לא רק גרבוז: כל מנשקי הקמעות בזירה הלשונית
מהיכן הגיע הקומץ לנאום המחפיר של יאיר גרבוז? במה שונה ממנו הקומץ של לימור לבנת וכמה צדדים לבריונות יש בקומץ של ברוך מרזל? הזירה הלשונית מנשקת קמעות ואוספת את כל כינויי החיבה לנשים בחסות עזר וייצמן
יאיר גרבוז ספג מטר של חרפות על נאום מנשקי הקמעות שלו, ואם יורשה לי, בצדק. חיצי הביקורת שהשמיע לכל עבר יצרו אמירה שנועדה להיות סטירית, אבל נחתה בחלל התקשורתי והפוליטי כאמירה דמגוגית, מכלילה ובהחלט מתנשאת. למען היושר יש להזכיר שהוא לא אמר דבר על "מנשקי מזוזות" אלא התייחס ל"מנשקי קמעות", אבל גם את השיבוש הצפוי הזה היה חייב לקחת בחשבון.עוד כותרות ב-nrg:
• הנשים הכי חזקות בטלוויזיה
• איך מנתחים את פינק פלויד?
• מדונה שוברת שיאים בצרפת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הביטוי "מנשקי הקמעות" נכנס לחבורה לשונית של תיוגים סטריאוטיפים בני שתי מילים המתייחסים לקבוצות המזוהות עם שולי החברה. חלקם מתייחסים למקצוע המעיד על המוניות וחוסר השכלה: 'בעלי הבאסטות' ו'מוכרי החמוצים', המקבילה הצבאית הזכורה לרע 'צ'חצ'חים ושין גימלים', ויש עוד.
המילה החשובה יותר בנאומו של גרבוז שנבלעה בהמולה היא 'הקומץ'. המילה קומץ נגזרה משם האצבע קמיצה, ובמקרא היא מה שניתן לאחוז בשלוש האצבעות האמצעיות: קמיצה, אמה ואצבע, לעומת 'חופן', מה שנתפס בכל חמש האצבעות. מכאן גם המילה 'קמצן', זה הקומץ את ידו כשהוא מתבקש לתת נדבה, ושם התנועה 'קמץ', על פי תנועת הפה בהגייה המסורתית של התנועה הזו. מכאן התרחבה המילה בלשון חז"ל ל'מנה קטנה מאוד', כגון באמרה הידועה "אין הקומץ משביע את הארי". בעברית החדשה החלו להשתמש בה גם כשדובר בכמות קטנה של אנשים.
השימוש העכשווי בהקשר האנושי, כמו אצל גרבוז, הוא כמעט תמיד בהקשר שלילי. הוא מעיד שמדובר על חריגה מהנורמה, כלומר, "אנחנו, שאיננו קומץ אלא הרוב, לא כאלה". ולהלן מקבץ שימושים, מימין, משמאל ומהאמצע:
"קומץ אוהדים ברברים, כמו טרוריסטים", אמרה לימור לבנת, 2013, על אוהדי בית"ר שרגמו באבנים אוטובוס של כדורגלני הפועל רעננה.
"משטרת ישראל נכנעת בפני קומץ בריונים", טוענים אוהדי ברוך מרזל, בעקבות ההחלטה לא לתת לָאיש, בריון ידוע בני עצמו, להיכנס לאום אל פחם.
"קומץ בריונים תקף את מטה חד"ש בעיר נצרת", טוענים בעיתון המפלגה הקומוניסטית.
"קומץ מתנחלים ניסה להיכנס לכפר פלסטיני – והורחק", נכתב באתרי חדשות.
"רוב רובו של הציבור החרדי בארץ סולד מאותו קומץ סהרורי", נכתב בעיתון מקוון בבית שמש.
"קומץ שמאלנים ששולטים במדינה מחליט אחרת בשביל הרוב הסובל", נכתב בטוקבק ב-nrg.
השימוש השלילי בצירופי קומץ נפוץ משנות החמישים של המאה הקודמת, אבל הוא ותיק בהרבה. בעיתון הצפירה יצא בינואר 1914 העורך כנגד "התעמולה של קומץ בריונים, אשר כל רגש אחריות זר להם".
מיידלה הולכת להדליק משואה
בהופעות שונות אני מדבר על חדירת היידיש לדיבור הישראלי, ושואל את השאלה הזהה: "עזר וייצמן, מה אנחנו זוכרים ממנו?" הקהל עונה לי במקהלה: "מיידלה!!". למי שלא הכיר או זוכר: כאשר ביקשה אליס מילר להצטרף לקורס טיס, פגש אותה וייצמן לשיחה וסנט בה: "מיידלה, ראית פעם גברים שסורגים גרביים?" המשפט הסקסיסטי הזה נדבק לאיש, והפך למורשתו הלא מכובדת, ואילו מיידלה שלנו, אליס מילר, מדליקה השנה משואה בערב יום העצמאות כפורצת דרך.
מיידלה היא אחת משרשרת מילים לא מחמיאות שיצרה היידיש לנשים, מעט מטריד לנוכח העובדה שהיידיש נחשבת 'שפת הנשים', ובוודאי שפת האם של רבים מאתנו או מהורינו. בכל מקרה, להלן תזכורת: 'וייבערס', שימוש שיש בו ריבוי כפול, זכורה מיציאתו של פמיניסט אחר, איווט, כנגד ראשות המפלגות בכנסת; 'יידענע' (יהודייה, אבל קטנה וחסרת חשיבות); 'קלפטע '(גלגול של המילה הארמית כלבתא, כלבה, מקבילה ל-bitch האנגלית); 'בלעבוסטע' (הגייה אשכנזית של הצירוף העברי בעלת בית); 'צַצקֶע' (פרחה אשכנזייה); 'קאצ'קע' (האשה הרכלנית, מילולית, ברווזה, ומכאן קצ'קיאדה); 'יֶנטע' (שם פרטי שהתגלגל מהשם האצילי ג'נטילה); 'יכנע' (עוד שם פרטי, כנראה גלגול של ידוויגה).
סמי מיכאל חוזר לבגדד
ספרו החדש של סמי מיכאל "יהלום מן הישימון" בהוצאת זמורה ביתן, חוזר אל בגדד של ילדותו. הספר כתוב כדרכו של מיכאל בעברית נאה ומוקפדת, גבוהה מעט, ודאי ביחס לרוב הספרות הישראלית הנכתבת היום. בתוך התיאורים המפורטים משתרבבות מילים בערבית היהודית הבגדדית, שמיכאל אומר עליה: "באוויר הצטלצלה לרוב העגה הערבית-יהודית הרכה, רכה עד שלעיתים עוררה גיחוך בעיני מוסלמים, שרובם השתמשו בעגה של בדואים מחצי האי ערב". המילים שופכות אור על הווי היהודים.
ראשונה לכולם היא דִשדאשה, חליפת הפסים העיראקית, שהיא גם מקורו של הכינוי הישראלי המלעיג "עיראקי פיג'מה": "המלצרים היו יחפנים עוטי דִשדאשות מהוהות". בבית הקפה בַלקיס שהשקיף אל מרחבי החידקל הזמינו תה מסורתי בכוסות צנומות הקרויות 'סטיקאנים'. לאורך החידקל "קסמו לו במיוחד הכּוּפות, סירות עגולות הדומות למגבעות ענק הפוכות". גיבורת הסיפור מתמוגגת מטעמו של החלוב, ה'ברד', אבל "מעודה לא טעמה את טעם הבוזה, גלידה עיראקית שהיתה הופכת את חלל הפה לגן עדן". חבריו של כמאל גיבור הסיפור אוכלים בשקיקה היישר מתנור המאפייה את הסָמון, "לחמניות תפוחות כסירה".
כפו העבה של האוסתאד
מונחים אחרים מגיעים היישר מן החדר הבגדדי, שבו לימד האוסתאד, שמשימתו "לא היתה הוראה כי אם תְאְדִיּבּ, חינוך". ואיך מחנכים? המלמד רובץ על שרפרף נמוך, משעין את מרפקיו על מָסְטְרָה, מקל ענישה כבד. העונש הנפוץ, הפַלַקָה, ההצלפה, נעשתה בשיטות שונות, ולעיתים בלי עצמים מתווכים: "כפו העבה של האוסתאד נחתה על לחיו כאבן". אין הבדל משמעותי בין תיאורים אלה לתיאורי המלמדים בחדר האשכנזי.
בגדד של מיכאל מלאה טיפוסים. הבטלן ברוך נקרא על ידי אבין של כמאל 'סַרְסָרִי', משוטט נקלה. סוחר קמצן במיוחד זכה בקרב הקהילה היהודית לכינוי 'נאג'י חצי-פילס', "לפי שחרה לו שהמטבע הקטן ביותר (פילס) לא ניתן לפרוט אותו למטבעות קטנות יותר". קמצן אחר כונה באירוניה 'בָּרְמָכִּי', על שמה של משפחה פרסית מהוללת בשם זה מימי החליפים העבאסים, שהיתה ידועה בנדיבותה דווקא. הנ"ל "כפה על אשתו להתנזר מפתיליית הנפט שקבע שהיא בזבזנית, ולבשל את הארוחות בחומר הבעירה הזול בַּעֲרוּר, גללי עיזים".
ולסיום, פתגם מקומי, שיש בו אקטואליה ישראלית מסוימת: "חָאמיהא – חָרָאמיהא", הנוטר הוא הגנב, שכן בבגדד, מספר מיכאל, השוטרים והגנבים עשו יד אחת בכל דבר ועניין.
מנחם בגין מחדש מילים
אורי הייטנר מספר בפינתו הקבועה ב"חדשות בן עזר", שהוא כהגדרת בן עזר "מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח", על חידושי לשון של מנחם בגין. מסתבר שבגין נהג גם לחדש מילים, אם כי לא ממש כאלה שנקלטו.
אהבתו של בגין לשפה העברית, כותב הייטנר, מתבטאת גם בהמצאת מונחים שונים בעברית. שניים מצאו חן בעיניו במיוחד: 'מאוּמיות' ו'מהוּמיות'. מאומיות הייתה הצעתו שך בגין למונח הלועזי ניהיליזם: באין חזון ייפרע עם, ובאין אידיאולוגיה לא נשאר מאומה. 'מהומיות', לעומת זאת, היא גרסתו העברית של בגין לאנרכיזם. זאת משום שהאידיאולוגיה של התנגדות לשלטון ולמדינה, היא בעיניו מתכון למהומות, ולניהול החברה באמצעות מהומות.
נצחונה של שירת הטרללה
השבוע התקיים ביד בן צבי ובאוניברסיטת תל אביב ומטעמם כנס בן שלושה ימים בנושא "לשון בונה אומה?", שהביא מחקרים ועניינים שנויים במחלוקת הקשורים בתחיית הלשון העברית. אחד המושבים בכנס עסק בהקניית העברית לילדים קטנים, ובו עסקה חוקרת ספרות הילדים יעל דר בשאלה "כיצד מפטפט פעוט עברי?". דָר קובעת כי המאבק על השפה לא הסתיים במלחמת השפות, אלא נמשך לאורך עשורים רבים לאחר מכן, והתמקד אפילו בפעוטות, ילדי הטרום-גן. זאת נעשה באמצעות שירי הילדים, שעיצבו צורות דיבור של ילדים, שאינן בהכרח דרך הדיבור של הילדים בפועל. מתוך אלה הציגה דר ארבעה דגמים של דיבור ילדי-מעוצב.
הדגם ראשון הוא הילד החלוץ, הפוליטיקאי הקטן, שאותו מעצב המשורר זאב, למשל: "בעין חרוד טוב מאוד, אין שם כסף כלל". הפעוט שלנו מכיר את צורת ההתיישבות ושותף לוויכוח הציבורי הער על אופייה. בשיר תפילה של מרים ילן שטקליס מבקש ילד מאותה תקופה מ'אדונָי' לבנות מטוס כדי להעלות יהודים לארץ ישראל.
הדגם השני, יציר רוחו של אברהם שלונסקי, הוא הילד הבלשן, להטוטן המילים המלמד את אמו המהגרת עברית. הטקסט המכונן כאן הוא "עלילות מיקי מהו". שלונסקי טען שאת הספר ידעו ילדים קטנים מאוד בעל פה. כילד של שנות החמישים אעיד שהטקסט היה קשה לעיכול, ולא מאוד פופולרי.
הדגם השלישי הוא הילד הפיוטי, הילד שמדבר שירה לירית, שהיוצרת המרכזית שלו היתה לאה גולדברג. הוא שואל מה עושות האיילות בלילות, ומגלה בשלולית על המדרכה פיסת שמיים.
לתוך חבורת הילדים המאוד רצינית הזו צץ ילד רביעי, שדרכו היא מה שכינה שלונסקי כמעט בתיעוב 'שירת הטרללה'. הנציגה המובהקת שלה היתה מרים ילן שטקליס, שהחזירה את הילד אל הבית, אל המשפחה, אל משחקי "אצו רצו גמדים", וטִנטן הידיד הקטן שרק הילד מכיר. ילן שטקליס בישרה את העידן האזרחי בשירת הילדים, כבשה את מדפי הספרים ושעות הסיפור, וניצחה, ואף היתה לסופר הילדים הראשון שזכה בפרס ישראל. בעשורים הבאים כבר הפך השיח הילדי שבו הילד הוא ילד ולא פוליטיקאי, בלשן או משורר, לדרך המלך בשירת הילדים העברית.
בין רחם לרחמים
שרון שואלת: האם קיימת צורת יחיד למילה 'רחמים'? ממה שידוע לי, 'רֶחֶם' איננה צורת היחיד של מילה זו.
רחמים היא צורת הרבים הדקדוקית של רֶחֶם, אבל היא משמש כשם עצם עצמאי, שאין אפשרות לרבות אותו, כמו במקרים לא מעטים של מילים מופשטות. הקשר בין 'רחם' ל'רחמים' אינו מקרי. בשפות שמיות רבות נמצא קשר ואפילו זהות בין הרגש לאיבר הנשי, מתוך תפיסה שהרחם, מקורה של הלידה, הוא גם מקור הרחמים והחמלה.
רוצים להמשיך להתגושש בזירה הלשונית? כנסו עכשיו לאתר:www.ruvik.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם