פרק ראשון: "מעבר להרי החושך" לאליעזר יערי
הסופר והעיתונאי אליעזר יערי, בן 64 ואחרי ניתוח לב פתוח, העז לעשות מה שאנשים פשוט לא עושים וחצה את הוואדי. תהום של פוליטיקה, דת, פיגועים, אבנים ומעל הכל – הר הבית, מפרידים בין שכונת ארנונה בירושלים לשכנים מצור באהר. זהו סיפורו
המסע התחיל כמו מעצמו: ביום שלישי, 8 בינואר 2013, בשעות הבוקר. הטלפון בביתי בירושלים צלצל מוקדם. בחוץ ירד גשם כבד ורוח שרקה מבעד לחרכי התריסים. מעברו השני של הקו הייתה בתי חגית, הגרה בתל אביב. היא השתדלה שלא להגביר את קולה, לא להתרגש יתר על המידה, בכל אופן זאת כבר הייתה הלידה השנייה שהיא עוברת. אבל הבוקר הזה היה שונה. החזאים הזהירו שנחל איילון, החוצה את תל אביב מדרום לצפון, עומד להציף את נתיבי איילון, וחגית אמרה: "אני וחנן נוסעים לבית החולים. את נֹעַם, (בנם הבכור) אנחנו מורידים בגן. אתם חייבים לאסוף אותו משם, אבל כדאי שתמהרו. ברדיו אמרו שהאיילון הולך להיסגר. אתם חייבים להגיע ולקחת אותו".
עוד כותרות ב-nrg:
• עמיר בניון: הזמר הפוליטי של ישראל והדרדסים
• לא תאמינו שזה הוא: דוויין ג'ונסון רוקד ושר
• הסיכויים של ישראל באירוויזיון נוסקים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
זה מה שצריך לומר לסבא ירושלמי מודאג: "אתם חייבים להגיע". קפצנו למכונית, נסענו בכביש הראשי, אך כשהגענו לתל אביב נתקלנו בשוטרים רטובים עד לשד עצמותיהם שהפנו אותנו לדרכים צדדיות. החצר בגן הילדים הייתה מוצפת, והגשם לא פסק לרגע. ברדיו הודיעו שהאיילון אכן נחסם, שוב נסענו בדרכים צדדיות, ועלינו לירושלים שהתכסתה בעננים כבדים. הטמפרטורה צנחה במהירות, אבל הבית היה חם ונעים. נֹעַם התפנק בסיפור חדש, ובשיחות על האח שעוד לא נולד. איך הוא ייראה? ולמי הוא יהיה דומה? ומה יהיה צבע עיניו? ואני סיפרתי, אבל האמת היא שהייתי מוטרד בעניינים שצצו לאחרונה: הבדיקות שעברתי בשבועות הקודמים הצביעו על כך שאצטרך ניתוח לב דחוף כדי להחליף את מסתם אבי העורקים. הייתי צריך להשלים את הניירת, לבטל פגישות, ולפנות את עצמי לקראת הלא נודע. כף היד הקטנה של נעם ליטפה את לחיי, ודי היה לי בכך.
איתמר נולד בשעות אחר הצהרים של אותו יום. הוא שקל ארבעה קילוגרם ומאתיים גרם, וקווי הטלפון, שעדיין עבדו, מלאו בצחוקים מתגלגלים ובדמעות של אושר, וכולם שאלו: אתם מוכנים לשלג?
לקראת עשר בלילה השלג התחיל לרדת. שקט נפלא השתרר, הטבע הנדהם דמם לרגע מול הפתיתים שצנחו בכבדות. השלג ניתלה בצמרות העצים ובגגות, במכוניות ובכרכובי הבתים, עיטר את הדשאים והמדרכות בקצף, ואטם את הקולות במסך רך של נוצות. חשבתי להעיר את נעם כדי שיראה את השלג יורד, בדיוק כפי שעשו איתי בילדותי אבי ואמי. החלטתי לחכות לבוקר, והנחתי לו בשנתו העמוקה ובחלומותיו על אחיו הקטן שנולד.
וכך עלה הבוקר. נעם יצא אל המרפסת וראה בפעם הראשונה שלג. הרוח עוד חוללה בפתיתים ודחפה אותם אל המדבר. עננים כבדים הטילו כרבולות לבנות בהרים האדומים שבמזרח. שמש מהוססת בצבצה מבעד לעננים.
לרגע הייתי באירופה. את המראות האלה נשאתי בדמי עוד מהימים שסבא שלי בוסס בשלג ובבוץ בערבות הקרות של רוסיה. התשוקה לחום הנעים של התנור ניטעה בי בסיפוריו של אבי על הבית הקטן בעיירה שאיננה עוד. אני כבר נולדתי במזרח, על שפת המדבר, והנה, ביום שבו נולד לי נכד נוסף, ביום שבו הוכרע שאני חייב לעבור את הניתוח, לרגע אחד הייתי שם, רחוק מכאן, בארץ אחרת, מנותק.
ואז נשמעה הקריאה: היא פילחה את השקט הנעים כרעם מתגלגל שנחבט אל ערימות השלג הכבד, ניערה את היונים שרעדו על חוטי החשמל, והרחיקה את העננים שעוד נאחזו ביום החורף הפתאומי.
אללה הוא אכבר!!!!
ושוב הייתי כאן, בירושלים. בכפר הסמוך לביתי, שרק את קולותיו אני שומע אבל את אנשיו איני מכיר.
אללה הוא אכבר, אללה הוא אכבר, אללה הוא אכבר!
נֹעַם נשאר איתנו כל אותו סוף השבוע. בבקרים קמתי כדי לכסות אותו ולהבטיח שיישן עוד מעט. עם כוס הקפה הראשונה עמדתי במרפסת והסתכלתי בזריחות האדומות שפרחו על ההר שמול ביתי. מרחוק ראיתי את המקום שבו נטועים שלושה עצי זית מתוך עמודי פלדה גדולים, המבשרים לירושלים כי כלו המים, המלחמות תמו, על המשלט צומחים עצי זית.
במקום הזה, בין השנים 1948 ל-1967, הסתיימה מדינת ישראל והתחילה הממלכה ההאשמית של ירדן. זה היה גבול ממוקש שמשני צדדיו חיו ישראלים ממערב, ופלסטינים בעלי אזרחות ירדנית ממזרח. היום כבר אין שם גדרות תיל ולא רובים, ואף על פי כן זה גבול מוחשי מאוד. כזה שאיש כמעט לא חוצה. שם מתחילים הרי החושך שאיש לא יודע מה קורה מעברם השני, אבל קולותיהם הצלולים של האנשים נשמעים בתוך השחר הטרי. שמעתי אנשים קמים משנתם ומתחילים להתכונן לעמל היום, מישהו הניע משאית כבדה והניח לה לפעול באיטיות עד שיצא לדרכו, מבית אחר עלה קול שירה ומים זורמים במקלחת, ניידת משטרה עברה אי שם, ואולי היה זה אמבולנס. יום חדש התחיל.
הנחתי למחשבות האלה, ושבתי לחיים בבית פנימה. במלאת שמונה ימים התכנסנו לטקס ברית צנוע אצלנו בבית. חגית וחנן חשבו תחילה שלא לעשות ברית, אך כמו בעת לידתו של הבן הבכור, הם התכופפו לבסוף תחת משקלה של המסורת. החזקתי בתינוק הרך שנמנם אחרי ההלם הפתאומי, שתינו יין ושמחנו, וימים אחדים אחר כך התאשפזתי בבית החולים 'שערי צדק' בירושלים.
הרופא המנתח, פרופ' דני ביטרן, אמר לי שאני נמצא בסיכון של מוות פתאומי ושאסור לחכות. מספר ימים אחרי הניתוח שבתי והתלבטתי במשפט הזה, "סיכון למוות פתאומי" אבל זה כבר היה מאחורי. בתום שבועיים צעדתי על רגלי מבית החולים. שמש נעימה קיבלה אותי, ואני חשבתי - כשנכנסתי לשם היה חורף. והנה - האביב בכול.
וכך יצאתי לדרך.
פרק זה לקוח מתוך ספרו החדש של הסופר והעיתונאי אליעזר יערי "מעבר להרי החושך".
110 ש"ח, הוצאת אלבטרוס ומכון ירושלים לחקר ישראל.
לפרטים נוספים, לרכישה ולהמשך קריאהכנסו לאתר של אליעזר יערי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם