ראשי » תרבות » ספרות

סופר ליטא הישנה שהוזנח זוכה להצגה חדשה

כשגרגורי כנוביץ' עזב קריירה משגשגת בליטא מולדתו הוא לא ניחש שדווקא במדינת היהודים יעדיפו להתעלם ממנו - סופר מצליח ומוערך שכתב על יהדות מזרח אירופה. עכשיו הוא זוכה להכרה נדירה מהממסד התרבותי בישראל. ריאיון

 "התהילה כמוה כמעגלים על המים הגדלים תמיד, עד שבכוח התפשטותם לבסוף הם נעלמים", כתב ויליאם שייקספיר. המעגלים הללו מתקרבים בימים האחרונים בחזרה אל החוף של גרגורי כנוביץ', הנמנה על השורה הראשונה של הסופרים היהודים בעת החדשה. הסיבה לכך היא העלאתו של המחזה "חייך אלינו, אלוהים", המבוסס על שני ספרים פרי עטו של כנוביץ', על במת התיאטרון בארץ. ההצגה, בביצוע תיאטרון "וכטנגוב" המוסקבאי, מגיעה לישראל במסגרת פסטיבל בינלאומי המתקיים בימים אלה בתיאטרון "גשר" ביפו.


כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"התרגשתי מאוד כשבגשר בחרו את ההצגה לפסטיבל", אומר כנוביץ' בן ה־86. "הייתי מעורב בהפקה שלה והיא החלה בכלל בתור סדרה שמיועדת לטלוויזיה. ההצגה רצה במשך עשור מול אולמות מלאים בליטא, ולפני שלוש שנים עלתה הגרסה החדשה במוסקבה. לדעתי עכשיו היא טובה ובשלה יותר".


למרות ההצלחה המרשימה במזרח אירופה ובעולם בכלל, ההכרה שכנוביץ' זוכה לה בישראל בימים אלה היא מאורע נדיר מאוד מבחינתו, כמעט יחיד במינו. ב־1993 עזב כנוביץ' משרה מכובדת כיו"ר הקהילה היהודית בליטא ועלה לישראל, שבה היה ונותר אלמוני אפילו לשכניו בדירתו הקטנה והצנועה בבת־ים. "הסיבה המרכזית לעלייה הייתה מחלה שממנה סבל הנכד שלי. בליטא הרופאים נתנו לו שבועיים לחיות, וכאן בבילינסון הצילו אותו", הוא אומר.

"הבן שלי ואשתו היו צריכים עזרה, ונסענו בעקבותיהם. באותן שנים הייתה עלייה גדולה מברית המועצות לשעבר לישראל, ורבים מהעולים היו קוראים שלי, אבל הרגשות היו מעורבים. שמחתי להיות עם אשתי במדינת היהודים, אבל ידעתי שלא אהיה כאן יושב ראש של אף גוף ולא אוביל דבר. למרות שתיארתי לעצמי שלא יהיה פשוט להתאקלם, אפילו לא דמיינתי באילו קשיים אתקל כבעל מקצוע שלא זוכה להערכה בארץ".

לאורך השנים פרסם כנוביץ' עשרה רומאנים, שנמכרו ביותר ממיליון עותקים ותורגמו עד היום ל־14 שפות. שלושה מספריו זכו גם לגרסה עברית - אחד מהם עוד לפני עלייתו ארצה. "כשהגעתי לבקר כאן וראיתי ספר שלי בעברית, זה גרם לי אושר גדול", הוא אומר.

 לאחר עלייתו תורגמו עוד שניים מספריו, אבל הניסיונות לחדור לשוק המקומי לא צלחו. "בשלב הראשון היו לי ציפיות להשתלב כאן בתעשייה, נפגשתי עם אנשים רבים מהתחום, יצרתי שיתופי פעולה עם איגוד יוצאי פולין ואוקראינה ושפכתי הרבה זיעה על כתבות פוליטיות בעיתונים רוסיים בארץ ובארצות הברית. התחושה הייתה שיש כאן פוטנציאל לעשייה ושיש מישהו שזקוק למה שיש לי לומר, למרות שאני דובר שפה אחרת".

למה זה לא קרה?
"ההתחלה הייתה מבטיחה, עם התרגומים לעברית שיצאו לאור, אבל כאן פחות או יותר זה נעצר. בהוצאת כנרת קראו את הספרים הנוספים והחמיאו להם, אבל החליטו לא להוציא אותם לאור בעברית משיקולים כלכליים. בשבילי זו הייתה בשורה עצובה".

מה עשית עם הבשורה הזו?
"התאכזבתי מאוד והמשכתי לעשות את שלי – לכתוב לקהל דוברי הרוסית. את הקושי האמיתי הרגשתי רק כשהקריירה שלי הלכה ודעכה בשנים האחרונות".

כשאני שואל את כנוביץ' אם יש סיכוי שההצגה בפסטיבל תוביל לשינוי כלשהו בקריירה, הוא מחייך. "אין לי ציפייה שדבר כזה יקרה, ואני לא מרגיש שיש לי עוד חומרים שראויים להמחזה. גם ההצגה שעולה עכשיו טובה יותר לטעמי מהרומאן עצמו".

גרגורי כנוביץ' נולד ביאנובה, העיר התשיעית בגודלה בליטא, למשפחה יהודית שומרת מסורת. עד לשואה הייתה העיר יהודית ברובה המוחלט. את שנות מלחמת העולם השנייה העביר עם משפחתו בקזחסטן ובהרי אוראל, ולאחר מכן שב עמם לליטא ולווילנה הבירה. שם גם סיים את לימודיו באוניברסיטה המקומית עם תואר בהיסטוריה סלאבית.

ב־1948 פרסם את ספר השירים הראשון שלו. "ההורים שלי התנגדו בתוקף שאהפוך לסופר, כי בזמנו זה נחשב לבושה גדולה", הוא נזכר. "הסבים שלי היו מתקני נעליים, אבא שלי היה חייט מצוין וסבתא שלי חלמה שאלמד בישיבה. אמא שלי רצתה שאהפוך לרופא או עורך דין וטענה שיש יותר נאשמים בבתי המשפט מאשר קוראים פוטנציאליים לספרים שלי".

איך מצאת את הכוח להתנגד להם?
"הכתיבה הייתה כנראה מעין מרד בהורים, שלא אהבו את זה, ועם השנים הצלחתי להתגבר גם על ספקות פנימיים שהיו לי בקשר לבחירה שלי. אפשר לומר שאני האינטליגנט הראשון במשפחה".

 
מה היה הרגע המחולל בדרך שלך להפוך לסופר?
"אני חושב שזה קרה ב־1959. הוצאתי אז את הספר הראשון שלי, 'אני מביט אל כוכבים' והבנתי שאני רוצה לעסוק אך ורק בתכנים יהודיים. הבנתי שהסיכוי שלי להשמיע קול חדש ומעניין גבוה בהרבה אם אעסוק בסיפורם של היהודים במזרח אירופה. היה חשוב לי להחיות מחדש על הדף מקומות שגדלתי בהם והושמדו, ולספר על משפחה וחברים. רציתי לומר משהו מיוחד שלא ימצאו בשום מקום אחר".

זה קשור גם לענייני דת?
"מעולם לא עסקתי בדת עצמה בכתיבה שלי. קראתי הכול, כמובן, אבל זה לא באמת נגע בי. אני אדם חילוני לגמרי".

עד כמה היה קשה להוציא ספרים בתחילת הדרך?
"דווקא הספרים הראשונים היו קלים יותר לכתיבה והוצאה מבחינתי".

מי השפיע עלייך בכתיבה?
"השפיעו עליי בעיקר סופרים יהודיים, כמו שלום עליכם ויצחק בשביס־זינגר. עם השנים צברתי ידע ועברתי תהליך שבו התנתקתי מהשפעות של אחרים, ומצאתי את הקול שלי".

כתיבה נחשבת למקצוע לא פשוט.
"הבדידות היא החלק הקשה יותר בתהליך הכתיבה, אבל היא לא פוגעת או נוגעת במשפחה ובילדים. תמיד בהתחלה של ספר חדש ההרגשה היא ריקנות גדולה, ואז אתה הולך ומתמלא".

עד כמה השפיעו עליך ביקורות שקיבלת?
"במהלך החיים יכולים לקרוא לך גאון או משוגע, כמו שקראו לקפקא. אבל הציונים שאתה מקבל הם בסופו של דבר משהו חולף: מה שמשנה זה מה שנשאר אחרי שאתה נפטר. כי אז מגיע המטאטא, מוריד את מה שמיותר ומשאיר את העיקר".

מטריד אותך מה יחשבו בעתיד על היצירה שלך?
"חשוב לי בעיקר מה הסביבה הקרובה שלי חושבת על העשייה שלי. מעבר לזה, זה לא מעסיק אותי. אתה צריך להיות מאוהב יותר מדי בעצמך כדי לחשוב מה יגידו עלייך בעתיד".

קרוב לארבעה עשורים פעל כנוביץ' כסופר בליטא, מרביתם בשנות החושך הקומוניסטי של ברית המועצות. "במשך זמן רב היה כמעט בלתי אפשרי לכתוב באופן גלוי על יהודים ברוב שטחי ברית המועצות, זה היה טאבו", הוא אומר. "בליטא הייתה פתיחות יחסית לנושא, והם אפשרו לספרים לצאת. לדעתי זה נבע מרגשות אשם על הדרך שבה נהגו במלחמת העולם השנייה והסיוע שלהם בהשמדת הקהילה היהודית".

סבלת מצנזורה לאורך השנים?
"סבלתי פעמים רבות. בליטא היו גם יהודים שתרמו לכך. הם היו חלק מארגון שבדק כל ספר לפני ירידה לדפוס כדי לאשר אותו, ולא פעם דרשו להחליף דברים קטנים - אם זה את המילה 'יהודי' ל'אדם' ואם זה להקטין את האות הראשונה הגדולה במילים 'אלוהים' ו'תורה' כדי להפחית מהחשיבות שלהן".

יש בישראל מי שחוששים ששרת התרבות החדשה, מירי רגב, תתחיל גם היא לצנזר תכנים שלא ימצאו חן בעיניה. אתה מאמין שדבר כזה יכול לקרות בישראל?

"לצערי אני מאמין שדבר כזה יכול לקרות. מירי רגב עסקה בענייני דוברות בצבא ופתאום היא אחראית על כל מה שקשור לתרבות כאן. מדובר בכוח שאי אפשר להבין אותו. אני מכיר את זה כי חוויתי בחיי במשך כמה שנים מהי המשמעות של להיות בשלטון. הייתי חבר בפרלמנט הגבוה בברית המועצות לקראת נפילת הגוש הקומוניסטי, יכולתי לעשות הכול ואהבתי מאוד את הכיסא שישבתי עליו. רוב האנשים שמגיעים למעמד הזה מתחילים להרגיש עליונות על אנשים אחרים. זה טבעו של האדם".

מה מצב היהודים עכשיו בליטא?
"זו קהילה מתבגרת, שמונה כמה אלפי אנשים ומידלדלת מדי שנה. לצערי אני חושב שהסיפור שם מתקרב לסיומו".

ספגת גם ביקורת על העלייה שלך לארץ?
"מעולם לא קיבלתי ביקורת או תגובה שלילית על המהלך ולא חסמו אותי בשום דרך".

מה אתה חושב על מה שקורה ברוסיה של פוטין?
"בתור אמן, אני לא יכול לקבל את מה שקורה שם כרגע. הכוח שהממשלה מפעילה שם על אזרחים ועל אמנים הוא בלתי נסבל".

אתה מאמין שיש סיכוי שברית המועצות תחזור?
אני לא נביא וקשה לי לדעת מה יקרה ברוסיה ובסביבתה בעתיד".

הקושי לפרוץ לשוק הישראלי לא עצר את שטף היצירה של כנוביץ'. הוא המשיך לכתוב במלוא המרץ מביתו בישראל, וזכה בהערכה רבה בליטא ומחוצה לה. בשנת 2013 נבחר ספרו האחרון, "הרומאן של העיירה", לספר השנה בליטא. "כתבתי אותו בגיל 83 ומדובר בספר שהוא חצי אוטוביוגרפי וחצי סיפורת", הוא אומר.

ההצלחה התבטאה גם בקבלת התארים והפרסים המכובדים ביותר שסופר יכול לקבל ברפובליקה המזרח־אירופית. כנוביץ' זכה בפרס הלאומי של ליטא, האות הגבוה ביותר שמוענק במדינה לאדם שעוסק בתרבות. כמו כן זכה בפרס יוקרתי למצוינות ובפרס מפעל חיים, שהעניק לו נשיא ליטא בכבודו ובעצמו. עיירת הולדתו יאנובה העניקה לו אזרחות כבוד וב־2009 זכה בפרס מטעם משרד הקליטה הישראלי, שלווה גם במענק של 25 אלף שקל.
 

"מחמיא ונעים לקבל פרסים, אבל צריך ללמוד לחיות גם בלי הכיבודים האלה", הוא אומר. שני בניו של כנוביץ', שחיים כיום בבלגיה ובקנדה עם ששת נכדיו, ייסדו לקראת סוף 2013 פרס על שמו שמוענק לתלמידי תיכון בעיירת הולדתו, "תחרות חיבורים בנושא 'מיעוטים לאומיים שחיו בעיירה', כשלא משנה באילו מיעוטים מדובר", הוא אומר.

כנוביץ' מעורה בנעשה בישראל. הוא עוקב אחר הפוליטיקה המקומית ופותח וסוגר את היום מול החדשות בטלוויזיה. שנים רבות נהג לפקוד את תיאטרון הבימה, התיידד עם כמה דמויות מוכרות, ובהן השחקן שמעון פינקל ז"ל, והתאהב בסופרים הישראלים. "קראתי הרבה תרגומים מצוינים של עמוס עוז, דויד גרוסמן, מאיר שלו, א.ב יהושע ומחזות מרשימים של חנוך לוין", הוא אומר.

עם העברית, שהפכה למכשול הגדול שלו כאן בארץ, הוא עדיין מתמודד, "ברמת דיבור יומיומית אנחנו כבר מסתדרים. היה קשה לקלוט וללמוד את השפה כשהגענו בגיל 65, אבל אולגה ואני מדברים מדי פעם עברית אחד עם השנייה ומנסים להעשיר את אוצר המילים שלנו".

כסופר שעסק כל כך הרבה ביהודים, איך אתה רואה את העתיד שלנו?
"הייתי רוצה להאמין שהוא יהיה בהיר, אבל כשאני מביט על מה שקורה מסביב, אני מודאג מאוד. יש קבוצות ביהדות שהאידיאולוגיה השלטת אצלן היא שנאה, רצון לשלוט באחר ושכחה מוחלטת של עשרת הדיברות. אני חושב שזה צריך להיות הנושא העיקרי שצריכים לעסוק בו בספרות הישראלית, וכרגע זה לא קורה. לי כבר אין כוח, אבל אחרים צריכים לכתוב על זה".

אתה מתכוון לקונפליקט הישראלי־פלסטיני?
"הקונפליקט גורם לי לחוסר שקט כי הוא קרוב אליי, אבל אני מוטרד מכל הסכסוכים ברחבי העולם, ולא חסרים כאלה".

טוב לך בארץ?
"אנחנו אנשים פשוטים שלא צריכים יותר מדי. אנחנו אוהבים את ישראל כמדינה וטוב לנו לחיות כאן. הבן שלנו מבקש כל הזמן שנבוא לקנדה, אבל אנחנו נשארים".

 

כתבת כל חייך על אנשים. ספר לי על תובנה אחת שלך על בני האדם.
"אני מאמין שאנשים לא נולדים חכמים. הם מתפתחים עם השנים, והופכים לבעלי ערך או לטיפשים מוחלטים".

על מה אתה חולם?
"הדבר היחיד שאני חולם עליו הוא שבבוקר אראה במהדורת החדשות שאנשים הפסיקו להרוג זה את זה".

מה היצירה שאתה הכי גאה בה?
"זו שאלה שקשה לי לענות עליה. זה כמו שתשאל אותי איזה מהבנים או הנכדים שלי אני אוהב יותר. יש כמה יצירות שיש לי כלפיהן יחס מיוחד, אבל אני אוהב את כולן".

כתבת גם הרבה תסריטים לקולנוע, האחרון שבהם ב־1982. למה הפסקת?
"עבדתי קצת יותר מעשור בתעשיית הקולנוע, עד שפשוט החלטתי לעזוב. זה כבר שייך לנחלת העבר, ואני מעדיף לא לדבר על זה".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"יש לי אישה נפלאה שתמכה בי ועזרה לי לאורך השנים להפוך למי שאני. יש לי ילדים ונכדים מקסימים, אף פעם לא גרמתי שיתלו או ישלחו מישהו לכלא בגללי, והחיים שלי בסך הכול מסודרים וטובים. אני בארבע".

לאורך השיחה מודיע כנוביץ' שוב ושוב שהפסיק לכתוב, ושהקריירה שלו בעצם הגיעה לסיומה. מפתיע לשמוע הצהרה כזו מפיו של אדם שהוציא את ספרו האחרון רק לפני שנתיים, אבל הוא החלטי בדעתו. "הספרים שלי הם חלק מרכזי בחיי, אבל אני מרגיש שלא אוכל לכתוב טוב יותר ממה שעשיתי עד היום ואין לי שום רצון לחזור על עצמי", הוא אומר.

"זה קשור גם למצב הבריאותי. נפלתי בשנה שעברה ועברתי ניתוח ברגל, אבל זו לא הסיבה המרכזית. אני בן שלי אבא שלי זכרונו לברכה, וכמו שהוא הפסיק לעבוד כשראה שהוא לא יכול יותר להכניס חוט למחט, אני הפסקתי לכתוב כשהרגשתי שאין לי מה לתרום יותר".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...