לילה בלי כוכב: יואל ריפל ציוני, רומני ומתגעגע לדודו טופז
כחוש, מדוכא ונוהם – כך מתאר יואל ריפל את ימיו האחרונים של חברו הטוב דודו טופז. מי שחתום על כמה מהיצירות האהובות בזמר ובהומור הישראלי ונפרד לאחרונה מלא מעט חברים קרובים בתעשייה, ישב לכתוב ספר על המצב. למרות הטענה כי מה שמחבר אותנו הן מצוקות ומלחמות – הסאטיריקן עדיין ציוני, ומנסה להיות אופטימי
"טיבו של עולם הוא שאנשים לא חיים לנצח. הבעיה היא, שיש לי חברים שמתו באיבם", אומר יואל ריפל ודיבורו הופך איטי, כמו כורע תחת משקל דבריו. "אני מתכוון לדודו דותן, לעוזי חיטמן, ובעיקר לטרגדיה הגדולה של דודו טופז, שבמשך ארבעים שנה היה חבר קרוב. אצל דודו זה סוג אחר של חברות, לא מה שאת ואני קוראים לו חברות.
עוד כותרות ב-nrg:
• "הזמן המקביל" יועלה מחדש - בחסות בל"ד
• נעים במבוך: מגורשי גוש קטיף מחפשים בית
• רוג'ר ווטרס דרש להחרים, האמנים לא זרמו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"עשר שנים חלפו ממותו של עוזי חיטמן, שאתו כתבתי שירים שאני בטוח שדור שלם גדל עליהם, כמו 'לילה בלי כוכב' ו'מבולבלי'. עם דודו דותן עשיתי את תכנית הרדיו 'לצון נופל על לצון', שבה פרצתי לא רק ככותב אלא גם כמבצע, וזו התכנית הרדיופונית הראשונה שהשתתפתי בה והייתה מאוד פופולארית, עם רייטינג כמו של תכנית ממוצעת היום בטלוויזיה. משם צמחו דודו דותן, אבשלום קור, מאיר עוזיאל, דודו טופז, משה טימור, רויטל עמית. זה היה סוג של משפחה. במשך כשלוש שנים שיגענו כאן את המדינה".
בהשוואה ל'לצון נופל על לצון' ולתכניות הנוספות בהן השתתפת, מהי דעתך על תכניות הסאטירה העכשוויות?
"חלקן מצוינות, הרבה יותר מהירות ומגרות את בלוטות הצחוק מאשר בתקופתנו. ומנגד, חלקן לא מדברות אליי, לחלקן אני לא מתחבר. היום יש הרבה כותבים למשתתפים בתכניות מהסוג הזה, אז היינו כותבים לעצמנו את רוב החומר".
הזכרת את החברות הקרובה עם דודו טופז. איך ניסית לשפר את מצב רוחו בתקופה הקשה שעבר?
"באתי לבקר אותו כשבועיים לפני שהתאבד. היה לי קשה מאוד לראות אותו. עמד לפניי אדם כבוי, מת מהלך. מרוב ההלם שקיבלתי שם, לא רק שהיה לי קשה מאוד לחייך ולצחוק אתו, זכור לי היטב שבמשך יומיים אני עצמי הייתי בדיכאון. שלושה או ארבע ימים לפני שנפטר, ביקש שאגיע אליו באמתלה של עניין משפטי, כביכול, כעורך דין. הגעתי אליו, והפעם ההלם היה גדול אף יותר מאשר בביקור הקודם. עמד מולי אדם שלא יכול היה לדבר אלא נהם, הוציא כל מיני קולות כמו חיה פצועה ביער. הוא בקושי דיבר, וגם זה בצורה לא ממוקדת. אני זוכר רק דבר אחד שאמר לי – הוא נקב בשנים שאמרו לו שיישב בכלא. אז ניסיתי באמת בפעם הראשונה לעודד אותו.
"אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני מספר את זה. אמרתי לו - תראה, אתה יודע, אנחנו ארבעים שנה כותבים יחד. אתה תצא מכאן, עוד כך וכך שנים אתה בחוץ, וכשאתה יוצא, אנחנו מתיישבים וכותבים תכנית בידורית. זרקתי לו גם שם לתכנית – 'אסיר תודה'. אז, ראיתי בעיניים שלו את הניצוץ הטופזי של פעם.
"ואז הוא קם, וראיתי שהמכנסיים כמעט נופלים לו – הוא הרים אותם וקשר אותם עם חוט ניילון כזה, שנותנים לאסירים כשלוקחים להם את החגורות כדי שלא יתאבדו - תראי את צחוק הגורל. זה היה מחזה איום – הוא היה רזה בצורה חולנית, לא רזון כמו זה של דיאטה, יכולת לראות שזה רזון של דכאון. חזרתי הביתה, וכעבור שלושה ימים, הבת שלי צלצלה ואמרה לי - דודו התאבד. אני זוכר שבדיוק חזרתי מבית המשפט.
"מיד התחילו טלפונים של הרשתות. הראשון שדיברתי אתו היה גבי גזית, ואני זוכר שבשידור החי איתו פשוט פרצתי בבכי. לאחר מכן כמעט ולא התראיינתי בנושא, חוץ מאשר פעם אחת – זה היה ראיון שנערך עם דן מרגלית, אביה של שירה מרגלית. זה היה באותו יום או למחרת, עוד לפני הקבורה, והמוטו היה שיושבים כאן שני אנשים שכואב להם, שני אנשים שותתי דם - אבא לבת וחבר של אדם שנפטר אחרי חברות של ארבעים שנה. זה היה ראיון מאוד אנושי, בלי סיסמאות, ואני זוכר שאני הובלתי אותו לכיוון הזה שמצד אחד בוודאי שאני לא יכול להצדיק את המעשים של דודו, אבל מצד שני, יש בי גם את הכאב של חבר שרעהו הלך לעולמו".
כיצד עומדים לצדו של חבר שמגנים את מעשיו? איך מצליחים לשמש כחבר במצב טעון כל כך?
"ראיתי אותו במעמדות נוראיים עוד לפני זה, בשנים האחרונות לחייו – מעמדות של אובדן צלם. לא שכחתי את הזיכרונות מארבעים שנה של חברות, את תחילת הקריירה של שנינו, כשעוד לא הכירו אותו והוא התחיל להופיע עם קטעים שלי, את הנסיעות שלנו להופעות, את התקופה שבה הייתי רווק ובילינו יחד ונסענו עם בחורות לסופי שבוע, את הארוחות המשותפות, את זה שהוא היה מגיע אלינו, פותח את המקרר ומוציא דברים כאילו זה היה הבית שלו. לא שכחתי את הקודים שהתפתחו בינינו במשך ארבעים שנה ואת ההומור הפנימי שלנו שנוצר במהלך המערכונים - מספיק היה לצטט מילה ממערכון, והוא הבין בדיוק למה אני מתכוון.
"אתה לא יכול לשכוח את הדברים האלה. מה שאתה כן שוכח ומדחיק זה דווקא את התקופה האחרונה. אין לי צל של ספק שדודו של השנה או השנתיים האחרונות לחייו זה לא דודו שאני הכרתי. אני באתי לבקר את דודו של פעם, לא באתי לבקר את דודו של השנתיים האחרונות".
מה אתה חושב על האופן שבו התייחסה התקשורת לטופז?
"למרבה הצער, דודו לא ידע מתי השיא שלו, מתי צריך להשלים עם זה שיש כוחות חדשים, שיש סגנונות חדשים, שיש סוג אחר של ריאליטי. הרי מה שעשה, כל המשחקים שלו, זה בעצם הריאליטי הראשון. אז יש ריאליטי חדש, ויש כוכבי ריאליטי, וצרכני הטלוויזיה והבידור הם לא אותם צרכנים שהפכו אותו בזמנו למלך הרייטינג ולראשון בבידור, והוא לא השלים עם זה, הוא היה צמא לאהבת הקהל.
"היו אנשי תקשורת שדחו את דודו בצורה בוטה ומעליבה, ולעומתם, היו כאלה שניסו לעזור. היו מקרים שבהם באמת נעלב מאוד מהתייחסות של אלה שרק עשר שנים קודם לכן חיזרו אחריו. היו, כמו שאמרתי, גם כאלה שניסו להיות לצדו, אבל גם אלה אולי ויתרו באיזשהו שלב, אולי הבינו גם הם שהזמנים השתנו, הפנים השתנו, המנחים השתנו. ואולי קהל הצופים השתנה.
"זה לא קרה ביום אחד, מה שעבר על דודו, אלא לקח הרבה זמן, ובמשך הזמן הזה הייתה החמרה, לדעתי, במצב הרוח שלו ובמצבו הנפשי. הרי הסיפור הזה של לפגוע באנשי תקשורת לא נולד יום אחד. כמובן, שאני מגנה את זה מכל וכל. אמנם לא הייתה בדודו היכולת להשלים עם זה, אבל לנקוט באלימות זה דבר לא נתפס ופסול לחלוטין. איך אתה רוצה שיאהבו אותך על ידי זה שאתה מתנקם באלה שלא אוהבים אותך?".
יואל ריפל, האיש שמאחורי אינספור מערכונים ידועים, שירים וטקסטים של תכניות בידור וסאטירה, הוא מסוג האנשים שלא ניתן להסתפק במילים בודדות על מנת לתארם. הוא כותב מושחז, פרפורמר בעל נוכחות, סטנדאפיסט, סופר שלאחרונה הוציא תחת ידיו שני כתבי יד הומוריסטיים, ובהכשרתו הוא בכלל עורך דין. המשותף לכל אלו, הוא יכולתו לנסח אמיתות, לעיתים נוקבות במיוחד, כשהן מתובלות בהומור ובשנינה.
"'אנחנו הישראלים' הוא אוסף סיפורים קצרים שמתייחס לכל אורחות חיינו, היבטים קטנים וגדולים של דברים שבמרכז עולמנו", מתאר ריפל את ספרו החדש, "כמו המשפחה הישראלית, ביקורם של הישראלים בחוץ לארץ, הישראלי והמכונית שלו, הילדים בישראל, ועוד. את יודעת, המאפיינים של הישראליות, להוציא מקרים מיוחדים, די דומים אצל כולם ומשותפים גם לפרופסורים וגם לפשוטי העם. אנחנו פחות או יותר מתנהגים דומה, מסתובבים באותם מקומות ויש לנו אותן מחשבות".
"אני מציג דברים מתוך אהבה אמתית לארץ ולישראלים, לא אהבה לסמלים ולא דיבורים באוויר, בלי מילים גדולות ובלי סטיקרים שהיו מדביקים פעם על המכוניות", מוסיף ריפל, "ומתמקד בדברים קטנים שיוצרים את הפסיפס הכולל של הישראלי, דברים שיש בהם, לדעתי, כדי לחמם את הלב הישראלי הציוני. כל זה מלווה גם בעקיצה קטנה פה ושם".
מדוע בחרת להקדיש ספר להיבטיה השונים של הישראליות דווקא עכשיו?
"לפני שנה, הוצאתי את הספר 'אנחנו הרומנים', שבו סיפרתי את סיפור התאקלמותו של ילד, עולה חדש שהגיע לארץ, שבמידה רבה הוא סיפורו שלי. הכתיבה פתחה לי צוהר לכל אותם דברים יפים ומצחיקים שהיו בתקופה שבה עליתי ארצה, בישראל של שנות השישים.
"כתבתי על הדברים שאירעו אז, על תפיסות העולם שרווחו, על השפה העברית, הצניעות של אז, חוסר האמצעים באותם ימים, אורחות החיים של העלייה הרומנית, שבצעם הייתה די דומה לשאר העליות. חלפה שנה, ופתאום חשתי צורך לכתוב על מה שקורה עכשיו אצל הישראלי".
אתה מביע אהבה גדולה לישראליות, ולעומתך יש רבים הנוטים להדגיש את הדמות שנהוג לכנות בשם 'הישראלי המכוער'. הנטייה הזו מתחזקת לאחרונה, בעיקר ברשתות החברתיות, ואפילו יש כמה וכמה קבוצות פייסבוק מרובות אוהדים המוקדשות לנושא. למה, לדעתך, זה פופולארי כל כך היום לדון דווקא בפן הזה של התדמית הישראלית?
"אני לא אנתרופולוג ואיני חוקר את טבע האדם, אבל אני חושב כך – למרבה הצער, מה שמאחד אותנו תמיד זה מלחמות ומצוקות. זו יכולה להיות מצוקה כלכלית, מדינית או ביטחונית. בתקופה של צוק איתן, למשל, חשנו את ה'ביחד'. ואז, כשהמבצע הסתיים, יצאו החוצה דווקא כל אותם דברים נוראים שמבליטים את השונה, את השנאה של צד אחד לצד האחר.
"מאז שאני זוכר את עצמי, לא היה כזה פילוג בעם", אומר ריפל, הנמצא בשנות השישים לחייו. "ויחד עם זאת, אני חושב שהפילוג הוא גם פרי יצירתו של מי שמלבה את הדברים האלה, כל מיני אינטרסנטים מבחינה פוליטית, כלכלית, או תקשורתית, לא יודע מי בדיוק. כאשר אדם מסתכל מלמעלה במבט על, הוא אומר – רגע, יש פה אשכנזים שמתנשאים על מזרחים, ומזרחים שמזלזלים באשכנזים ומנסים להשתלט על מעוזי האשכנזים, ויש ערבים שחשים מקופחים, וישראלים ששונאים את הערבים - והפוך, ויש תושבי ספר, ויש תושבי מרכז. זה במבט על, אבל כשאתה פוגש את האדם, כשהמזרחי פוגש אשכנזי, כשאיש המרכז פוגש את איש הספר, אני לא חושב שיש הבדלים כמו אלו שנראים מעל.
"מי שמקים את הקבוצות האלה זה מישהו שמאחוריו עומדת טראומה או שעומד רצון לנכס לעצמו הטבות. אני אישית לא חש ומעולם לא חשתי איזשהו הבדל ביני ובין מישהו אחר, אולי בגלל שגדלתי בשכונה תימנית. תחשבי על השירים הראשונים והמפורסמים שלי - הייתי מראשוני כותבי הטקסטים לזמר המזרחי – אביהו מדינה, שימי תבורי, צלילי הכרם. אף פעם לא חשבתי באופן כזה כמו שהרבה אנשים חושבים עכשיו. זה חדש בשבילי, מה שקורה כאן בזמן האחרון".
ככותב שכמה וכמה משיריו הפכו לנכסי צאן ברזל, מעניין לבחון את עמדתו באשר לשירים הנכתבים היום. בספרו, מציג ריפל באופן סאטירי שיר שעוסק בכלום ושום דבר. אלו כמה ממילותיו: "כמעט כבר אי אפשר לסבול, כותבים על כלום – פואמות, והקהל אוכל הכל, בלי לעשות פרובלמות".
"התכוונתי בעיקר לטקסטים שאני שומע ברדיו, זה הרי שיר על כלום - כתבתי שש שורות על כלום, וזה סוג של סאטירה על הזמר הישראלי. אבל אני רוצה להגיד לך שלשמחתי יש כאן שיפור – אני שומע את השירים שמשדרים היום ברדיו, ואלה כבר לא השטויות שהיו לפני עשר או שבע שנים", הוא משיב כאשר אני שואלת אותו מה, לדעתו, השתנה במרוצת השנים – הכותבים או הקהל.
"הדברים היום שונים במקצת, ממה שאני מספיק לשמוע. אתן לך דוגמה – שמעתי לאחרונה שני שירים חדשים יחסית שגיספן כתב, ואני רוצה להגיד לך שהמילים יוצאות מן הכלל, במובן חיובי. הכתיבה שלו אחרת מזו של לפני שנים. כשאמרו אחרי השמעת השירים שגיספן הוא שכתב אותם, אמרתי – שאפו!".
מהי דעתך על התבטאויותיה של שרת התרבות החדשה, מירי רגב, דוגמת "אין הכרת טובה בעולם התרבות" ו"בשביל מה אני הולכת לעבוד? בשביל חבורה של אנשים כפויי טובה, חושבים שהם יודעים הכל, טרחנים, צבועים"?
"צריך להבחין בין קהל היוצרים הרחב ובין אלה שמושכים בחוטים", ריפל משיב. "קהל היוצרים מורכב מאנשים שמההיבט של האיכות והערך הסגולי הם מעניקים המון. אבל גם בקרב האמנים יש כמה שיחד עם מירי רגב מובילים למסלול התנגשות ראש בראש.
"יש בעיה מסוימת של הגדרת התרבות. כשנגדיר מהי תרבות, מעבר להגדרה של תרבות בעיני אלו שאנחנו מתייחסים אליהם כאל אמנים ויוצרים, אני חושב שכולנו נהיה יותר מפויסים. אני חושב שאמנות ותרבות זה לא רק קונצרטים ותיאטרון ואמנות פלסטית - למרות שאני מאוד אוהב את כל אלה, אלא גם דברים אתניים, גם תרבות המזרח, שדרך אגב, בימי הקדם הייתה השלטת בעולם. כשננסה לפרוץ מסגרות משני הכיוונים בהגדרתנו את המילה תרבות, אני חושב שבאיזושהי מידה נגיע לאותה השלמה, לאותה פשרה בין הזרמים השונים שאני מטיף לה בכל אורחות חיינו. אני מאוד מקווה שאני אמצא פה ושם אוזן קשבת בעניין הזה.
"ב'אנחנו הישראלים' יש מקאמה על הקיבה, שמתקשרת לזה, ובה אני מתייחס לקיבה כאל סמל למדינה – לא צריך להיות רופא כדי להבין יפה יפה שכאן צריך לבוא מיזוג בין גולש, צ'ולנט, קוסקוס וסחוג, כי אם תמשיך זאת האיבה, יהיה כאן רק קלקול קיבה".
מה באשר לצנזורה של תוצרים תרבותיים, כמו סרטים והצגות תיאטרון, המעבירים ביקורת על המדינה – היכן יש, לדעתך, לשרטט את גבולותיו של חופש הביטוי, אם בכלל יש לתחום אותו?
"את יודעת, לפני שנים רבות, שאלו אותי על מה לא אכתוב. השבתי שלא אצחק על השואה ועל מוגבלויות של אנשים. אני חושב שכל אחד יכול לצנזר ולשים את הקווים האדומים שלו לעצמו, בצורה קצת יותר שכלתנית ולא יצרית, לא בסגנון 'אני אראה לכם מה זה' ובלי תחושת קיפוח.
"המוטו של הקברניטים, כמו שרת התרבות, צריך להיות שבדמוקרטיה אין צנזורה, ובמקביל, המוטו של היוצרים צריך להיות שאני אצנזר את עצמי ולא אכתוב על דברים שמנוגדים למוסר או יכולים לפגוע עמוקות באנשים שיש להם מוגבלויות מסוימות, אנשים שסבלו או כאלה שאיבדו את יקיריהם.
"במקרה של יגאל עמיר, למשל, משפחת רבין והמדינה שלנו איבדו אחד מיקיריהן, איבדו את אחד מבניהן הטובים ביותר", הוא מוסיף ואומר, "וכך גם במקרה של התיאטרון הערבי – משפחת תמם איבדה את יקיריה. כך היה בשני המקרים, יש כאן כאב של משפחה. ולא אכפת לי מי יממן אותם או מי כתב את ההצגה או הסרט, אכפת לי שיש פה פגיעה באנשים כואבים, אכפת לי שיש כאן פתיחת פצע.
"אגב, אם אותו מחבל שיושב בכלא היה כותב מחזה על אהבה, למשל, אני לא חושב שהייתה לי בעיה עקרונית עם זה. אבל, ואני אומר את זה מבלי שצפיתי בהצגה, אם הוא כותב על החיים בכלא ויש בזה פן אנושי ואולי אפילו אמפטיה למחבל, אז אני חושב שזה פסול. אותו דבר אם יש אמפטיה ליגאל עמיר - אני לא רואה איך זה מסתדר עם אמנות ועם יוצרים ועם אנשי רוח. אבל שוב, הצנזורה צריכה להיות עצמית, ולא כזו שמוכתבת מלמעלה".
לאורך שיחתנו, שב ריפל ומזכיר את ילדותו כעולה חדש מרומניה, שמשפחתו התמקמה בפתח תקווה. האהבה לשפה ולשנינה, כך הוא מספר, סייעה לו להשתלב חברתית ולמצוא את מקומו.
"אחת הדרכים להפוך להיות ישראלי, מה שהיה חשוב לי מאוד כשעליתי ארצה, הייתה ידיעת השפה העברית. כשהגעתי לכאן, לא ידעתי עברית בכלל. עשר שנים מאוחר יותר, כתבתי את 'לילה בלי כוכב', נכס צאן ברזל של הזמר העברי, ושבהחלט אפשר לומר שיש שם שליטה בשפה", אומר ריפל בחיוך.
"לא הצלחתי להבחין בין ע' ל- א' ובין כ' ל- ק', ולכן, משחקי המילים שלי היו פונטיים, שיחקתי במילים לפי הצלילים שלהן. ככה התאקלמתי. תראי, גם העובדה שהייתי ספורטאי עזרה לי – הייתי שחקן כדורעף בליגת העל. בתקופה ההיא, ספורט היה חשוב מבחינה חברתית. שיחקתי גם בקבוצת כדורגל של נוער, ובשלב מסוים, כשההורים שלי אמרו לי 'שמע, כדורגל זה לא הכל בחיים', עברתי לכדורעף", הוא צוחק. "זה מימן לי את האוניברסיטה, כי אני בא מבית באמת מאוד עני".
"אז לא רק שהתאקלמתי" הוא מוסיף לאחר שתיקה קצרה, "אני גם ציוני, וגם אמרתי בעבר שאני ראוה את עצמי כציוני רומני, כלומר – קודם כל ציוני ורק אחר כך רומני. ואני חושב שציונות, בין השאר, היא גם היכולת שלנו להיות עם אחד במדינה שלנו, בישראל. אם הפילוגים, מלחמת התרבויות והדתות והירידה מהארץ יתגברו, אז כמו שאמר אריק איינשטיין, המדינה תלך פייפן, וכך גם הציונות".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם