עינת ויצמן ודודו בוסי נפרדים מ'קפה תמר'
בית הקפה השינקינאי המיתולוגי, שסיפורו שזור בחיי התרבות התל אביביים ושימש כמקום השראה עבור שלל יוצרים ישראלים, עתיד להיסגר. כמה מהיוצרים הבולטים שישבו בו בקביעות מספרים על המקום שהפך לבית, על שרה שטרן שעמדה בראשו ועל החברות האמיצה שנוצרה בין כתליו
'שינקין 57'. זו הכתובת שהפכה לבית עבור מאות אנשי רוח ותרבות, אמנים, יוצרים, עיתונאים ופוליטיקאים, ב- 74 השנים האחרונות. בין קירותיו של 'קפה תמר' המיתולוגי מהדהדת נוכחותם של נתן אלתרמן, נחום גוטמן, מאיר פיצ'חדזה, יורם קניוק ואיקונות תרבות רבות נוספות. השולחנות, לו יכלו לדבר, היו מספרים על דיונים סוערים וויכוחים מפולפלים שהיו עדים להם, על פרויקטים שנולדו משיחה ומגלגול רעיון ועל אווירה ייחודית, שאין כמותה באף מקום אחר, הספוגה בכל סנטימטר רבוע במקום.עוד כותרות ב-nrg:
• משפטי המחץ של ההומור הישראלי
• פאצ'ינו בן 75: הסרטים הכי טובים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בעוד כחודשיים, צפוי 'קפה תמר' להיסגר. עבור מבקריו הקבועים, שניתן לכנות גם תושביו, מדובר בהרבה יותר מסגירתו של עוד בית קפה המגיש בייגל טוסט, כי אם באובדנו של בית ובסיומה של תקופה, שכן סיפורו של 'קפה תמר' שזור בסיפורם של התרבות הישראלית וחיי התרבות התל-אביביים. אין זה מפתיע, שיושבי הקפה שהפכו במרוצת השנים לבני בית של ממש, נותרו כואבים לנוכח הסגירה הקרבה.
"'קפה תמר' הוא בראש ובראשונה שרה שטרן", אומר דודו בוסי, הנמנה עם היוצרים העכשוויים המזוהים ביותר עם בית הקפה. "שרה היא דמות דומיננטית ומלאת כריזמה, למרות גילה המופלג. את נשבית בקסם שלה, ואחר כך נשבית בקסם של המקום עצמו. זה כמו מוזיאון, כשאת מגיעה ל'תמר' את נכנסת לתקופה אחרת - הזמן שם נשאר כמו לפני 70 שנה, עם הפוסטרים והקריקטורה שתלויה שם. זו ממש כניסה לתקופה אחרת.
"זאת גם תחושת הבית, את נקשרת למקום. מערכת היחסים שלי עם 'תמר' אמביוולנטית, כמו בכל בית – יש אהבה, יש כעסים, יש מכלול של רגשות. ויש את החברים, כמובן, החברים הקבועים", מספר בוסי על סוד קסמו של בית הקפה.
חלק מסוד המשיכה של אמנים עכשוויים לקפה, אני משערת, הוא העובדה שהוא שימש כמקום מפגש עבור אנשי רוח ותרבות איקונים. כאשר אתה יושב ב'תמר', יש לך תחושה שאתה חלק מהווי שכזה, חלק ממסורת תרבותית?
"ממש, את יכולה להריח את רוח התקופה דרך הציורים, העבודות והצילומים שעל הקירות, של אנשי תקשורת, ספרות ותיאטרון שהיו ואינם. במהלך 12 השנים שאני ישבתי שם, איבדתי לא מעט חברים", הוא אומר, וכעבור רגע מוסיף בחיוך – "יש הרבה סיפורים בין הקירות, ביניהם גם כמה כאלה שאני כתבתי".
גם עינת ויצמן, היושבת בבית הקפה בקביעות מזה שנים, מתארת את קסמו. "מקומות כמו 'קפה תמר' מספקים לעיר את הנשמה שלה. ב'תמר' לא ישבו בגלל האוכל או הקפה, אלא למרות התפריט הדל והקפה הבינוני. ב'תמר' ישבנו בגלל שרה, בגלל יושבי המקום האחרים ובגלל שזה מקום שבו הרגשנו נוח לשבת ימים ארוכים.
"ואגב לא רק אנשי רוח ישבו בו, אלא כל מיני אנשים ממקצועות חופשיים שונים שהגיעו באופן קבוע, בדרך כלל אל שולחנות קבועים ועם הזמנה קבועה מהמלצריות", היא מדגישה. "זה סוג מקום שמאזן את החיים העירוניים ונותן מרחב חופשי לקשרים חברתיים וגם לדינאמיקה של יצירה ושיתופי פעולה. אני הגעתי לקפה לראשונה לפני 15 שנה, ובשנים האחרונות הוא ממש היה לי לבית".
לפני מספר שנים, "בתחילת עידן האייפון", כך היא מגדירה זאת, החלה היוצרת הדוקומנטרית שלומית כרמלי לתעד את יושבי בית הקפה בסדרת צילומים, שתחילתה במענה לצורך פנימי שלה ושל חבריה והמשכה בתערוכה בשם 'אנשי תמר', שהוצגה לאחרונה.
"לא באתי ל'קפה תמר' במטרה לצלם בו. אני יושבת שם בערך עשר שנים, הרבה לפני שהתחלתי לצלם שם", היא מספרת. "לאחר שעמוס לביא נפטר, נכנסתי לאיזו קדחת תיעוד – פשוט התחלתי לתעד את אנשי הקפה, מתוך אהבה גדולה ומתוך רצון וצורך שזה יהיה משהו בשבילנו, משהו פנימי. לאט לאט, כמעט כל רגע הפך מבחינתי לכזה ששווה לתעד.
"הרבה מהחברים הלכו לעולמם בשנים האלה, אלה היו שנים קשות מאוד מהבחינה הזאת. מדובר בחברים שהיו מגיעים באופן קבוע. כשאת מאבדת חברים קרובים שהיו ממש לחלק מהמקום, בית הקפה הופך עבורך גם למקום שהיה משותף לך ולהם, ולהיפרד ממנו, זה גם להיפרד מעוד חתיכה מהם.
"המקום מאוד משפחתי, אי אפשר באמת לקרוא לו 'בית קפה'", היא מוסיפה ואומרת. "האנשים שם באמת מכירים האחד את השני. את לא תמצאי עוד בית קפה שבו אנשים מדברים אחד עם השני מקצה אחד של המקום לקצה האחר. כולם ב'תמר' מכירים את כולם, ומבחוץ זה מרגיש קצת כמו מועדון סגור. אנשים שלא מכירים מרגישים לפעמים לא בנוח להיכנס, מרגישים כאילו הגיעו למסיבה שלא הוזמנו אליה".
סגירתו של המוסד התל אביבי מעלה תהיות באשר להמשכיותם של אותם מפגשים חברתיים וליכולתה של הקהילה שנוצרה בין כתליו להמשיך ולהתקיים באופן פעיל ופורה גם ללא המקום ששימש לה כבית תרבותי.
"אני מאוד מקווה שהתרבות בתוך תל אביב לא נעקרת, אלא נודדת למקום אחר. מה שבטוח, הוא שאצטרך לחפש לי מקום אחר שארגיש בו נוח, וזה כנראה לא יהיה קל אחרי כל כך הרבה שנים", אומרת ויצמן.
האם אתם צופים כי יקום ל'קפה תמר' יורש שיצליח, במידת מה, למלא את מקומו?
"קשה לי להאמין", משיב בוסי. "זה דור שכבר לא קיים. בטוח יש עוד כמה מוסדות, אבל אני בספק אם אנחנו נעבור אליהם, כי זה אזור אחר, אלה אנשים אחרים שאני לא מכיר. כרגע אנחנו מסמנים את 'קפה ביאליק', אבל הוא עדיין קפה תל אביבי ואיני, ואין שם את התחושה שיש ב'תמר'. הוא מאוד עכשווי, זו לא הייחודיות שב'תמר'".
"יש בתי קפה שמתכנסות בהם חבורות ספרותיות, אבל אני לא רואה לקפה תמר תחליף, כי גם אנחנו השתנינו", אומר המשורר והמחזאי יואב איתמר. "עכשיו אין דגש על ה'חבורתיות', אלא דווקא על ה'לבד' והתכליתיות. תרבות בתי הקפה נעה מה'מיזנטרופ', ששם עובדים לגמרי לבד, ל'דובנוב 8', שהוא אולי הכי קרוב ל'קפה תמר' ובו קבוצות מתכנסות, במיוחד מדי יום שישי, למפגשים חברתיים. ב'דובנוב 8' גם מתכנסים שחקנים ואמנים מדי יום למפגשים נוסח 'קפה תמר', וגם פוליטיקאים והאליטות החדשות - פקידי ממשלה, קצינים מדרגת רב סרן ומעלה, ופעילי ליכוד בכירים, כולל חברי כנסת".
"התחושה עכשיו אצל חלק מהאנשים באמת קשה", מספרת כרמלי. "אני מודה שהיו אפילו רגעים שבהם התייחסתי לבית הקפה כמו אל חולה גוסס שכבר רציתי שימות, כי הגרזן היה מונף על הגרון שלנו כבר די הרבה זמן, וידענו שהמקום ייסגר בשלב מסוים. זה היה ברור שהזמן הולך ואוזל. שרה כבר מבוגרת, וברור לכולנו שהמקום לא יישאר אחרי שרה.
"תראי, יש עכשיו ניסיונות, שהלוואי ויצלחו, למרות שקשה לי להאמין בכך, להעביר את כולנו למקום אחד. אבל המקום מורכב מכל כך הרבה קבוצות, ולכל קבוצה יש את המקום שלה בצביון של בית הקפה. מה שיקרה, אני מאמינה, הוא שאנחנו נתפזר, בקבוצות, ונדע שאם נרצה לראות אנשים כאלה ואחרים, נמצא אותם בבית קפה כזה או אחר.
זה מצער, משום שתמהיל האנשים ב'קפה תמר' מהווה חלק ניכר ממה שהפך את המקום למיוחד כל כך.
"נכון. קשה להאמין שיכולה להיות לזה המשכיות של ממש. מצד שני, החיבור שנוצר בין האנשים חזק, ויש סולידריות גדולה – אנשים עוזרים האחד לשני שם, והרבה פרויקטים נולדו מתוך השהייה שם, רבים מאתנו מצאו שם השראה. זה בית, באמת היה בית. לפעמים לא בא לך לבוא הביתה, לפעמים את באה כל הזמן – בית".
מהו השימוש הראוי בעיניכם בשטח בית הקפה, לאחר שייסגר?
בוסי: "הייתי רוצה שהקפה יישאר ככה, בדיוק כפי שהוא, כמו מוזיאון, שאנשים יבואו לשם. כמובן שזה לא יקרה, כן? לו הייתי רון חולדאי, הייתי רוכש את המקום מטעם העירייה ומשמר אותו".
איתמר: "הייתי שמח אם זה היה הופך להיות מוסד תרבותי שמאפשר שיח ופגישות, אני חושב שזו תהיה ההנצחה הכי טובה לרחוב. ואולי מוזיאון קטן".
בניגוד לשניים, השואפים להנציח את בית הקפה על ההיסטוריה הטמונה בו, כרמלי אינה רואה בכך צורך. "מבחינתי", היא אומרת, "אם המקום נסגר, אז הוא נסגר, ואין שום תועלת בשלט שמזכיר מה היה כאן פעם. אבל האנשים, הם עוד כאן, והסולידריות שדיברתי עליה תישאר, ואני מאמינה שלאורך זמן. זו משפחה".
כפי שעולה מדבריהם של יושבי בית הקפה הקבועים, סגירתו מהווה חלק מתהליך גדול יותר, המתרחש בעת האחרונה.
"סגירת הקפה היא חלק ממגמה גדולה יותר שקורה בעיר. העיר הופכת למקום מנוכר שמתאים בעיקר לעשירים - בתים משופצים בהם אמנים כבר לא יכולים לגור, בתי קפה שכונתיים שהופכים למסעדות שף או משרדי נדל"ן", אומרת ויצמן. "ברחוב שינקין היו כמה מוקדים שנתנו לרחוב את המהות והפכו אותו לבעל ערך כמו חנות הספרים המיתולוגית 'חותם ספרים' ו'קפה תמר', ועכשיו הוא עלול להפוך לרחוב נטול נשמה, מעין קניון".
"בעבר, כשהתחילה תרבות בתי הקפה, הם היו מקום מפגש נגד הניכור העירוני. היום בית הקפה הפך לסוג של משרד ומקום עבודה .הלפ-טופים מאפשרים לקחת את המשרד לכל מקום וגם 'קפה תמר' לא היה חף מזה", אומר איתמר ובכך מפנה זרקור לא רק לעבר ההיבט הנדל"ני והכלכלי של תרבות בתי הקפה ששינתה את פניה, כי אם גם לכיוונם של האנשים עצמם, הרואים בבתי הקפה מקום לעבוד בו ולא רק להיפגש ולהחליף דעות ורעיונות.
"הפגישה עכשיו בבית הקפה היא תכליתית - או שאתה בא לאכול, לקרוא או להתבודד, או שאתה בא לעבוד. לעיתים קרובות, גם מסיבות טכניות, לא פוגשים יותר מאשר זוג חברים אחד או שניים בבית קפה. רק באירועים מיוחדים פוגשים יותר מאשר שני אנשים בו זמנית, ובתי הקפה עצמם לא מעודדים את זה".
חברת הכנסת איילת נחמיאס-ורבין, נכדתה של שרה שטרן, מצרה אף היא על המגמה הזו. "הרחובות הישראלים, התל אביביים, כמעט ונעלמו עם ההתכנסות לקניונים. זה אומר שעסקים קטנים מאוד נשחקו. לא בגלל זה אנחנו סוגרים, אבל צריך להבין שהיום, יכולת ההישרדות של עסק קטן הרבה יותר קשה ומוגבלת. אנחנו לא מבינים שעם ההיעלמות של העסקים הקטנים, משהו באופי הישראלי ובתרבות הישראלית נעלם.
"דיברתי על כך הרבה גם במערכת הבחירות. ההתכנסות הזאת לקניונים מביאה אתה שינוי חברתי מסוים שלמעשה לא מתאים לחברה הישראלית, שהיא קהילה שמאוד בנויה דווקא למרכזי קניות קטנים – אתה הולך למכולת ומכיר שם את המוכר, הולך לספר שנמצא ממש ליד, ורואים בשכונות קטנות שזה שומר על הצביון. אני חושבת שזה מאוד בריא שיש עסקים קטנים עצמאיים, וזה מאוד קשה לשרוד ככזה בישראל.
"תראי, גם לסבתא שלי, במהלך השנים, הגיעו כל מיני הצעות מרשתות של בתי קפה שצצו כפטריות תחת הגשם – כל הכבוד להם שהצליחו להקים כאלה רשתות, אבל אנחנו אף פעם לא הסכמנו אפילו לחשוב להיכנס לאיזושהי רשת, היה ברור שאם נעשה את זה, באותו רגע המקום יאבד את מה שייחודי לו. העובדה שאת יכולה להיכנס לבית קפה, ברשת, ולדעת בדיוק איך הוא ייראה, זה עצוב", היא אומרת.
ייחודיותו של 'קפה תמר' נובעת גם מאישיותה של סבתך וגם מתמהיל האנשים המרתקים והססגוניים שהיו פוקדים אותו בקביעות, לאורך השנים.
"שום דבר לא ישחזר את מה שהיה 'קפה תמר', כי מעבר לנוכחות של סבתא שלי, מה שעשה את בית הקפה למה שהיה, הוא גם אנשי 'דבר'. אחרי שסגרו את בית 'דבר', לא ידעתי מה יהיה עם בית הקפה, כי אנשי 'דבר' היו מאוד משמעותיים שם וגם בחיים שלי. ולמרות זאת, בית הקפה שמר על אופיו.
"איך הגדיר את זה אתמול אחד מהקליינטים הקבועים שלנו? הוא אמר שלבית הקפה הזה הגיעו גם אנשים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם וגם אנשים שהממון בהחלט נמצא בידם, וכולם הרגישו שם בנוח. עובדה שבן אדם מרגיש בנוח לגשת ולהצטרף לשולחן שכבר יושבים בו. אין דברים כאלה".
איזה קשר נוצר בינך ובין יושבי בית הקפה הקבועים?
"מטבע הדברים, נוצר קשר מאוד חזק. גם חוויתי פוליטיקה מגיל מאוד צעיר בזכות זאת, והמפגש עם אנשי תרבות ועם עיתונאים מאוד השפיע עליי ועל העולם התרבותי והפוליטי שלי. עד היום, בפירוש, האנשים שמלווים אותנו כל החיים בתופעה הזו שנקראת 'קפה תמר', הם אנשים משמעותיים בחיים שלנו, מי יותר, מי פחות. זה חלק מהעניין".
עבור רבים, שימש 'קפה תמר' כבית, אך עבור נחמיאס-ורבין, שגדלה בין כתליו, היה זה בית של ממש. "גרתי שם, בבית הקפה. כל החיים שלי קשורים בו, ואני והילדים שלי לא מכירים חיים אחרים, חיים ללא בית הקפה. המעורבות הרגשית שלנו מאוד גדולה. כילדים, היינו קמים בחופשים בשש בבוקר כדי להיות מוקדם בבית הקפה מדי יום. היינו יושבים שם להכין שיעורים, הכל עשינו שם. יותר מכל, אתגעגע לידיעה המוחלטת הזאת, שאני מגיעה לשם בבוקר או בערב, וסבתא שלי שם".
אם כך, מדוע הגיעו בני המשפחה להחלטה לסגור את בית הקפה?
"זו הייתה החלטה קשה ושזה לא פשוט. זה לא משהו שקורה בשמחה אדירה, אבל מתוך הכרה מאוד ברורה במציאות, והמציאות היא הגיל, ולפעמים דברים נכפים עליך. אנחנו רוצים לעשות דברים בשליטה ובצורה הנכונה וששרה תצא מהקפה בצורה הכי מכובדת שיש. זה מאוד חשוב לנו".
האם עלתה אפשרות להעביר את בית הקפה לניהולו של אדם אחר במקום לסגור אותו?
"לא באמת. זה פשוט לא מרגיש לנו נכון. מה שקרה עם הרבה בתי קפה אחרים בתל אביב לא שירת את ימי הזוהר שלהם. מצד אחד, זה מאוד עצוב, מצד שני, זה היופי בכך שיש בני אדם שהם כל כך מיוחדים וחזקים. סבתא שלי היא זו שעשתה את בית הקפה למה שהוא, וגם סבא שלי, לפניה, שלא הכרתי אותו, אך שמעתי שהיה אדם מאוד מיוחד".
אין זירות רבות בהן מתקיים באופן טבעי קשר בין שדות תרבותיים שונים. דיונים אקדמיים, כנסים בנושאי תרבות ורוח, אירועים של ארגונים שונים – כל אלו עושים מאמץ ליצור מפגש בין השדות השונים ולעודד קיומו של דיון הזולג מן האחד לאחר, אך הם אינם מחליפים את הדיון הנוצר באופן טבעי ובלתי מכוון בבתי הקפה. 'קפה תמר' שימש כפלטפורמה למפגש בין כמה שדות תרבותיים יחד – הספרותי, האמנותי, הפוליטי, וכפלטפורמה למגע ולדיון ביניהם.
הדיאלוג שהתרבות זקוקה לו אינו נעשה רק בין שדה תרבותי אחד לאחר, כי אם גם בין ההווה לעבר. למעלה מ- 70 שנות ההיסטוריה ש'קפה תמר' היה עד להן יצרו דיאלוג בלתי פוסק בין טקסטים תרבותיים שנוצרו על רקע תהפוכות חברתיות ופוליטיות שידעה ישראל, מן הימים שקדמו להקמת המדינה ועד ליום הזה ממש. התרבות הישראליות יונקת השראה ומרכיבי יצירה מן הטקסטים האלו, נבנית מהם ומתכתבת איתם.
היצירה הישראלית תמשיך ותתקיים, כמובן, גם ללא משכנה המיתולוגי. הקיום המוטל בספק, הוא זה של הקשרים הבין-אישיים שנולדו בו ושל החברותא שנוצרה ומהווה כר פורה לשיתופי פעולה ולדיונים מרתקים על שלל נושאים אקטואליים. זהו כוחו האמתי של מוסד שזכה למקום כה מרכזי בחיי התרבות שלנו - החיבור בין האנשים, חילופי הדעות והרעיונות, והדברים המופלאים הכה רבים שצמחו מתוכו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם