דתיים ודרקונים: סדרות לראות בבינג'
לכל אחד יש את הסדרה שלו, שהוא יכול לראות ברצף, שוב ושוב, לנו יש אפילו כמה. הבינג' נכנס לחיינו בסערה וכעת נותר רק לבחור – כשהנוכחית תסתיים, באיזו סדרה שווה להתחיל לצפות? קבלו את ההמלצות לסדרות שאם פספסתם, ממש כדאי לכם לראות
זה כבר ידוע, זה כבר מוכר, זה כבר נאמר תחת כל עץ רענן: סדרות חובה יש בארה"ב לא רק בכבלים ובנטפליקס, אלא גם ברשתות השידור הרגילות (או במילים אחרות, אלה שאסור להראות בהם ציצים ולהגיד "פאק" ו"שיט").
עוד כותרות ב-nrg:
• לזכר שלושת הנערים: שיר וראיון עם דוד ד'אור
• הוא בטח בהנגאובר: מה עובר על ג'וני דפ?
• שלום עושים באהבה: ז'אק כהן פותח שולחן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"האישה הטובה", למשל. חמש עונות כבר מאחורינו, השישית בעיצומה. אלישה פלורק התחילה בתוך עורכת דין טירונית עם בעל נואף, ותראו איפה היא היום. סדרה כתובה נהדר, משוחקת מעולה, עם קאסט יוצא מן הכלל והומור מצוין, שידעה להתגבר גם על מוות של דמות סופר-מרכזית (זה לא ספוילר אם לא מציינים שמות, נכון?). במילים אחרות, לא סתם עוד סדרת עורכי דין. ממש לא. איתמר רייצס
"חדר החדשות" ירדה מהמסכים בתום עונת סיום מקוצרת של שישה פרקים בלבד. שלוש עונות הספיקו לארון סורקין כדי לארוז את החבורה העליזה שלו ולהיפרד לשלום מצופי HBO.
כמקובל אצל התסריטאי הגאון אך החפרן, היו בה הרבה צדקנות, הרבה שמאלץ והמון המון נאומים, אבל גם לב גדול, דיאלוגים שנונים ועיסוק מרתק באתיקה תקשורתית ובאירועי השעה של עידן אובמה, בניצוחו של ג'ף דניאלס כוויל מקאבוי, הקריין הכל-יכול.
אם היו אומרים להארי מ"טיפשים בלי הפסקה", שבבוא היום הוא יחטוף את ה"אמי" מתחת לאף של קווין ספייסי, ג'ון האם ובריאן קרנסטון, הוא מן הסתם היה שואל מי אלה. בכל זאת, חכם גדול הוא לא. איתמר רייצס
אחרי "עמוק באדמה" עקבתי עוד בימים שהמושג בינג' לא היה קיים בכלל, בימים שלהוריד פרק בודד לקח יותר משעתיים, בימים שבערוץ 2 עוד שידרו סדרות רכש טובות, באחת עשרה וחצי בלילה. התאהבתי בה כבר מהפיילוט ("אבא שלך מת, אבא שלך מת והצלי שלי הרוס") וכל פעם מחדש לא האמנתי עד כמה סדרה יכולה להפתיע, לרגש אותי, ולגרום לי לרצות לראות אותה שוב ושוב.
השיא היה, כמובן, בפרקים האחרונים של העונה החמישית והאחרונה, רגעי מופת של דרמה טלוויזיונית שלעניות דעתי לא היו כמותם מאז ועד היום. רגעים שגרמו לי לבכות כמו שלא בכיתי אף פעם משום דבר. שלושת הפרקים האלה כל כך עוצמתיים, שבאופן כמעט אוטומטי התחלתי לראות את כל הסדרה מהתחלה, ולו רק כדי להגיע לסוף העונה החמישית שוב, לבדוק אם שוב אתרגש באותה המידה. הופעתי לגלות שגם בצפייה רצופה רביעית, עדיין אתייפח מבכי כל אימת שיגיעו אותן אפיזודות טריוויאליות ואוניברסליות לכאורה, אך הכל רק לכאורה כשמדובר ב"עמוק באדמה".
אה, ואם כבר מדברים על זה, הרגע הגדול ביותר בקריירה של סיה עדיין נעוץ בפסקול הפרק האחרון של "עמוק באדמה". הרבה לפני שהיא התנודדה מהנברשת והגעילה את השמרנים ברמיזות לפדופיליה, שיר אחד שלה ברקע עשר הדקות היפות ביותר בתולדות הטלוויזיה גרם למיליוני אנשים לבכות באופן שמעולם לא ציפו שסדרת טלוויזיה תצליח לגרום להם. רז ישראלי
יש מי שמקבל את מנת הסקס, התככים ושפיכות הדמים שלו ב"משחקי הכס". אני מעדיף לקבל אותה ב"אימפריית הפשע".
חמש עונותיה של סדרת המופת הסתיימו באוקטובר האחרון, והשאירו חלל גדול בלוח השידורים של HBO. שחזור תקופתי מרתק של שנות ה-20 וה-30 הסוערות של ארה"ב, קליידוסקופ מרהיב של עלילות ודמויות, דיאלוגים מושחזים ונאקי תומפסון אחד, ששולט ביד רמה באטלנטיק סיטי בתקופת היובש, ומספק לסטיב בושמי (ליהוק ממש לא מובן מאליו לתפקיד של עסקן/גנגסטר) את אחד מתפקידי חייו. געגועים לימים שבהם למאפיונרים הכי מפחידים בסביבה קראו לנסקי ורוטשטיין. איתמר רייצס
"סרוגים" הביאה את סיפורה של סצנת הפנויים-פנויות של ירושלים; "אורים ותומים" עסקה בתעלומת רצח בפנימייה של בנים דתיים ליד ירושלים; במרכזה של "שטיסל" עמדו אב אלמן (דבל'ה גליקמן הענק-ענק-ענק) ובנו הרווק (מיכאל אלוני בהפוגה מ"דה וויס"), שמחפשים אהבה בירושלים החרדית.
מה משותף ביניהם, למעט העובדה ששלושתן סדרות ממש מצוינות, כל אחת בדרכה? היציאה מגבולות תל אביב לעבר עיר הקודש, הרמה הגבוהה של המשחק והבימוי, וכמובן הכיפה והציציות. אז תתכרבלו לכם מתחת לשמיכה עם קצת תירוש טוב, קישקע וקיגל, ופנקו את עצמכם בבינג' יהודי כשר למהדרין. לא בשבת, כמובן. איתמר רייצס
בהתחלה לא הבנתי על מה המהומה. עוד סדרה סקסית, סקסיסטית ועקובה מדם מבית היוצר של אחת מחברות הכבלים האמריקאיות שיבדילו את עצמן משמרנות הרשתות המסחריות בכל מחיר, ולו רק כדי להוכיח שעדיין יש יצירה אמריקאית טובה, או ששווה לאמריקאים להשקיע עוד כמה דולרים בטלוויזיה שלהם.
אני זוכר את אותו היום, לאחר שידור אותו הפרק לקראת סוף העונה הרביעית, שכולם, אבל כולם, דיברו עליו. ורק עליו. לא יכולתי להשחיל אף מילה לאף שיחה, רק
באותו היום החלטתי שאני חייב לתת לסדרה הזאת עוד צ'אנס, ולו רק כדי שאבין על מה מדברים לידי כשיחל שידור העונה החמישית של הסדרה שכולם מדברים עליה כשהיא משודרת.
ראיתי פרק אחד. לא נפלתי. המשכתי לשני. צפיתי בשלישי. ברביעי כבר הייתי מהופנט. בלי לשים לב סיימתי את כל ארבעת העונות בשבועיים, שזה ממוצע של 2.8 פרקים לערב ופחות 2.8 שעות שינה בלילה.
כשהגעתי לאותו הפרק שכולם דיברו עליו בזמנו, כולם צחקו עלי שהגיע הזמן באמת שאצפה בזה, הם כבר עם הראש בעונה הבאה. עם זאת, אני יודע שהם גם קצת קינאו בשבועיים האלה בהם חוויתי אקסטזה טלוויזיונית אפית, כמעט כמו אותו הרגע שבו חאליסי שחררה את צבא העבדים.
מפתיע שהחוויה הזו שומרת על עוצמתה גם בצפייה שנייה ושלישית. מי שלא ראה עדיין את אחת הסדרות הטובות המשודרות כיום (תכף נפרד מ"מד מן" ואפשר יהיה להעניק ל"משחקי הכס" את הכתר), אני קצת מקנא בו. החוויה הצפויה לו ברגע שיחליט להרים את כפפת הזהב ולצפות בה סוף סוף, תשאיר אותו מרותק וצמא דם, לפחות למשך שבועיים. אני, בכל אופן, למדתי על בשרי, שלא אומרים לא לפנטזיה. בטח שלא לאחת עם דרקונים. רז ישראלי
כל הסדרות זמינות לצפייה ב-yes Binge
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם