כלה בורחת מבשורה: מורן רוזנבלט שועטת לפסגה
היא לא הצליחה להתקבל לשום בית ספר נחשב למשחק, אבל דבר לא עצר את מורן רוזנבלט מלהגשים את חלומה. אחרי שזכתה לשבחים בפסטיבלים בינלאומיים וקטפה בזה אחר זה פרסים על משחקה, כוכבת "חתונה מנייר" ו"תפוחים מן המדבר" מתחילה להתרגל למעמדה החדש כדבר הכי חם בקולנוע הישראלי
חלק בלתי נפרד מהקאסט המרשים של הסרט "חתונה מנייר" הוא למעלה ממאה בובות כַּלָה עשויות גלילי נייר טואלט, שיצרה הגיבורה הראשית כחלק מהפֵטיש הכלתי והכמיהה להתחתן. בפועל, מורן רוזנבלט, השחקנית שמגלמת אותה, עמדה במשימה בפחות הצלחה מבת דמותה על הבד. "מי שהכינו את כל סדרת הבובות העדינות האלו הם ניצן (גלעדי, היוצר, הבמאי והמפיק של הסרט, י"א) ושתי בנות מדהימות מהארט. כחלק מהניסיון להכניס אותי לדמות של חגית הוא ביקש ממני להכין בובה בעצמי, ואני ניסיתי לזרום ולהכין לבד.
עוד כותרות ב-nrg:
• רוסלנה רודינה לא צריכה את המיליון
• חברים נפרדים מגבי שושן: "ראינו את הקושי"
• ההיריון, החקירה, המשפחה: בר רפאלי מדברת על הכל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אני חייבת לומר שבהתחלה מאוד התלהבתי ממה שיצא, באמת חשבתי שעמדתי יפה במשימה. אני מראה לניצן בגאווה והוא מסתכל עליה ומגלגל עיניים בצורה הכי מזלזלת שאפשר, זה היה קורע מצחוק. ליד הבובות היפות פתאום הבובה שלי נראתה כל כך מכוערת ומעוותת", רוזנבלט צוחקת. הבובה המגושמת, אגב, נכנסה לפריים כבובה העקומה שעומרי (רועי אסף), אהובה של הגיבורה, מנסה להכין "כל פעם שהתחלנו לצלם את הסצנה הזאת כולם בצוות נקרעו מצחוק".
משעשע שמי שהצהירה בריאיון עבר שהיא לא אוהבת לראות את עצמה מחייכת על המסך, צוחקת במציאות די הרבה, חמושה באותו חיוך חושף שיניים שהפך כבר לסמל מסחרי. את החיוך הזה היא גייסה לאחד התפקידים הנוגעים ללב שנראו לאחרונה בקולנוע הישראלי - דמותה של חגית, בחורה בעלת לקות שכלית קלה. רוזנבלט עמדה בגבורה במבחן האותנטיות וצלחה את כל משוכות המלודרמטיות שהיו עלולות להיווצר בגילום דמות "מאותגרת". המפגן המשכנע לא רק כבש כמה במות חשובות בזירת הקולנוע בעולם, אלא גם הביא לה את פרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר לשנת 2015.
אבל נתחיל מההתחלה. "חתונה מנייר" הוא סרט מינורי שמתרחש בעיירה דרומית, שיושבי הקולנוע הישראלים לא יתקשו לזהות. חגית עובדת לפרנסתה במפעל משפחתי לנייר טואלט ומאוהבת בעומרי, בנו של בעל המפעל (אריה צ'רנר). על רקע מכתש רמון היפה, ורחוק מעינה הפקוחה לרווחה של אמה המגוננת (אסי לוי), חגית הוגה בחתונה עם עומרי שהופך לשותף סביל לחלומותיה. עומרי מצדו מחובר אליה רגשית, למרות שהוא מודע לבעייתיות.
האידיליה מופרת על ידי ההתנגדות של אביו והצקותיהם של ילדי השכונה ושל שני חברי הילדות של עומרי, שמסרבים להתבגר. את כל אלה מקיפים עשרות גלילי נייר טואלט, בלוקים אפרוריים ויעלים שמקפצות על מצוקי המכתש, והֵי, גם בובה מצ'וקמקת אחת. לבקשתי, מורן מעוררת לרגע את חגית לתחייה, ותוך שנייה – בדיבור, בתנועות ובמבע – היא לגמרי שם.
קודם כל ולפני הכל, תסבירי לי איך סיגלת לעצמך את הדיבור הזה.
"עשינו תחקיר מקיף מאוד. הייתה לנו פריבילגיה גדולה לקחת את הזמן, כי 'חתונה' הוא סרט עצמאי שניצן הוא גם המפיק שלו. אז ראינו סרטים דוקומנטריים, הלכנו ונפגשנו עם אנשים אוטיסטים, אנשים עם CP, פגועי מוח. התחלנו עם קבוצות כדי להתרשם באופן כללי, ואז נפגשנו עם אנשים פרטיים כדי לקלוט את הקול ואת הפיזיות, וגם כדי ללמוד קצת על העולם דרך העיניים שלהם. היה לי נורא חשוב לבדוק אם אני מאמינה למה שניצן כתב, להתנהלות של חגית בעולם, כי אני תמיד נורא סקפטית. זה לא שהייתה לי בעיה עם התסריט, הוא אחד התסריטים היחידים שקראתי וישר עפתי עליהם, אבל רציתי להבין איך היא לא מבינה משהו אחד, בזמן שהיא מבינה טוב מאוד משהו אחר. כשדיברנו עם אותם אנשים, מצאנו את ההצדקות לכל הניואנסים האלה".
כדי לוודא שהיא תעשה שיעורי בית, התבקשה רוזנבלט לצלם את עצמה כל יום ולשלוח לווטסאפ של גלעדי מעין יומן מצולם שבו היא מתרגלת את התפקיד. "ניצן, שבאמת הפך להיות חבר טוב, לחוץ שאין דברים כאלה. הוא רצה שאני אעבוד כל יום על הדמות, אמרתי לו 'בסדר, אני אעבוד'. והוא אמר 'לא, תשלחי לי', כדי שתהיה הוכחה שאני עובדת על התפקיד לא רק בחזרות. זו הייתה דרך העבודה של שנינו שהתגלתה כמוצלחת מאוד. זה עזר לנו לעבוד על העיצוב של חגית פי שניים מהזמן שהיינו עובדים בחזרות".
בסרטון שראיתי את לא מדברת כמו בתוצאה הסופית.
"נכון, היו לנו כל מיני שיטות. בהתחלה למשל ניסיתי לשים משהו בפה, אבל לפעמים זה היה נשמע כמו מבטא צרפתי אז ויתרנו על זה. ניסיתי להתעסק בידיים, לשחק באצבעות, בסוף גם על זה ויתרנו. בדיוק בשביל זה עבדנו כך, כדי שהדיבור ייטמע. הסיבה שניצן רצה, ובצדק, שנתרגל כל כך הרבה, הייתה כדי שאני לא אחשוב כל הזמן על הדיבור בזמן הצילומים. הנה, עכשיו בפרויקט הנוכחי, אני צריכה לדבר אנגלית במבטא ערבי. אם אני לא אתאמן מלא אני אצטרך לחשוב על הדיבור תוך כדי הצילומים".
ב"מאחורי הקלעים" סיפרת שלקח לך זמן רב לצאת מחגית.
"נכון, אבל זה לא לצאת רק מהדיבור. בתקופה של הצילומים שמתי בצד, גם בחיים האישיים שלי, את הציניות, הקשיחות והיצרים, שמתי הכול ב'הולד' כי היא נורא תמימה, ולקח זמן עד שהכול חזר למקום. זו לא החלטה, זה קורה בטבעיות. את מתחילה לחוות מישהו אחר דרך דברים שיש בך. אבל כן, לפעמים מתפלק לי הדיבור", שוב היא צוחקת.
אנחנו נפגשות במקום שבו שדרות רוטשילד פוגשות את רחוב הרצל, לא רחוק מביתה של רוזנבלט. ככה זה אצל תל־אביבים מלידה, הם מרגישים נוח רק בתוך עננת רעש ומטחנות פולי קפה. "מתמכרים לרעש", היא תודה מאוחר יותר.
בוקר יום שישי והשדרה הומה ביושבי בתי קפה שבאו לראות אנשים אחרים שיושבים בבתי קפה. רוזנבלט הבטיחה שמש למרות הקור. השמש הגיעה - אבל היא לא. התיישבתי. מה הסיכוי לפספס מישהי בשמלת קומות מנייר טואלט? כמה דקות והיא מגיעה עם האופנוע. חיוך - יש, שמלה - אין. "הגזמת, זאת הייתה שמלה כבדה בטירוף. אלה חישוקים שהשחילו עליהם עשרות גלילי נייר, בחרו את הניירות הכי עבים שיש ואז כדי שלא ייפתחו מרחו עליהם חומר שהדביק אותם והוסיף משקל, כל הקונסטרוקציה הזאת שקלה מלא! היו לי שני סימנים כחולים ענקיים בצדי הגוף, כי כל המשקל נפל על העצמות. בין טייק לטייק שני אנשים הרימו לי את השמלה והעניקו לי הפוגה. אין, אלה כאבי גב שלא מאפשרים לזוז".
באחד הריאיונות סיפר גלעדי על חיפוש ארוך אחר שחקנית שתישא על גבה - חוץ משמלת חישוקים כמובן - גם תפקיד מורכב כל כך. בזמן האודישן של רוזנבלט, הוא מספר שם, הייתה לו צמרמורת. "יש למורן סוג של הילה", הוא אומר שם. אחרי שעה קלה איתה אפשר להבין על מה הוא מדבר. היא יפה וחפה מאיפור, אם נתעלם לרגע מהאודם. זמן טוב לדבר על אודם אחר לגמרי שהעמיד אותה לפני שלוש שנים בלב סערה ציבורית גדולה. "אודם", סרטו של יהונתן סגל והסרט הקולנועי הראשון באורך מלא ששיחקה בו, הוליד נחשולי התנגדות שגררו קריאות "מקארתיזם" תורניות, הרבה יותר משהביא צופים לקולנוע.
הכול התחיל מפובליציסט ידיעות אחרונות בשם יאיר לפיד, שציטט בטורו השבועי דברים שסגל כתב כביכול בחוברת השיווק של הסרט. עיקרי הדברים: נדרש מאמץ רב לשכנע את קרן הקולנוע הישראלי לאשר סיפור "שאומר שהכיבוש גרוע יותר ממה שישראל הודתה אי פעם, ואפשר להשוות אותו לשואה". לפיד יצא נגד מימונו של הסרט על ידי גוף ממשלתי, סגל מצדו השיב שהוא בכלל לא עומד מאחורי הדברים שנשלחו, לא ידע על תוכנם ושאין בסרט כל זכר להשוואה כזו. "אודם" היה אז בכלל רק בשלב הצילומים ורוזנבלט הייתה עסוקה בלתרגל ערבית. לתפקיד הטוטאלי כנערה ערבייה נלקחה שנייה אחרי שסיימה לימודים בבית הספר למשחק "הדרך".
"'אודם' הוא סרט שעוסק בזיכרון", היא מסבירה. "מדובר בשתי חברות פלסטיניות שהקשר ביניהן מתנתק אחרי טראומה שקשורה בחיילים ישראלים שחוותה בת דמותי אינעם. הסרט מראה איך אינעם הבוגרת (נטלי עטייה) זוכרת את אותו רגע קשה ואיך לארה (קלרה ח'ורי) זוכרת אותו, והוא כל הזמן נע על הציר של השאלה מה קרה שם באמת. בזמן שצילמנו התעורר העניין עם יאיר לפיד. הוא לא קרא את התסריט, הוא לא נכח בצילומים, למיטב הבנתי הוא שמע על השוואה לשואה, בזמן שאין שום דיבור על זה בסרט או התייחסות לזה".
אם נשאיר רגע את סערת המימון בצד, את יכולה להבין את הפחד ממה שסרט שמציג את חיילי צה"ל באופן כזה עלול לעורר בחו"ל?
"דבר ראשון, לא נראה לי שיש פה עניין של פחד ממה שיוצג בחו"ל. כשבן־אדם יוצא עם משהו לתקשורת הוא רוצה שמשהו יגיע לתקשורת. מפריע לי שלפיד דיבר באוויר. הסרט הרי רק צולם. בדיעבד אני חושבת שלהגיד שהוא סרט אנטי־ישראלי זה לא נכון בשום צורה. אני אגיד לך עוד משהו, אני חושבת שיוצרים מדברים מתוך כאב, ומצורך להוציא משהו, ובעזרתו לעשות משהו טוב. אני לא יכולה לדבר בשם כולם, אבל אני אישית לא ראיתי אף פעם מישהו שרצה להרוס את מדינת ישראל דרך האמנות".
יכול להיות, אבל יוצרים יודעים מצוין שבימינו קשה למכור. נראה שיש כאלו שמתעסקים בכוונה בחומרים נפיצים כדי לזכות בתשומת לב.
"קשה לי להאמין שאדם ישקיע עשור מחייו, עשור, בלי לקבל כסף ובידיעה שסרטים לא עושים כסף, מתוך משהו שהוא לא מהבטן. המחשבה על מה יתפוס לדעתי היא לא מקום שיוצרים ממנו, ואני לא מאמינה שבן־אדם ישקיע ויקריב חלק משמעותי מחייו בשביל משהו שימכור".
לאחרונה הצטרפה רוזנבלט רשמית לצד היוצר. היא לומדת תסריטאות זו השנה השנייה והאחרונה בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה "סם שפיגל". בשנה שעברה כבר הספיקה לביים סרט קצר בשם "מי שטוב לו", שכתבה יחד עם גפן גנני והניב גיוס מוצלח באתר גיוס ההמונים הד־סטארט. החיוך הלבנבן שלה מוכר גם מהמסך הקטן: החל מתפקיד אורח ב"סימני שאלה" ועד שהפציעה ב"איש חשוב מאוד", סדרת הדרמה שעסקה בחייו של יהודה לוי, והייתה קרובה מאוד למציאות חייו של כוכבה הראשי.
"המעורבות שלי בסדרה הייתה מאוד נקודתית, אבל כשקראתי בבית את התסריט בהחלט נכנסתי לדיכאון", היא אומרת. "יש כאן טקסט שהוא מבוסס חרדות. אלה לא רק חרדות קיומיות של שחקן כמו ממה אתפרנס, מה יהיה הפרויקט הבא. ברגע שאתה הפנים של משהו, בין אם זה רעיונות ובין אם זה סרט, המשמעות היא לחשוף את הדברים הכי אישיים בפני כל העולם".
יהודה לוי כגיבור הולך להשקות, משחק את המשחק. לא ראיתי אותך מככבת ב"גיא פינס" או מדגמנת שעון בהשקה.
"אף אחד לא הזמין אותי לשום מקום", היא צוחקת. "אני יחסית שומרת על עצמי מזה. באופן אישי אני מרגישה שאם אני רוצה שיאמינו לי בתור שחקנית, אני צריכה פחות להיראות בחיים היומיומיים שלי. זו אולי הסיבה שאנחנו יותר מאמינים לסרטים זרים, כי אנחנו לא מכירים את הבן־אדם, כי אנחנו לא יכולים לפגוש אותו אחר כך במכולת".
היא בת 30, בת לטכנאי טלוויזיה ולשרטטת ומעצבת תכשיטים. כילדה גדלה במרכז תל־אביב ואחר כך נדדה המשפחה צפונה, לשיכון ל'. כל חייה אהבה לשחק, אבל בצבא העדיפה להיות דווקא נהגת בוס.
נהגת בוס!
"הייתי אמורה להיות בוחנת פסיכוטכנית, ומישהו אמר לי 'עזבי אותך, תהיי נהגת, הכי טוב'. פשוט באתי ואמרתי שאני לא מוכנה להיות כלום חוץ מנהגת בוס. הייתי נהגת של שופט בית־דין צבאי צפון בחיפה, ותכלס המכונית הייתה על אוטומט כך שלא הייתי אמורה לעשות הרבה. הוא לא באמת היה צריך אותי, אבל למדתי ממנו הרבה תוך כדי נסיעות".
במסלול האוטומט של מוכווני־משחק פנתה לבתי הספר למשחק ניסן נתיב, יורם לוינשטיין וסמינר הקיבוצים, ולא צלחה אף אחד מהם. מעניין איזה כובע הם אוכלים היום עם פרס השחקנית הטובה בפסטיבל ירושלים (על התפקיד באודם), מועמדות לפרס אופיר כשחקנית משנה (שוב אודם), פרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר (חתונה מנייר), תפקיד ראשי ומרשים כרבקה אברבנאל בתפוחים מן המדבר, ועוד פראזות מהללות של עיתונאים שכבר הכתירו אותה כאחת שיכתבו בשבילה תפקידים.
אז בואי נדבר על זה, לא התקבלת לבתי הספר למשחק הגדולים.
"אה, זה פשוט מאוד, עשיתי אודישנים לא טובים בכלל. אני חושבת שהשתניתי וגדלתי מאז, ואם הייתי עושה היום את האודישנים אני מניחה שהמצב היה אחרת, אבל באמת שהבנתי אותם. לא חשבתי שאתקבל. אני זוכרת שעשיתי אודישן לאחד מהם ופשוט לא אמרתי רבע מהמונולוג. פשוט לא הצלחתי, לא יצא לי הדיבור. כמו שתראי עכשיו ב'כוכב נולד' מישהו שמנסה לשיר שיר, ולא מצליח. שר משפט ועוצר. אתה לא יכול לצפות מהם לראות פוטנציאל. נראה לי שהייתי כל כך עסוקה בלא לפשל, שלא הייתי אני, אז איך אפשר לראות משהו?".
יצא לטובה.
"יצא הכי לטובה. 'הדרך' הוא בית ספר מדהים, מאוד לא תחרותי ולא פוזאי. מקום שמתעקש לפרגן. אין תחרויות מונולוגים או כל מיני אינטריגות כמו בבתי ספר אחרים למשחק, וזה מאוד התאים לי. לומדים שנתיים תיאטרון ואז שנה מול מצלמה עם רותי דייכס, שהיא מעין גורו למשחק. מאז הלימודים אנחנו בקשר ואני עובדת איתה על כל תפקיד. לפעמים אני יכולה לדבר איתה רבע שעה והבנתי את כל הדמות".
כאחרונת הדוגמניות שמתעקשות להתלונן על פגם של ציפורן מעוגלת בבוהן שמאל, גם רוזנבלט מתעקשת לצפות בדמויות שלה ולהיות המבקרת הכי קשוחה. "כשאני מסתכלת בפעם הראשונה על סרט ששיחקתי בו, הדבר הראשון שאני מחפשת זה פגמים", היא מתוודה. "זה הדבר הראשון שרואים ואז מניחים לזה".
קיבלת פרס, הסרט נחל הצלחה מטורפת בפסטיבלים בטורונטו ובלונדון, אילו פגמים בדיוק?
"גם אם ראיתי פגמים של עצמי חשבתי שהסרט מדהים. יש בו רגעים קולנועיים שהם יפהפיים, אבל יש סצנות שאם הייתי יכולה לעשות שוב הייתי מדייקת. אבל ככה זה תמיד, אין לזה סוף, אין מה לעשות. למשל יש סצנה שאני אוהבת מאוד שבה אני מבינה שבניגוד למה שחשבתי, עומרי לא מגיע אליי אלא בחור אחר שאמא שלי סידרה. יש רגע קטנטן שרק אני רואה, שבו אסי לוי שמגלמת את אמא שלי, באה ואני רצה לחדר. נראה לי שהיה צריך לדייק את הסצנה. רק בפעם השנייה שראיתי הצלחתי להיכנס לסרט. טוב, אחרי עשר דקות התחלתי לראות את הסרט ולא את הפגמים".
לא היה לך איזה רגע של נחת, שהתיישבת אחרי הטקס וחשת סיפוק?
"תראי, בטקס, אחרי שעליתי לבמה, דיברתי על אסי שנכנסה לתפקיד זמן קצר לפני הצילומים. היא ממש החליקה לתוכו, היא הורידה אותי לקרקע, למערכת יחסים של אמא ובת, ורק אז האמנתי לדמות שלי, וברגע שהיא באה כל הפינות נסגרו. לולא היא, הדמות הייתה נראית אחרת. אמרתי שם גם שאני לא יודעת אם הייתי מצליחה לעשות את הדמות בלי ניצן, הם אלה שנתנו לי חותמת לדמות. לולא הם זה לא היה נראה ככה. כל פרויקט חדש שבא אתה עלול לפספס ולצאת לא אמין, אתה לא יודע מה יקרה הלאה".
את אומרת בעצם, "למה לשמוח אם אפשר להתבאס מהדבר הבא".
(צוחקת) "חס וחלילה, אני מאוד שמחה. יש פרויקטים טובים פחות ויש טובים יותר, וחשוב לחוות את הכול. 'חתונה מנייר' הוא סרט שאני שמחה עליו בעיקר כי אנשים טובים עבדו עליו, ואני חושבת שמרגישים את זה".
אקו"ם