עוד ועוד מקרים, זה מטורף."לפחות שלוש פעמים קרה שהתקשרו וביקשו שאבוא לבקר מישהו חולה, וכשבאתי יום למחרת אמרו לי שמאוחר מדי. יש חיץ בין העולמות, בין החיים למוות, ואנחנו כל הזמן מפחדים שיום אחד ניפול לתהום. לאט־לאט מחלחלת אצלי ההבנה שזה אנחנו במוגבלות האנושית שלנו שמאוד מפחדים מזה, אבל הנשמה לא מפחדת. היא פשוט ממשיכה הלאה לעוד גלגול, זה לא שהיא נגמרת ונהיה חושך. ברור שכשאני מתחיל לחשוב על אובדן אני מפחד ואומר 'אלוהים ישמור שלא נדע', זה באמת כאב שאי אפשר להכיל, אבל החיים לא נעצרים ואני כל הזמן רואה סביבי אנשים שבוחרים בחיים".
והנה למרות הנגיעה בכאב, בכל זאת חזרת לאופטימיות.
"אני לא כל הזמן ככה", הוא מודה. "אני בימים לחוצים מהרבה בחינות אבל יש רגעים שאני מסתכל על הכול ומקבל כוח. זה יכול להיות שתי דקות ביום. אני רואה את עצמי נכנס לסטרס הזה, ואז אני אומר לעצמי - הרי הכול טוב. כל החששות שהיו לך בעבר, בסופו של דבר התפוגגו. אל תהיה כפוי טובה לכל הטוב שהגיע עד עכשיו. כשמישהו כל הזמן מפחד ובסוף קורה מה שצריך לקרות והוא חוזר לפחד, זו כפיות טובה. אז תבין שהכול בסדר והכול יסתדר, תפסיק לפחד".
• אברהם טל נפרד משי שנפטרה מסרטן בשיר מרגש
והכול באמת בסדר, יותר מבסדר. אחרי שהיה חבר באחת הלהקות הישראליות הבולטות של תחילת שנות האלפיים, 'שוטי הנבואה', הצליח אברהם טל לפלס את דרכו לצמרת המוזיקה הישראלית עם להיטי ענק כמו "אורות", "מחוזקים לעולם", "הזמן עושה את שלו" ו"אדם צובר זיכרונות". הוא שיתף פעולה עם שלמה ארצי ועם הדג נחש, הופיע מעל מאות במות ויש לו מקום של כבוד בכל פסטיבלי המוזיקה החשובים.
קולו הגבוה הולך לפניו והוא נחשב לאחד הזמרים הטובים בארץ. לאורך הקריירה שלו הקפיד לאתגר את עצמו מבחינת הפקה ולא היסס לגעת במוזיקה אלקטרונית וליצור שירים שמחים, במדינה שתמיד העדיפה בלדות נוגות. האלבום החדש שלו הרבה פחות חגיגי וצבעוני ויותר אינטימי וחמים, לראשונה הוא גם הפיק אותו בעצמו. "אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות זה להפיק מוזיקלית. הסאונד הוא חלק חשוב מאוד ביצירה ממש כמו השירים עצמם. לרוב, אמנים לא מפיקים לעצמם את האלבומים, הם לוקחים מפיק חיצוני. עבורי זה עוד כלי להבעה שמאוד חשוב לי, וגם בו אני מנסה להתפתח עם השנים.
"בכל שיר חדש שאני שומע אני מקשיב להפקה, מנסה לפענח מה תפס אותי. הכוונה באלבום הזה הייתה לעשות אלבום פשוט במירכאות כפולות, כי בשבילי זה מאוד מסובך להיות פשוט". עד כדי כך פשוט, שבגלל שהבית והאולפן הביתי שלו בשיפוצים מצא טל דרך מקורית להשלים את ההקלטות לאלבום, והחליט להקליט בחדר הארונות שלו. הוא יכול היה לשכור אולפן אחר, אבל טל התרגל למצוא פתרונות בעצמו.
הוא נולד בבאר־שבע ובגיל שנה החליטו הוריו לעבור לנווה־אטי"ב, מושב בצפון רמת הגולן, למרגלות החרמון. קצת יותר משלושים משפחות במושב, מקורות הפרנסה לא רבים: חקלאות, צימרים שמשמשים את הנופשים ואחזקה משותפת של אתר החרמון. "ההורים שלי עלו לארץ מצרפת חסרי כול", הוא נזכר. "אפילו המכולה עם מעט הדברים שהם הביאו איתם נפלה מהרציף אל הים. הסוכנות שמה אותם בבאר־שבע ואז אני נולדתי, אלה היו שנים של הישרדות.
"בסוף הם הגיעו לנווה־אטי"ב, קרובים שעלו לשם כמה שנים לפני כן אמרו להם שהסוכנות נותנת שם בתים. אבא שלי חקלאי. מגדל אגסים, שזיפים ודובדבנים. בשלב מסוים החלטנו לבנות צימרים - אני, אחי, אבא שלי ועוד פועל מתחלף. לאט־לאט בנינו אחד ועוד אחד - ונהיו כמה צימרים, עד היום ההורים שלי מתפרנסים מהם. זו עבודה מאוד קשה. סביב השעון, בחורף, בקור". הדיבור על ההורים שלו גורם לפניו של טל להתעטף לרגע בארשת של עצבות. "אני קצת דואג להורים שלי, הייתי שמח להעביר אותם לאיזה בית נחמד בפרדס־חנה, לידי. אני מאמין שזה עוד יקרה".
הוא היה ילד אנרגטי במיוחד. "מופרע, בלגניסט, כזה שאין בו פחד וגם תלמיד גרוע", הוא מודה. "המורים אמנם אהבו אותי אבל יותר בגלל החיבור האישי, כי לימודית היה לי מאוד קשה עם המסגרות השונות. אני מאמין שהיום היו מגדירים את זה כהפרעת קשב, היו נותנים לי ריטלין ואז בטח לא הייתי מוזיקאי אבל זה נושא לשיחה נפרדת", הוא צוחק. ומה עושה ילד קטן שגר בגבול הצפוני של המדינה, ואין לו עוד הרבה חברים בגילו בסביבה? "החבר הכי טוב שלי היה סמיר מהכפר הדרוזי הסמוך", הוא נזכר. "הייתי הולך לישון אצלו והוא היה בא אליי. אבא שלי הכיר את אבא שלו, אז לא היו בעיות".
חבר אחר מהמושב לימד אותו אקורדים בסיסיים, אקורדים מורכבים יותר הוא לא מכיר, ועד היום הוא לא יודע לקרוא תווים. הוא לימד את עצמו לנגן, וכשהוא צריך להנחות את הנגנים שלו הוא שר להם את הצליל של האקורד שהוא רוצה שינגנו. החיים בקצה של העולם בין הנופים הפסטורליים של הצפון, הם אלה שהרגילו אותו לשקט ולימדו אותו לא לפחד מהבדידות. "אפילו שאני טיפוס מאוד חברתי, כשאני מגיע לחברה חדשה לוקח לי זמן להתאקלם וזה נובע מהחיים באזור שלא היו בו הרבה אנשים. אני הרבה בשקט שלי עם עצמי, וזה גם עוזר לי לעשות מוזיקה, זה נתן לי איזשהו ספייס שקיים בי מאז".
בתור ילד, הספייס הזה יכול להיות גם מאוד טרגי.
"היום אני רואה את הילדים שלי בפרדס־חנה ומבחינתי זה הרבה יותר בריא לגדול כמו שהם גדלים. יש הרבה ילדים ויש אפשרות לבחור למי להתחבר. אצלי היו בקושי שני ילדים בגיל שלי. במקום קטן האינטראקציות בין האנשים הרבה יותר דחוסות. בכל מושב קטן - אם אתה לא מדבר עם שני אנשים אתה לא מדבר עם חצי מושב. לא סתם אנשים הגיעו לגור במקום כזה קיצוני, אנשים קיצוניים מגיעים למקומות קיצוניים".
ההורים הכירו במרסיי שבצרפת, אבא ממרוקו, אמא מאלג'יר. יש לו עוד שלושה אחים, כולם בעלי שמות לועזיים. "לאחי הגדול קראו ברונו, מאוחר יותר הוא שינה לחגי. אחר כך נולדה סנדרה, וכשאני נולדתי הם בדיוק עלו לארץ, אז בהתקף ציונות הם קראו לי אברהם אריה, ואז זה עבר להם והם קראו לאחותי סטפני".
אז טל זה עברות?
"טל זה עברות של פואנקינוס", הוא מסביר. השם מגיע מהפיניקים, עמים כנעניים עתיקים ממוצא שמי שהתיישבו באזור הים התיכון באלף השלישי לפנה"ס. "הפיניקים התגלגלו להרבה מקומות. חלק הגיעו ליוון והמשפחה של אבא שלי הגיעה לטנג'יר שבמרוקו. הם ספרדים לגמרי, סבא שלי מדבר לדינו. יש היום פואנקינוס בברזיל, בפרו, בארצות־הברית, בקנדה ועוד. בארץ אין עוד פואנקינוס, אנחנו היחידים. האחים של אבא שלי נשארו בצרפת אבל עכשיו כולם עושים עלייה. פתחנו עכשיו קבוצה בפייסבוק של כל הפואנקינוס, וכל פעם אנחנו מגלים עוד כמה פואנקינוס חדשים".
עד כמה המרכיב המרוקאי הוא חלק משמעותי בזהות שלך?
"לא חושב על זה. המקום היחיד שאני מרגיש בו ספרדי הוא כשאני שומע ניגונים שסבא שלי היה שר בבית הכנסת. סבתא שלי מכחישה את היותנו מרוקאים", הוא אומר בחיוך. "היא אומרת שהיא לא יודעת מרוקאית, אבל אז אני רואה את האחיות המבוגרות שלה והן הכי מרוקאיות שיש. אמא שלי נולדה בקונסטנטין שבאלג'יר וכשאמא שלה מדברת ערבית אמא שלי אומרת לה - אנחנו צרפתים. אז אני אומר לה - 'אמא, אנחנו ערבים'. אז כולם מתכחשים למקורות שלהם כאילו משהו לא בסדר. הילדים שלי לדוגמה לא יודעים מה הם ואני שמח שזה ככה, הם ישראלים".
יש תחושה שטל בעצמו הוא הגילום המושלם לדמות הכל־ישראלית. בן למהגרים, הורים חלוצים שעוסקים בחקלאות, נשוי פלוס שניים, גר בבית עם גינה בפרדס־חנה, מנהל אורח חיים חילוני אבל מחובר ליהדות ולרוחניות. בקיצור, מרכז קלאסי. בשיר "ציפיות" מהאלבום החדש הוא מתעמת עם הצדדים המְרצים שלו ועם השאיפה להיות בסדר עם כולם: "מצפה להיות זמר נשמה, מאמי לאומי, גבוה, זמר השנה, אבא טוב, דון ז'ואן, יציב, שנון, צנוע, רוחני, חבר טוב". עוד הוא שר שם: "מצפה שתהיה לי דעה פוליטית מנומקת ואף פעם לא להיות נבוך". אני מחליטה לברר מה בין הצהרות למציאות.
אני לא מצפה לאיזו משנה סדורה, אבל בתקופה האחרונה אנחנו נמצאים בעיצומו של גל טרור מתמשך או אינתיפאדה שלישית. איפה אתה בתוך כל הדבר הזה?
"אני מוצא את עצמי מבולבל, אני קולט שמשהו בי לא ממש מצליח להפנים את עומק הטירוף, וזה ממש מטורף. זה הזוי שככה אנחנו חיים וזה היומיום שלנו, אני גם רואה את זה על הילדים שלי. הלל הבן שלי שאל אותי לא מזמן 'אבא, יש אשכרה מישהו שרוצה שאני אמות? אבל למה?' בתפיסה פשוטה של ילד - אי אפשר להבין את זה. בן אדם לא יכול להכיל את כל הסבל שיש בעולם. אתה פותח פייסבוק לשנייה ורואה סרטון מניגריה של איזה רצח עם. אם אתה מפנים באמת את עומק הכאב של כזה דבר אתה נשבר באותו רגע, נופל ומת. אז חייבים לשים את הדברים בצד ולהמשיך הלאה. אני חושב שזה הכוח של החיים, זה לא דבר רע.
"לילד שלי אני עונה שכן, יש אנשים שרוצים שנמות, אבל הרוב רוצים שנחיה ועדיף להתרכז באלה שרוצים שנחיה. במלא מקומות בארץ ערבים ויהודים מסתובבים ביחד - כן שלום, לא שלום, תקראי לזה איך שאת רוצה, זה לא משנה. אז יש איזו מתיחות שמרחפת באוויר, אבל רוב הזמן חיים ביחד. ופה עולה השאלה איפה אתה רוצה לשים את עצמך - בכותרות שבעיתונים או במציאות בשטח. וזה כמובן בלי להתעלם מהמציאות ולהיות אסרטיביים ותקיפים כשצריך - כשמגיע הרוע שמאיים להרוג. לא צריך לטמון את הראש בחול ולהגיד 'לי זה לא יקרה', כבר היינו בסרט הזה".
במוצאי השבת הבאה יגיע טל לראשונה להיכל התרבות בתל־אביב, במופע בכורה חגיגי שיפתח את סיבוב ההופעות החדש. יהיו שם כל הלהיטים הוותיקים בעיבודים חדשים של עמי רייס מכנסיית השכל וגם השירים החדשים, ביניהם "שושנים" שמילותיו לקוחות משיר השירים. "זו הייתה חוויה מדהימה להלחין את השיר הזה. אפשר להגיד שהייתה לי יראת קודש כלפי המילים, אי אפשר לעשות הנחות כשמדובר בכזה טקסט מופלא, צריך להגיע בהמון ענווה ולתת לו כבוד. ממש הרגשתי את הגובה של הטקסט, את העומק שלו, את העוצמות של האהבה, אפילו בפשט: 'שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים; וַעֲלָמוֹת, אֵין מִסְפָּר. אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ'. זה נורא רומנטי, טוטלי, כמו שאני אוהב. טקסט שמתפעל מיופייה של האישה ומקביל את היופי שלה לרמות הכי גבוהות של קדושה, זה מדהים בעיניי".
"כמה מנסים להסתיר היום את האישה", הוא בורר את מילותיו ומודע לכך שמדובר בנושא רגיש. "יחד עם השאיפה לצניעות, שזה דבר טוב, מגיע גם דיכוי. בעיקר מגברים שבמקום לעבוד על היצרים שלהם הם מדכאים את החוץ. זה דבר קיצוני להגיד?" הוא משתף בחששות. "העבודה צריכה להתמקד בפנימיות שמתעוררת מכל מראה חשוף קטן, וזו עבודה קשה אז יותר קל להגיד לאחר להתכסות, כאילו שזה יעזור, זה רק עוד יותר מעצים את היצר.
"עם שיר השירים הרגשתי שאיזה יופי זה שבקודש הקודשים מדברים על היופי של גוף האישה, 'מה יפים דודייך, כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך'. המספר מדבר על כל החלקים שאנחנו מנסים לכסות, הוא לא מקטין או מעלים אותם. אז סבבה אתה רואה אישה, תתעל את האנרגיה הזו למקום אחר. אתה לא צריך לכסות אותה כי לך יש עניינים עם זה. מצד שני גם לא צריך להיסחף לפריצות.איפשהו איבדנו את האיזון, ופתאום לראות בטקסט כזה מקודש את היופי של האישה זה לחבר אותנו לקדושה הזאת".
זו לא הפעם הראשונה שטל מלחין טקסטים מהמקורות. בעבר הלחין ושר את "קול גלגל", טקסט קבלי אפוף מסתורין שהפך ללהיט גדול. הרבה מהשירים שלו עוסקים בחיפוש רוחני, וההילה הרוחניקית עוד מתקופתו ב"שוטי הנבואה" עדיין מלווה אותו. "הרבה אנשים חושבים שאני דתי. אני מרגיש דתי בלב, ממש דתי, רק בלי הסממנים החיצוניים. אני אדם מאמין, זה הולך איתי יום־יום, רגע־רגע, ויש לי המון חברים דתיים שאני נהנה לדבר איתם על החיים ולהתפלפל עד אין קץ. לפני כמה שנים הייתה תקופה שממש נכנסתי חזק ולעומק בלימודים ובמצוות. זה נמשך בערך שנתיים, כדרכי אני הולך עם דברים עד הסוף. זה הגיע למצב של מקווה כל בוקר, הקפדות, שבתות, כשרות".
מה הוביל אותך לכיוון הזה?
"נסעתי לניו־יורק אחרי הצבא והלכתי לבקר חבר שלמד תורה באיזשהו מקום. הוא לקח אותי איתו לכמה שיעורים, זה עשה לי משהו חזק. ואז חזרתי לארץ, גרנו אז בתל־אביב והעמקנו בזה מאוד, לא אתפלא אם הייתי חרדי באיזה גלגול. אחרי כמה זמן שושנה התחילה להרגיש שזה אולי מקרב לדת אבל מרחיק מהחיים, וזה בדיוק מה שקרה. זה הרחיק מהחיים, מהמשפחה, מהחברים. זה התחיל להרגיש קצת כמו לכפור בעיקר, והעיקר זה החיים. יש כלים שנועדו לשמור ולקדש את החיים ואני מרגיש שלפעמים אנחנו הופכים את הכלים לעיקר ושוכחים מהמהות האמיתית שהיא החיים".
אבל החיים זו מילה נורא גדולה.
"כשאני חושב על זה החיים הם לטובתך, והדת לא באה לפגוע בך או בהורים שלך. נגיד כשאתה לא יכול לאכול אצלם כי זה לא כשר. הכאב־לב של אמא שלך הוא הרבה יותר חטא מהאוכל הלא כשר שתאכל. תהיה צדיק כל החיים שלך, אם תפגע באמא שלך לא יעזור לך כלום. יש לי מיליון דוגמאות כאלה. חבר טוב שלי מהצבא שחזר בתשובה לא בא לאף הופעה שלי מאז ועד היום. כי יש קהל מעורב וכי שרה איתי אישה. ואני שואל מה יביא יותר אור לעולם, לא שאנחנו השופטים ואנחנו תמיד יודעים מה יביא אור, אני לא הבורר. אבל כמה קרבה זה יכול להביא שהוא יבוא, שנתראה, שיהיה את חום הלב, שהוא ייהנה מההופעה, שהוא יקבל משהו מהשירים, שנדבר.
"המון קשרים נמנעים בגלל פרט אחד קטן. זה להפוך את הטפל לעיקר, זו כפירה בחיים. ככה אני מרגיש. היו תקופות שהיינו צריכים יותר את ההישרדות, אבל דברים משתנים, אפשר לסמוך יותר על האנשים. אז היום יש רבנים שמתירים לכל מיני אמנים מפורסמים להופיע בפני קהל מעורב, כי הם משכילים לראות שהתועלת היא יותר גדולה ואני חושב שזה מדהים".
כמו שאפשר לשים לב, שמה של שושנה, האישה שאיתו, עולה לא מעט במהלך השיחה. לקטע משיר השירים קרא "שושנים" כאמור, והאלבום הקודם שלו נקרא "שושנה". "התחתנתי בגיל 25, מוקדם יחסית. אנשים היום מתחתנים בגיל 35, שזה הזוי מבחינתי. להתחיל להיות אבא בגיל 37? בוא'נה, אתה חטייאר! זה מרגיש לי מאוד טבעי להתחיל בגיל 25, בלי להלחיץ אף אחד. היו לי חששות אמנם, אבל בפנים חיפשתי את הבית. לא היו לי הרבה מערכות יחסים, הייתי ביישן כזה, לא בחור עם ביטחון עצמי. פגשתי את שושנה באחת ההופעות הראשונות שלי, בתקופה שהיו משהו כמו ארבעה אנשים בקהל. היא הייתה הבחורה הכי מהממת שראיתי בחיים שלי, לא האמנתי שהיא תסתובב עם מישהו כמוני, היא כזו יפה שאמרתי אין, היא לא תסתכל עליי בכלל".
בסופו של דבר היא דווקא הסתכלה, והם נשואים כבר 15 שנה פלוס שני ילדים. שושנה לא רק השותפה לחיים אלא גם המנהלת האמנותית של טל. "אבל היא בעיקר עזר כנגדי הכי טוב שיכולתי לדמיין", הוא מודה. "היא לא מוותרת לי אף פעם. שושנה היא אישה מאוד חזקה, וגבר צריך אישה חזקה אחרת אנחנו הולכים לאיבוד, אנחנו כמו ילדים. לנשים יש איזו תבונה פנימית, איזה עומק ששומר עלינו ועל הבית באופן כללי. תמיד אני מרגיש שככל שהבסיס שלי יותר חזק, החץ שלי יכול לעוף רחוק יותר.
"מאוד חשובה לי הזוגיות ואנחנו גם משקיעים בזה, כל השנים אנחנו בטיפולים זוגיים ומקבלים עזרה חיצונית כדי לראות דברים שאנחנו - מנקודת המבט המצומצמת שלנו - לא מצליחים לראות. לא צריך לחכות שיהיו קשיים כדי להגיע לטיפול. חשוב להיפגש עם מישהו מבחוץ כדי לנקות את שכבות האבק שמצטברות ולגלות שוב את הלב שאוהב. זו עבודה. זוגיות מפגישה אותך עם כל העומקים הכי מכוערים בך, ולפעמים אתה לא רוצה לראות - מה, בי קיים כזה גועל נפש? כן, קיימת ג'ורה אחושילינג, הכי מסריחה שיש.
"אנשים חיים המון שנים יחד בהדחקה ואז כל אחד מפתח את העולם שלו לבד ולא משתפים אחד את השני. אפשר להיות בבדידות איומה בתוך הזוגיות. בהקשר הזה אני חושב שהעניין של הנידה נהדר, צריך את הכמה ימים שקט בשביל לחזור. כשחושבים על זה, קצת הזוי לחשוב שבמשך 50 או 60 שנה אנשים ישנים יחד יום־יום, חייבים להפריד. פתאום לתפוס כמה לילות בנפרד, לישון בסלון.
"קראתי איזו כתבה שהשדה האנרגטי לא נכנס לשקט כשיש אנשים ברדיוס שלך. צריך לקחת מרחק כדי להתקרב, דווקא הפעימה הזו של ללכת־לחזור זה דבר חשוב. בכלל, משפחה זה דבר נהדר לאמן. יש לנו נטייה טבעית להיות מרוכזים בעצמנו ופתאום משפחה באה להזכיר לך שאתה לא מרכז העולם, שיש אנשים שמעצם זה שתדאג להם יהיה לך טוב יותר ולכולם יהיה טוב יותר. זה גם מפקס מאוד ברמת הקריירה, מפתח תחושת אחריות לגבי כל הצד העסקי של האמנות".
אז אתה לא מהאמנים המרחפים שצריך להוריד לקרקע.
"אני לא חושב שהיום זה אפשרי. כל האמנים שמחזיקים מעמד חייבים להיות בפוקוס על הקריירה שלהם ולהבין במספרים. היום מרוב שיש היצע וכולם חושפים את עצמם ברגע, אז צריך מעבר לכישרון כדי שמשהו יצליח. צריך לדעת לדחוף את עצמך קדימה, להשקיע בזה, להתמיד, להיות מסור. זה לא קורה מעצמו. יש המון כישרוניים אבל לא כולם מספיק חרוצים ומוכנים לעשות עבודת מודעות ולהתגבר על פחדים שמונעים מהם לעמוד על במה.
"זה מפחיד לבחור את הדבר שאתה רוצה לעשות בחיים, אבל אני מאמין שהחיים מובילים אותך לאיפה שאתה צריך להיות. עם השנים אני מזהה שאני מאוד שאפתן וגם מאוד תחרותי, לא ידעתי את זה על עצמי. תמיד יהיה לי בפנים את תחושת המזל על איך כל זה קורה, אני מסתכל על פרסומים בעיתונים ורואה - אייל גולן, שרית חדד, והשם שלי בין כל השמות הגדולים האלה. אני אומר וואו, מה אני עושה שם?
"בתקופת השוטים ידעתי שהלב שלי רוצה לעשות מוזיקה, אבל לא חשבתי שאפשר להצליח בזה, ויותר מזה, שאפשר בכלל להתפרנס. חשבתי אולי ללמוד משהו, בשלב מסוים הלכתי לאבחון מקצועי כדי לראות במה אני יכול להיות טוב, כי לא היה לי מושג. אמרו לי שאני טוב בלעבוד עם אנשים, 'אתה יכול לנהל מתנ"ס'. ואז הלהקה התחילה לצבור תאוצה. הוביל אותי משהו פנימי שהיה חזק הרבה יותר מהמודע שלי, מתברר שהיו כוחות גדולים שפעלו ואפילו לא ידעתי מהם - שאפתנות, אנרגיה, הרגשתי שאיזה מנוע נדלק, מתחיל לעבוד.
"אני זוכר את היום שעשיתי בחירה מודעת להיות מוזיקאי. במקביל ללהקה עבדתי בכל מיני עבודות. עבדתי ב'למטייל' ומכרתי ציוד סקי, לפני זה עבדתי במנגו כמוכר בגדים, ולפני זה בתור עוזר טבח כי זה מה שעשיתי בצבא וזה מה שהכרתי. אחרי כמה ימים אמרתי לעצמי שלא השתחררתי כדי להסריח שוב מבישולים בסוף היום. אני זוכר את עצמי עומד באמצע דיזנגוף סנטר, ואז נופל לי האסימון שאני הולך להיות מוזיקאי, זו הבחירה שלי גם אם זה מעפן וזה לא יעבוד ואהיה תפרן כל חיי. זה היה בגיל 21. מאז כבר כמעט 20 שנה שאני מתפרנס ממוזיקה".
אקו"ם