הזירה הספרותית: יוכי ברנדס מול יהודית קציר
לרגל שבוע הספר הפגשנו סופרים מקצוות שונים בחברה הישראלית לסמן את הפערים, לנסות לגשר עליהם ולחוות דעה על חוק הספרים. חלק ז' ואחרון: יוכי ברנדס מושפעת מהמקורות, יהודית קציר כותבת על יחסים אסורים ושתיהן נפגשות בנקודה בה הכל התחיל
שנת 1996: יהודית קציר, סופרת, לקטורית, חברת מערכת ועורכת בהוצאת "הספרייה החדשה", מצילה מערמת כתבי היד רומן ביכורים של סופרת אלמונית בשם יוכי ברנדס. הספר, שזכה לשם "גמר טוב", מתפרסם שנה לאחר מכן.עוד כותרות ב-nrg:
• נלחם בהטרדות רשת: אביב גפן תפס פדופיל
• "אמנות וגאונות": דודו אהרון עף על עצמו
• הנה הרגע המצחיק ביותר ב"האח הגדול"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שנת 2015: כמעט שני עשורים חלפו מאז המפגש הראשון בין קציר (52) לברנדס (56), וכיום שתיהן שמות גדולים ומוכרים בעולם הספרות הישראלי, ובעלות חיבה מיוחדת זו לזו. הספרות שלהן, עם זאת, שונה למדי. בעוד שתיהן שמות דגש בכתיבתן על הנשיות, ברנדס כותבת ספרים באוריינטציה יהודית-דתית, רבים מהם מספרים את סיפורן של נשים מפורסמות מהתנ"ך שלא זכו לתשומת לב מספקת בטקסט המקורי. עקבות דתיים בספריה של קציר, לעומת זאת, קשה בהרבה למצוא; אם כבר מחפשים בכתיבתה מוטיב חוזר, הרי הוא יחסים אסורים.
עוד בפרויקט הזירה הספרותית:
• הסופר האשכנזי מול הסופרת המזרחית
• הסופר המתנחל מול הסופר השמאלני
• ההומו הטריוויאלי מול הבלש האוחצ'ה
• הסופרת הפרועה מול הסופרת המיושבת
• מציאות יומיומית ועולמות אחרים
• הירושלמית מול התלאביבית
"לא המצאתי כלום", קציר טוענת כשהיא נשאלת על המוטיב הזה. "יחסים כאלה נמצאים בלב-לבה של הספרות עוד מימי התנ"ך ומחזותיו של סופוקלס. הספרות, כמו שאמרה פעם סוזן זונטאג, חוקרת, בין השאר, את 'אזורי הספר' של הנפש. רק בודדים יחטפו את בתם החורגת למסע אירוטי מטורף כמו הומברט הומברט ב'לוליטה', או יתאבדו בגלל ייסורי אהבה אסורה כמו אנה קארנינה, אך רבים חוו מקצת מהרגשות המסוכנים הללו ולא הביאו אותם לכלל מימוש".
היא אף מספרת שקיבלה תגובות מקוראים שאמרו שלא רק רותקו לספריה, אלא גם מצאו בהם את עצמם: "רבים מהם הזדהו עם אהבת ילדות לבן-דוד או לבת-דודה, כמו בסיפור 'שלאפשטונדה'. אחרים התאהבו בנעוריהם במורים או במורות כמו ב'הנה אני מתחילה', ונשים רבות הזדהו עם האהבה לגבר נשוי שמתוארת ב'למאטיס יש את השמש בבטן'".
למרות העשייה הספרותית הענפה של קציר, שלצד היותה סופרת, כאמור, גם עובדת מאחורי הקלעים של הוצאת "הספריה החדשה", מבטה לא נשוא רק אל הספרות אלא גם אל החברה סביבה, ויש לה מה לומר עליה. "מדכדך ואפילו מייאש אותי לחיות במדינה שאיבדה את המצפן החברתי-מוסרי שלה ואת התקווה לשינוי", היא אומרת. "לכותבים בארץ היום יש שתי אפשרויות – לחטט בפצעים הפתוחים של החברה הישראלית ולשכנע את עצמם שיוכלו להשפיע במשהו, או לוותר מראש על האשליה הזו, להסתגר ולכתוב על ומתוך עולמם הפרטי. כך או כך, לא ברור כמה קוראים יהיו להם, מכיוון שתרבות הקריאה נמצאת בנסיגה מפני הטלוויזיה והאינטרנט, והדור הצעיר קורא מעט מאוד. בספרי האחרון 'צילה' בחרתי לכתוב על המקום הזה בזמן עבר. ביקשתי לקחת את הקוראים למעין מסע בפלשתינה שלפני היות המדינה, מתוך תקווה שיחזרו ממנו עם מחשבות חדשות לגבי ההווה".
יש כאלה הטוענים שישראל, והספרות בהתאם, עוברת תהליך חילון, ואחרים טוענים את ההפך. מה את חושבת בנושא?
"אני לא יודעת לגבי הספרות, אך אין לי ספק שהחברה עוברת תהליך של התקרבות לדת ולמסורת. אפשר לראות זאת בתוכניות הריאליטי, כאשר פונים ל'השם' ולעזרתו בכל הכנת תבשיל ב'מאסטר שף' או ביצוע שיר ב'דה וויס'. זה מגוחך, הרי מה לו ולזה... נראה כי האמונה מחליפה את הרציונליות ואת האחריות האישית".
את חושבת שהיהדות עוד רלוונטית בכלל לישראליות?
"היהדות רלוונטית לישראליות בין אם נרצה בכך ובין אם לא. מצד אחד היא ה'דבק' שמחבר יחד את היהודים שחיים כאן; מצד שני היא מפרידה ומפלגת בין החברה החילונית הנושאת בעול, לבין החברה החרדית שחשה עצמה פטורה ממנו. והבעיה הזו רק תלך ותגדל אם לא תיעשה חשיבה מעמיקה שתכלול את כל חלקי החברה ואם לא יימצאו הפתרונות".
רבות מדמויותייך הראשיות הן נשים. האם את מגדירה את עצמך סופרת פמיניסטית? האם חל לדעתך שינוי בייצוג של נשים בספרות?
"אני סופרת פמיניסטית מתוקף היותי פמיניסטית. תמיד חשתי גאווה בהיותי אישה, והעברתי אותה גם לבנותיי. המודעות שלי לקיפוח האישה בחברה והקריאה בכתבי הוגות וסופרות פמיניסטיות הגיעו בשלב מאוחר הרבה יותר.
"במאה השנים האחרונות, מאז 'חדר משלך' המכונן של וירג'יניה וולף (1928), חל שינוי משמעותי בייצוג הנשים בספרות הכללית והעברית, והכתיבה מאת נשים ועליהן תופסת יותר ויותר מקום. לשאלתה של וולף האם בעוד מאה שנים תהיה 'שייקספיר ממין נקבה' אפשר היום להשיב בחיוב. במאה העשרים חיו ויצרו סופרות ומשוררות חשובות כאלזה מורנטה, מרגריט דיראס, סימון דה-בובואר, טוני מוריסון, ויסלבה שימבורסקה ורבות אחרות. עם זאת, במוקדי הכוח (באקדמיה, בוועדות פרסים, בהוצאות לאור, בקביעת תוכניות לימודי הספרות) הגברים הם עדיין רוב. אני מקווה שבשנים הקרובות יחול שיפור בעניין, וכך יותר ספרים של סופרות יכללו ב'קאנון'".
את חושבת שיש כזה דבר "ספרות נשים"? ואם כן, האם ההשתייכות לז'אנר מחמיאה או מעליבה?
"ההגדרה 'ספרות נשים' נשמעת מעליבה באוזני מי שחושבים שנשים פחותות מגברים, ומחמיאה למי שסבורים שנשים עולות על גברים... בעיניי 'ספרות נשים' היא ספרות שעוסקת בשדות 'נשיים' מובהקים, כגון יחסים בין נשים לבין עצמן, אהבת נשים וכדומה - אזורים שלגברים אין בהם בדרך כלל דריסת רגל (אולי למגינת לבם), כפי שלנשים אין בדרך כלל דריסת רגל בשדות של 'ספרות גברים' כגון מלחמה או יחסים הומוסקסואליים. יחד עם זאת, כל אחד ואחת יכולים לכתוב כל העולה על רוחם".
גם בברנדס מפעמים רגשות פמיניסטיים עזים. "אני מודה לאלוהים יום יום ושעה שעה על הזכות שנפלה בחלקי לכתוב ספרות עברית ולהיות סופרת אישה", היא מספרת. "שני הדברים הם בגדר נס בעיניי. אלפיים שנים העברית שימשה כמעט אך ורק לכתיבת הלכות ודברי הגות, ולא לכתיבת פרוזה. ועד הדורות האחרונים לנשים לא היה חלק ונחלה בתרבות היהודית, ולא בשום תרבות אחרת".
מה את חושבת על מצב הספרות הישראלית כיום?
"יש לנו ספרות מגוונת, וזה נפלא בעיניי. המגוון הוא כוח. אנחנו מתעשרים מכל הז'אנרים, מכל סוגי הסופרים, מכל צורות הביטוי. מכעיס אותי שישנם מבקרי ספרות, אמנם מועטים, שחושבים שיש מקום רק לסוג הספרות שהם אוהבים, ובזים לספרות שאינה לטעמם. לשמחתי ציבור הקוראים פתוח יותר ומבין יותר, ובזכותו הספרות שלנו פורחת ומשגשגת. ובאופן אישי, הייתי רוצה שתהיה לנו יותר ספרות פנטזיה ישראלית. זה ז'אנר שחסר אצלנו".
יש כאלה הטוענים שישראל, והספרות בהתאם, עוברת תהליך חילון, ואחרים טוענים את ההפך. מה את חושבת בנושא?
"כאמור, כוחנו במגוון. ברוך ה', יש בספרות שלנו גם תהליך של חילון וגם תהליך של דתיות. ישנם סופרים שמתמקדים ב'כאן ועכשיו', וזה נפלא - אנחנו מתעשרים מאוד מספרות טובה שעוסקת בעולם המודרני, במדינת ישראל של ימינו. וישנם סופרים, כמוני, שמתמקדים בתרבות היהודית ומאירים דרכה את חיינו בהווה, שהרי התרבות שלנו כל כך רלוונטית לחיינו. אנחנו זקוקים גם לספרות החילונית וגם לספרות ששורשיה בדת".
האם את חושבת שהיסודות היהודיים בספרות הישראלית עדיין רלוונטיים? ובאופן כללי יותר, האם היהדות רלוונטית לישראליות?
"אין תרבות ישראלית בלי תרבות יהודית! לא צמחנו מאין. כל מקורות היניקה התרבותיים שלנו נובעים מהמקורות הקדומים - גם העברית. אם לא יהיו לנו יוצרים שמכירים את התרבות היהודית על כל רבדיה, התרבות הישראלית עלולה להתנוון. אך כמובן שעלינו לערוך מיון. לא כל מה שאמר איזה יהודי לפני אלפיים שנה הוא בהכרח דבר חוכמה או מתאים לעולם המודרני. יש ביהדות הכל מכל כל. אנחנו חייבים לחדש את התרבות שלנו כל הזמן, אחרת היא באמת לא תהיה רלוונטית לחיינו".
את החידוש הזו מבצעת ברנדס גם בספריה, אם כי לא תמיד הוא הכרחי. ספרה הקודם, "היהדות שלא הכרנו", מציג את עמדותיה המפתיעות של היהדות במגוון נושאים שנויים במחלוקת, כמו משפחות חד מיניות, הפלות או קנאביס, ומראה ש"ההלכה וההגות הכי ממסדיות שלנו היו הרבה יותר פתוחות מהממסד הדתי-הלכתי בימינו". ובימים אלה היא עובדת על ספרה הבא, "התובעני לכתיבה מכל ספריי", שיתחקה אחר דמותו של הבעל שם טוב וינסה לתאר אותו גם כאיש בשר ודם, ולא רק כעילוי וכאבי תורת החסידות. "אני מאמינה שהספר הזה יעורר תהודה ענקית בקרב ציבור קוראיי", היא אומרת. "החסידות המקורית (לא זאת של ימינו, אלא של הדורות הראשונים שלה) יכולה להעניק עומקים אינסופיים של משמעות לכל כך הרבה ישראלים בימינו - גם דתיים, גם מסורתיים, גם חילונים, לכולם".
קציר: את מרבה לכתוב על נשים - מתקופת התנ"ך, מראשית הציונות ומימינו. מהו כוחן המיוחד של נשים בעינייך? ובמה חולשתן?
ברנדס: אני רואה את כוחן של הנשים בעבר דווקא בחולשתן. כלומר: מכיוון שהעולם כולו היה עד לא מזמן פטריארכלי והנשים נדחקו בו לשוליים בכל התחומים, כדי לתת לעצמן ביטוי הן נאלצו להתחבא, להסתתר, לא לאיים, לא לבלוט, להשפיע מאחורי הפרגוד. ההסתתרות הזו יצרה תרבות מיוחדת במינה, תרבות נשית שלא נוצרה בידי הגברים. במידה מסוימת התרבות הנשית היא תרבות אנוסית. וזה מרתק בעיניי.
הנה דוגמה מהחג האחרון שחגגנו - מגילת רות היא טקסט נשי חתרני שיוצא נגד המוסכמות הפטריארכליות השליטות. הסיפור מעלה על נס את כוחן של הנשים. ובמה כוחן? בשיתוף הפעולה ביניהן. מגילת רות אומרת לנו: נשים מסוכסכות משחקות לידי הגברים. ככה הגברים שולטים בהן, בהפרד ומשול - כמו למשל רחל ולאה, או חנה ופנינה. אבל נשים שמשתפות ביניהן פעולה מגיעות מאשפתות לצמרת - כמו נעמי ורות. זו אמירה עוצמתית מאין כמותה, שרק נשים מוחלשות היו יכולות ליצור.
בימינו נשים עדיין נאלצות להיאבק על מקומן יותר מהגברים, אבל מכיוון שברוך ה' העולם הולך ןנהיה פחות ופחות פטריארכלי, אנחנו כבר יכולות להרשות לעצמנו לפעול ולהראות את כוחנו בגלוי. וזה נפלא. אבל אולי זה אומר שהיצירה שלנו תלך ותיעשה פחות נשית ומיוחדת ויותר כלל תרבותית. ימים יגידו.
קציר: קראתי בראיון אתך על "המהפכה הציונית השנייה" שרואה את ייעודה בהחזרת התרבות היהודית לעם ישראל במדינת ישראל. במה חשיבותה בעינייך?
ברנדס: הציונות נאלצה לעקור מאתנו את הגלות - זאת היתה המהפכה הציונית הראשונה. הציונות אמרה: עם ישראל, צא מהגלות, קח את גורלך בידיך ותגאל את עצמך. המהפכה הזאת היתה ברוכה וחשובה מאין כמותה; בזכותה הגענו עד הלום. אבל נאלצנו לשפוך את התינוק יחד עם המים - עקרנו מתוכנו חלק גדול ומרכזי מהתרבות שלנו. שהרי הגלות היא לא רק פוגרומים ואינקויזיציה ואושוויץ; בגלות נוצרה התרבות הכי חשובה ומשמעותית שלנו: התלמוד הבבלי, יצירות הגאונים, הפילוסופיה היהודית, השירה העברית של משוררי ימי הביניים, הקבלה, החסידות ועוד ועוד. המהפכה הציונית השאירה את רוב בתי הספר הממלכתיים רק עם התנ"ך. התנ"ך חשוב, זה השורש שלנו, אבל אי אפשר להסתפק בו. היהדות זה לא רק התנ"ך. היהדות בעצם נוצרה מחז"ל והלאה.
למרבה השמחה, בימינו יש ציבור גדל והולך של בוגרי מערכת החינוך הממלכתית שמבינים שהגלות כבר לא מאיימת עלינו ושאנחנו לא יכולים לוותר על היצירה היהודית הגלותית, כי בלעדיה התרבות שלנו כל כך שטחית ורדודה. יותר ויותר אנשים אומרים בגלוי: אם אני אלמד גמרא או רמב"ם או חסידות זה לא יעשה אותי "דתי" או "חרדי", אני בן חורין לבחור בעצמי מה לקיים ולשמור מתוך התרבות ומה לא.
קציר: המצב הפוליטי-חברתי-מוסרי במדינה מטריד אותי מאוד, ומהיכרותנו אני בטוחה שהוא מטריד גם אותך. האם את מאמינה שסופרים ואנשי רוח יכולים לשנות משהו? ובאיזה אופן?
ברנדס: נראה לי שבעניין הזה אני הרבה יותר אופטימית ממך. יש לנו הרבה מה לתקן, זה ברור. אבל אני גאה מאוד בחברה הישראלית ובהישגים המופלאים של המדינה שלנו ומודה לאלוהים שזכיתי לחיות בתקופה הזאת, שאבותינו לאורך כל הדורות ייחלו לה ולא זכו. אני מאמינה ובטוחה שנתקדם ונשתפר עוד ועוד ונהיה חברה עוד יותר טובה ומתוקנת.
לדעתי לסופרים ולאנשי רוח אין תפקיד מיוחד בעניין התיקון החברתי והמוסרי. כולנו צריכים לערוך תיקון מתמיד בחברה שלנו: מורים ושופטים ואנשי צבא ובעלי מלאכה ויוצרים ופועלים וסוחרים ואנשי כלכלה. כולם תורמים, כל אחד על פי כישרונותיו, אמונותיו ונטיות לבו. אין לי שום יתרון מוסרי או אחר בגלל שאני סופרת. שכני השיפוצניק לא יודע פחות ממני מה נכון ומה לא נכון. מבחינה מקצועית אנחנו שונים, כל אחד מאיתנו טוב בדברים אחרים: אני יודעת לספר סיפורים ולצרף מילה למילה, והוא יודע לבנות בתים ולצרף אריח לאריח. האם זה אומר שההבנה הפולטית והמוסרית שלי עדיפה על שלו? בשום אופן. אם סופר חושב שהוא יודע יותר טוב מה ראוי ונכון לעשות, זה רק אומר שאסור להאזין לו... התנשאות היא בעיני אחת התכונות הכי רעות, שדווקא מעוורת את כושר השיפוט ולא משפרת אותו.
ברנדס: מלבד "צילה", הרומן האחרון שלך שמתאר תקופה דומה לזו שתיארתי בספרי "וידוי", את מתמקדת בספרייך בישראל של "כאן ועכשיו". אני אוהבת מאוד את יצירתך ומתעשרת ממנה עושר רב. אבל האם צילה מסמן שינוי? האם מעתה והלאה תכתבי, כמוני, בעיקר רומנים היסטוריים?
קציר: אני לא חושבת שאכתוב מעכשיו רומנים היסטוריים. הסיפור של צילה – פציעתה הקשה בפוגרום באודסה, חייה ונדודיה בארץ ישראל עם בעלה וילדיה, אהבתה לחנן הצעיר וחיי המשפחה הבלתי שגרתיים של כולם יחד - בער בי מכיוון שמדובר במשפחתי. חשתי ציווי פנימי, מעין שליחות, לכתוב אותו. נראה לי שמעתה ואילך אמשיך לכתוב סיפורים שנעים בין ההווה לעבר הלא רחוק.
ברנדס: האם את מאמינה שספרות כמו שלי, שיונקת את השראתה ואת מקורותיה מתוך התרבות העתיקה שלנו, יכולה לשרוד לאורך זמן? או שמא את חושבת שהדור הצעיר כבר לא יגלה בה עניין? (תעני לי בכנות...)
קציר: לצערי אני נוכחת לדעת שהדור הצעיר ממעט לגלות עניין בספרים ובקריאה בכלל. דווקא הקהל של ספרייך, שבחלקו הגדול הוא דתי-לאומי, מחנך את ילדיו לקריאה. ייתכן שספרים ששואבים מהתרבות העתיקה ישרדו לאורך זמן דווקא משום כך. קשה לנבא את העתיד. הנבואה ניתנה לשוטים, אמרו חז"ל, ואנחנו הרי חכמות...
ברנדס: יוצרים רבים (בעיקר מוזיקאים, אבל לא רק) לומדים בשנים האחרונות יהדות וחשים שזה מעשיר את יצירותיהם. מעניין אותי לשמוע מה דעתך על כך ואם יש סיכוי שאת עצמך תעשי זאת.
קציר: בהחלט יש סיכוי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם