"שטיסל": מאה שערים של בדידות
כמו אחיותיה לז'אנר, גם "שטיסל" פותחת צוהר לעולמה היומיומי של החברה החרדית, ומאפשרת לצופה החילוני להתחבר לדמויותיה. בינתיים נדמה שלא כל שחקניה מוכנים למשימה, אך אין זה אומר כי לא צפוי לה עתיד ורוד. כלומר, שחור
"שטיסל", הסדרה החדשה של yes, מנסה לעשות לשכונת גאולה בירושלים את מה ש"סרוגים" עשתה לביצת הרווקים הדתיים בקטמון. די הגיוני, בהתחשב בעובדה שאנשים דומים מעורבים ביצירת שתיהן. גם "שטיסל" מנסה להטיל את הצופים לתוך עולם אחר ולגרום להם להתאהב - לא, לא ברוסי החתיך שנמצא במרחק נגיעה, אלא בדמויות עצמן. זהו סיפורו של עקיבא (מיכאל אלוני), רווק חרדי מזדקן (הכל יחסי, כן?) המתגורר עם אביו (דבל'ה גליקמן), ורוצה להתחתן עם אלישבע (איילת זורר), אלמנה פעמיים פלוס ילד.
לפרק הבכורה של הסדרה
אז מה יש לנו כאן? כותב שלמד בישיבת פוניבז', "יועצי אמינות" שעבדכם צפה בהם על הסט מקפידים על כל קפל בחולצה, ולוקיישנים נוטפי אותנטיות. עם כל אלו מנסה הסדרה לברוח כמו מאש מלהיות "הצצה לעולמם המסתורי של החרדים". בעזרת מבטא ירושלמי שובר שיניים והרבה כוונות טובות, יוצרי הסדרה מנסים לחשוף את החברה החרדית, אבל באופן כזה שיזכיר לצופים, תחזיקו חזק, את עצמם.
החדשות הטובות הן שמדובר בטלוויזיה מצוינת. בקווים מהירים וחדים מאירה הסדרה ספקטרום שלם, המכיל קשר של אב ובן, תעשיית דייטים מייגעת, זוגיות במשבר ועולם מרוחק שנראה פתאום קרוב מאי פעם. כל אחד יכול להזדהות עם עקיבא המאבד עניין בדייטים סתמיים, ומעדיף את חבריו השחורים-לבנים בגן החיות. בסצנות משובחות במיוחד (שאגב, אין מחסור בהן בסדר), מתגלה שהמכנה המשותף לדמויות ולצופים לא חייב להיות הנמוך ביותר. אז מה אם במקום לבקש מספר מבחורה, מבקשים מהשדכן לדבר עם המשפחה שלה. החומות בין שייק בננות ל"בננית" נופלות במהירות כשמדברים על אהבה.
היוצרים של שטיסל לא עשו לעצמם הנחות. כשהדיבור על "מה לעזאזל נעשה עם החרדים האלה" הוא בון טון, אפשר היה לספר (שוב) את הסיפור שכולם רוצים לשמוע: על החברה הנוקשה, על התשוקה המתפרצת לעולם שבחוץ, ועל המצביעים הסודיים של" יש עתיד". אבל העומדים מאחורי "שטיסל" שומרים נגיעה מעלילות כאלה. החרדים, לידיעת הקורא יאיר לפיד, רוצים להיות חרדים. וזו לא רק סיסמא עבור שחקני הסדרה, במטרה להכניסם לראש הדמויות אותן הם מגלמים.
לכן, מספיקה משפחה טלוויזיונית אחת שאיש בה לא מטיל ספק להיכן הוא שייך, שאף אחד לא מציץ החוצה ולא יודע את נשמתו, כדי שהצופים יכירו באמת את העולם שמעבר לחומה. לא רק שב"שטיסל" לא בורחים מהבשורה הזו, אלא מתנפלים עליה באומץ. כזה שמזכיר משום מה, מנחה בסדרת ריאליטי מוזיקלית שלא מפסיק לדבר על קיימות.
אך על אף כל השבחים, לפחות לעת עתה "שטיסל" לא מתעלה מעל סך חלקיה. הדיאלוגים כתובים היטב וההשקעה באמינות אמנם מרשימה, אלא שבינתיים קיבלנו בעיקר את דבל'ה גליקמן מלהטט בהברה אשכנזית, ואת איילת זורר, אמא של סופרמן בשבילכם, בשביס בלתי נשכח. אולי כמה מילים ביידיש הם לא לחש כל יכול, ואולי בכל זאת הפער גדול מדי לכתפיהם של שחקנים שצצו לכמה שעות בעיר הקודש.
בכל מקרה, עדיין לא נוצר עולם מדויק עד כדי כך שהצופה החרדי (ויש לא מעט כאלו) יאמר אמן, וכל צופה אחר יסכים לעטות על עצמו את הדמויות, על עולמן השונה ודאגותיהן המוכרות.
בעולם דתי קצת אחר, "סרוגים" הצליחה לעשות את זה. צעירים דתיים לא רק זיהו את עצמם על המסך בדמויות שהפכו לאייקוניות, אלא אפילו הבינו את עצמם קצת יותר. זה הרף שהוצב בפני היוצרים של "שטיסל" שרבים מהם, כאמור, בוגרי ההפקה של "סרוגים". אולי אלו רק הפרקים הראשונים, והתכנית הגדולה נרקמת ממש מעבר לפינה. אנחנו מאמינים, ואתם?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם