הזירה הלשונית: האשכנאצים הולכים כצאן לטבח
האם יש להוציא את המילה "נאצי" מהלקסיקון הישראלי באמצעות חוק? מתי אנחנו עושים שימוש במילה הזו? ובמונחים מן השואה בכלל? הזירה הלשונית פותחת בתעמולה גבלסית ועושה סדר באוטובוסים של ישראל כץ ובנימין נתניהו
חבר הכנסת שמעון אוחיון הספיק לכהן שנתיים ונאלץ להיפרד ממושבו בכנסת. בזמן הזה הקים את "השדולה למען העברית", רעיון נאה בפני עצמו. בין היתר ניסה להעביר הצעת חוק הקובעת שאין להשתמש במילה "נאצי", ובגילוי נאות גם ניסה לגייס אותי לתמיכה בהצעה. לא נעניתי לפנייה, כי עם כל הצער שבדבר אי אפשר ואין צורך להוציא את המילה "נאצי" מן הלקסיקון הישראלי, בוודאי לא באמצעות חוק. כדאי וראוי לבחון מתי אנחנו עושים שימוש במילה הזו ובמונחים מן השואה בכלל.עוד כותרות ב-nrg:
• כל מה שצריך לדעת על "משחקי הכס"
• לא רק גלידה: דברים שמקבלים בחינם
• אמ"י: תפסיקו את העליהום על וקסמן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
השימוש במילה "נאצי" בשיח היומיומי הוא בדרך שם נרדף ל"רשע" או "מנוול". בשפת הצבא השימוש בו רחב. בעז נוימן כותב בספרו "חייל טוב": "כבר בשבוע הראשון היה מי שכינה את המפקדים נאצים". חייל בחטיבת גולני מספר במחקר על כינויים לחיילים המוגדרים 'אשכנזים': "חלק מהכינויים זה נאצי למשל. שזה אגב מונח נורא מקובל בצבא".
השילוב הזה בין 'אשכנזי' ל'נאצי' המרמז למקור הגרמני כביכול של האשכנזים מוביל אל המונח שנטבע אי שם בשנות השבעים 'אשכנאצים', כחלק מתנועת המחאה המזרחית. מיכל נאמן, האמנית כלת פרס ישראל, עשתה במילה שימוש כחלק מעבודות הקרויות דיפטיכונים, עבודות כפולות פנים, שבהם מודגש במילה בכתיב לועזי חלק ממנה. ASH משמאל הוא אפרם של הנרצחים, NAZIM מימין הם הרוצחים.
שימושים נוספים בשיח הישראלי מציגים התנהגות או עמדה כלשהי כעמדה 'נאצית'. מכאן הכינוי 'דר שטירמר' לקריקטורות מסוג מסוים, בעיקר כלפי חרדים; 'תעמולה גבלסית' שהיא שם נרדף לתעמולה אגרסיבית ומניפולטיבית ועוד.
הקבוצה השנייה של שימושים מן השואה היא בשיח הציבורי-פוליטי בענייני השטחים, הסכסוך ועתיד המדינה. למרות שהשימוש הזה זוכה לביקורת ומחליש את המשתמש, הוא מככב בתדירות רבה. השימושים באים מימין ומשמאל, על פי ההקשר. בימי ההתנתקות זכה יונתן בשיא, איש הציונות הדתית וראש מנהלת ההתנתקות לכינוי "יודנראט", וברמז לכך שהוא מתנהג כפקיד גרמני בימי השואה. שני שגרירים יהודיים של ארצות הברית זכו בזמנם לכינוי האנטישמי "יהודון", מרטין אינדיק על ידי רחבעם זאבי, ודן קרצר על ידי צבי הנדל. מן הצד השני חקוק על הקיר הכינוי שטבע ישעיהו לייבוביץ כלפי חלק מן המתנחלים "יודונאצים", ופרשת ההשוואה שהיתה או לא בין נוער הגבעות להיטלר-יוגנד, שיוחסה למשה צימרמן.
רוב השימושים בשואה הם אם כן השלכה של 'הנאצים' על 'הישראלים': אנחנו (או אתם, או הם) מתנהגים 'כמוהם', המפלצת הנאצית שוכנת בכל אדם ובכל אומה וגם אצל הקורבנות שלה. הצד השני של המטבע, היהודי כקורבן של הנאצים חדר לשפה הרבה פחות, ונשאר בהקשר השואה עצמה. הביטוי "לא נלך כצאן לטבח" שמקורו בתנ"ך מופיע אמנם בהקשרים שונים, אך אינו חלק מהשיח היומיומי. המילה 'שואה' עצמה הפכה לעומת זאת למילה יומיומית. במקורה המקראי פירושה אסון כבד, אבל היא שרדה את שואת היהודים וחזרה לחיינו במתכונת רגועה יותר: "המטבח אחרי הסדר נראה שואה", "הסרט שראיתי אתמול - שואה". בנח"ל מכנים את סדרת האימונים בשטח תשע "סדרת שואה", ובחיל התותחנים מכונה מערך אימונים מפרך "סט שואה". איפה שמעון אוחיון כשצריכים אותו.
הבלשנית פרופ' מיכל אפרת מאוניברסיטת חיפה פרסמה לאחרונה ספר עיון בנושא שהמעסיק אותה כבר שנים רבות, השתיקה כאמצעי הבעה, ושמו "מדברים שתיקה". לכאורה, מה לשתיקה ולבלשנים? אפרת מראה בספר עב כרס ובהחלט לא קל לעיכול, שהשתיקה היא אמצעי תקשורת, היא מעבירה מסרים ולעיתים קרובות האפקט שלה על השיח גדול מן המילים הנאמרות.
הדוגמאות שמביאה אפרת מגוונות ומחכימות. היא עוסקת במשפטי שפת יומיום שבהם נעדרות מילים מתבקשות ודווקא ההיעדר מעביר מסר. פרסומאים, כפי שהיא מציגה, מרבים בשימוש בשתיקה מסוג זה. במקרא, בספרות ובשירה יש לשתיקה מעמד מרכזי. השבת, רומזת לנו אפרת, היא שתיקתו של אלוהים אחרי מעשה הבריאה. ואל אלה אפשר לצרף ביטויים אוקסימורוניים כמו "שתיקה רועמת", "קול דממה דקה", ושקט המאפשר על דרך הדימוי "לחתוך את האוויר בסכין".
כמה וכמה דוגמאות שמביאה אפרת מן השירה נקשרות ליום הזיכרון המתקרב. שירים לא מעטים שנכתבו על השכול מציבים במרכזם את השתיקה, את הידיעה שיש כאב שאין דרך וגם אין צורך לבטא אותו במילים.
"ואין אומרים דבר/ או מדברים על גשם ועל מה-נשמע/ ועל משהו עוד... ועוד על משהו/ והאוזן בין כה לא תשמע// ושותקים ..." (אברהם חלפי, בשיר ללא כותרת על נפילת הבן).
"כאשר כל הדברים נגמרים/ מדברים כל הנגמרים,/ קטעי מילים, שיחות תמול./ בחלל שפתיים. באפס קול./ אשר הלך שוב לא יהי/ ברוך הוא. ברוך מי" (אמיר גלבע).
"הרעות, נשאנוך בלי מילים,/ אפורה עקשנית ושותקת/ מלילות האימה הגדולים/ את נותרת בהירה ודולקת" (חיים גורי).
ועל כך אמר הפילוסוף ויטגנשטיין, המצוטט כמובן אצל אפרת: "מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק".
סערת האוטובוסים של ישראל כץ מזכירה לנו איך כלי התחבורה המגושם הזה, האוטובוס, הפך להיות סמל מתמשך של חיי הציבור בישראל.
אוטובוסים מתפוצצים. פיגועי האוטובוס כסמל לאימת הפיגועים הגדולים. פיגועי אוטובוסים כמעט שלא היו מאז שנות התשעים, אבל הם עדיין מופיעים שוב ושוב בשיח על הטרור.
אוטובוס קו 300. אירוע מכונן ששינה את פני המערכת הבטחונית והתנהגותה, פני הצנזורה הצבאית, פני התקשורת הישראלית, שלא לדבר על השב"כ.
אוטובוס מהדרין. האוטובוס החרדי שבו מתקיימת הדרת נשים בסמכות וברשות. רוזה פארקס, מן האוטובוס האמריקני ששינה את מעמד השחורים בארצות הברית, מתהפכת בקברה.
אוטובוסים בשבת. עוד סמל למאבק אבוד של החברה האזרחית. על פי ישראל כץ מדובר בעניין "שמאלני".
אוטובוסים להפגנות. שיטה ישנה להמעיט בחשיבותם של הפגנות המונים, ברמז לכך שהיא מאורגנת מגבוה ועל ידי קהל מגויס.
אוטובוסים לקלפי. המשפט המכונן של בחירות 2015: "הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים". ביבי התנצל, וערך סולחה אצל ערבים שייצגו בקושי את עצמם, אבל המשפט הזה ימשיך לרדוף אחריו.
בסדרת ההרצאות על שמות יהודים מארצות המזרח הציגה אסתר שקלים בכנס השמות ה-12 את סיפור שמות המשפחה של יהודי איראן. יהודי איראן, מספרת שקלים, נצטוו לשאת שמות משפחה רק ב-1928, בעקבות המהפכה המודרנית שחולל רזא שאה פהלווי ושוויון הזכויות שהעניק ליהודים. השמות שבחרו היהודים היו קשורים למקורות שונים. לעיתים מדובר בשיבוש כמו שם המשפחה "מוסקובי" שעוות מ"משגבי". אחרים רצו להפגין את השתייכותם לתרבות האיראנית ולהקל על השתלבותם בחברה המוסלמית, ובחרו שמות כו פורוסתמיאן, שאהפור או ג'משידפור.
רבים בחרו כבסיס לשֵם משפחה את שמו הפרטי של אבי המשפחה, לעיתים כמות שהוא, כמומשפחת אברהם או אֶבְּרָהִים או אֶבְּרָהִימִי, משפחת סוֹלֵיימָן או סוֹלֵיימָנִי. לפעמים נוספו הסיומות פּוּר, זָדָה או זָדֶה, שפירושן בפרסית "בן": אַבְרָהָמְזָדָה, סוֹלֵיימַנְזָדֶה (בן שלֹמה), חַיִימְפּוּר (בן חיים) ועוד.
לעיתים היה לַאָב שֵם פרטי שנקבע בזכות אמונות עממיות הקשורות בלידה, והשֵם שהפך אח"כ לשם משפחה. השֵם "מאהגרפתה" שפירושו "קיבל מהירח" ניתן לתינוק שנולד עם כתם לידה בולט לעין. שֵם זה ניתן על רקע האמונה הפרסית העממית שכשאישה הרה נוגעה בגופה במָקום כלשהו בעת שהירח מלא – באותו מָקום יקבל התינוק כתם לידה.
כמו במקרים אחרים בין היהודים ובאומות אחרות ניתנו שמות משפחה על פי משלח היד של אבי המשפחה כמו נַגָ'אר (נגר), כַּפָאש (סנדלר), זַרְגַרִיאָן (צורף זהב), מופזזכאר המצפה כלים ותכשיטים בכסף. זהו שמו המקורי של שאול מופז, והוא חבר בשמו העברי לפסוק המקראי "ויעשהו זהב מופז", כלומר, זהב מזוקק. שמות אחרים קשורים לתפקיד שמילא אבי המשפחה בקהילה כגון מולא, רבני, רבניאן, רבנזדה, רַבִיזָדֶה או רַבִיזָדָה, וכן מלמד, מוּרה, וגם "שירחוּן" – פייטן.
יהודים רבים באירן בחרו שמות הקשורים לציונות. אפשר למצוא ביניהם שמות כמו שמע ציון, אוהב ציון, פדויים, גאולים, ארץ קדושה, מגן דויד, וגם שם משפחתה של אסתר: שקלים. סבה של אסתר, ר' אליהו שקלים, היה אחראי מטעם התנועה הציונית על איסוף השקל הציוני באספהאן, ומכאן שמו.
בעקבות המאמר שעסק בצירופי-לשון משובשים הגיעו דוגמאות לרוב מכל קצווי הרשת.
יעוד גונן מספר: קרובה שלי שספגה בקורת על היותה עקרת-בית כושלת הגיבה בעלבון: "מה - אני לא אשה טובה?? הלוואי על כל שונאי ישראל!" מזכיר פרסומת רדיו שהציעה בהתלהבות "מבצעים שלא ברא השטן".
גיל שרמייסטר נזכר: במקום "יהללך זר וְלא פיך" נהגנו לומר "יהללך זר. וָלא - פיך".
יובל אשל נזכר בגירסה עברית לביטוי ''לפני שהספקתי להגיד ג'ק רובינזון" אותו למד בטיולי תנועת השומר הצעיר ממדריכו לייזר: "לפני שהספקתי לומר יעקב בן זמיר". גירסה חלופית: ''לפני שהספקתי להגיד ג'ק ניקולסון".
מישל מציעה: ״הבנין הזה מֵת לנפול״; ״הוא אוהב לפעול מאחורי הכלים״.
בפרלמנט של אבי מלר אומרים: "לא יסולח בפז", "לכל שני צדדים יש מטבע", וגם "לא ייאמן על הדעת". ועל כך אמר ביאליק גבה הפדחת על שלונסקי עתיר השיער: "לא יאומן כי יסופר".
שיחה במעלית, יום רביעי השבוע: "עדיין לא הגעתי למעוז חפצי".
העלמה המדברת סיון בתוכנת וייז: "פנה שמאלה, לרחוב מקַוֶוה ישראל".
אמוץ פלג שואל: איך נכון לומר - חלק מהאנשים עזב, או חלק מהאנשים עזבו?
הרבה דיו נשפך בשאלה הנכונה למקרים נוספים, למשל: "רוב החברים אוהב גזר" או "רוב החברים אוהבים גזר"? השאלה היא מה קורה כאשר החלק המציין כמות (או הכַמָּת) הוא במין ומספר מסוים, ומי שסופרים אותו או מתייחסים אליו הוא במין במספר שונים. לא ראוי לקבוע כאן הלכה גורפת, ושתי האפשרויות תקינות. ההמלצה שלי היא להתייחס לתוכן המשפט. אם רוצים להדגיש את הכמת יש ללכת לפיו: "מחצית מהנוכחים תמכה במועמד מסוים". אם רוצים להדגיש את מי שמדובר בו, וכך המצב ברוב המקרים, יש ללכת לפי המדובר: "רוב תושבי תל אביב תומכים בתחבורה ציבורית בשבת".
עוד טורים, רשימות, שאלות וסיפורי מילים של רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית:www.ruvik.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם