ראשי » תרבות » קולנוע

נער, נערה: טרנד הטרנסג'נדר הגיע לקולנוע

כוחו של "הנערה הדנית" לא נעוץ בבימוי של טום הופר, לא בליהוק של אדי רדמיין ואליסיה ויקנדר ובטח שלא בדרמטיות המוגזמת שהסרט מפגין, אלא בהשפעתו המבורכת כיצירה פוליטית-חברתית

 
בזמן האחרון, דמות הטרנסג'דר הפכה לאהודה במיוחד בתרבות הפופולארית. זהו "טרנד" חם (בהיעדר מילה טובה יותר) ומבורך, שבין השאר נתקלנו בו בזמן האחרון בדמותיהן של לוורן קוקס וקייטלין ג'נר, שהפכו לאייקונים, והן על המסכים, עם "טרנספרנט" הפופולארית של אמזון ו"מנדרינות" הייחודי ועטור השבחים.

עוד כותרות ב-nrg:
• טור האח הגדול: שי חי ומלחמתו בבצל
• אלירז שדה: "שי חי פסיכופת, דורסני ודוחה"
• איך אומרים האק באנגלית? זגורי בדרך לארה"ב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

באותו עניין, הסרט About Ray, בו אל פנינג מגלמת מתבגר טרנס, מעולם לא הגיע למסכים בארץ. עם זאת, אולי המפיצים יהיו אמיצים יותר גם עם סרט זה אם ביצועיו בקופות של "הנערה הדנית", שיצא אצלנו בסוף השבוע האחרון, יעידו על ביקוש מניח את הדעת. ב"נערה הדנית", בבימויו של טום הופר ("עלובי החיים", "נאום המלך"), מגלם זוכה האוסקר אדי רדמיין, שמועמד גם לאוסקר הקרוב עבור שחקן ראשי, את דמותו של האמן איינר וגנר, שהיה אחד המקרים הראשונים שתועדו של אדם שעבר ניתוח לשינוי מין. את התהליך המטלטל של הפיכתו של וגנר לאישה – לילי אלבה – עובר האמן עם אשתו גרדה וגנר (אליסיה ויקנדר, מועמדת לאוסקר עבור שחקנית המשנה), במלודרמה מרגשת אם כי מעט גדושה בבנאליות.נושא שכזה חייב להיות מאתגר במיוחד, אך סגנונו של הופר מנגיש אותו בצורה מוצלחת למדי בעזרת קלישאות הראויות לעונת האוסקרים (שלוש מועמדויות לטקס הקרוב). מדובר בסרט שטוף דמעות והכרזות הרות גורל שנאמרות בדרמטיות מקסימלית, ובשלב מסוים הסצנות שבהן ההתרחשות היחידה היא שאדי רדמיין מלטף את פניו בעדינות מול המראה הופכות לדי מאוסות. כל זה נשמע אולי לא משהו, אך זוהי העבודה המשולבת – של הופר כבמאי לא רע ושני שחקנים נפלאים כמו ויקנדר ורדמיין, שמאזנת את "הנערה הדנית" והופכת את התמה הנפיצה שלו לכזו שניתן לעכל בקלות. • הסרט שהרס את הרזומה של קייט בלאנשט
• "שמונת השנואים": ארוך מדי ושווה צפייה
• הבחירה ההוליוודית: 10 סרטי השנה 2015

יש לציין כי הסרט מבוסס על הרומן "הנערה הדנית" של דיויד אברסהוף משנת 2000, שהוא עצמו מבוסס על חייה ועל יומניה של אותה לילי אלבה. בשל כך, הוא לא בדיוק נאמן למקור, כלומר לחייהן ותלאותיהן של אלבה וזוגתה גרדה. "הנערה הדנית" הוא סיפור מופשט ממורכבות יתירה, המשמיט את התחושות והחויות היותר מורכבות שחוות הדמות הראשית ומקורביה ובמקום זאת מוסיף קוי עלילה רומנטיים, יש שיגידו מיותרים, גם אם מוכרים לצופים ברמה הרגשית והקונספטואלית. הרבה נאמר על ליהוקו של רדמיין, גבר סטרייט, לתפקיד טרנסג'נדר. כמו סגנון הבימוי היבש והשמרני של הופר עצמו, קרוב לודאי שהבחירה ברדמיין – שחקן פופולארי זוכה אוקסר – על פני שחקן טרנס אלמוני, בעוד שאינה הוגנת ואף מפלה, הינה החלטה אסטרטגית. העניין מעלה את הסוגיה של מה יותר חשוב – הנאמנות למקור (ולאותם אנשים שבאמת חוו את חוויית המעבר ממין/מגדר אחד לאחר) או שמא פופולריות הסרט בקרב קבוצות שלעולם לא היו טורחות לצפות בסרט אם לא היו צמודים אליו כל השמות הנכונים. כך או כך, רדמיין מוכיח את כשרונו גם בתפקיד זה, בביצוע מרגש שבהחלט מכבד את הדמות שהוא מגלם, ואת האישה האמיתית שהיוותה לה מקור השראה. סרט מושלם לעונת האוסקרים, עם כל הטוב וגם הרע שגלומים בהגדרה זו, "הנערה הדנית" מספק חווית צפיה מאוזנת ומרוככת, מלאה בטלטלות רגשיות שעוצמתן מותאמת בדיוק מרשים למדי לאלה מאיתנו שסרטים עצמאיים או נועזים יותר לא קוסמים להם. תרומתו נעוצה פחות באיכותו כיצירה קולנועית ויותר בנראותו והשפעתו כיצירה פוליטית-חברתית. אם בזכות מה שנראה כמגרעות (חוץ ממשחקה המחריד של אמבר הרד – לזה אין הצדקה) "הנערה הדנית" מצליח להגיע לצופים ולהוביל אותם לחקירה ומחשבה נוספת, הרי שפגמים אלה אינם רק נסלחים, אלא אף מבורכים. 
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg