פסטיבל עכו: ההצגות המוצלחות, ואלה שפחות
רגע לפני ההכרזה על מצטייני פסטיבל עכו ה-35, קבלו סקירה קצרה של הצגות שבוראות מציאות חדשה באמצעים מינימליים, לעתים בהצלחה ולעתים פחות, ואת ההימור שלנו לזוכה
תיאטרון הוא אינו מדע מדויק. דברים יכולים לזלוג בו מא' ישירות לת' בלי שאף אחד יתיימר ליישב את הפערים. דיאלוג יכול להפליג מנקודה אחת לאחרת ועולם שלם יכול להברא בנגיעה. פסטיבל עכו כבר בן 35 וממרום גילו מאפשר לצפות ביופי ובבעייתיות שבבריאת עולמות חדשים על הבמה, שהרי זהו אינו דבר של מה בכך. לפעמים זה הצליח ולפעמים פחות.עוד כותרות ב-nrg:
סליפי הולו לא מצדיקה עונה שנייה
האם מחברת הארי פוטר תצליח לשחזר את הקסם?
המוגבלים יראו לכם איך באמת צריך לחיות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הבוגדנית
"סלים סלים" שכתבה וביימה סתיו פלטי נגב היא דרמה אנושית, מעבר למיקומה הפוליטי. במרכזה אסיר פלסטיני בשם סלים המשתחרר מהכלא הישראלי לאחר עשר שנים ונפלט למעבר ארז. הסיטואציה הדחוסה שמתרחשת שם לא חוסכת שבטה משני הצדדים.
למעשה ניתן לראות במחזה כתב אשמה כלפי סלים, המואשם בבגידה: בגידתו בעמו כשהסגיר פרטים על פעולות בטחוניות כשנחקר, בגידתו באחיו הרודף אחריו בעקבות ההסגרה, הבגידה הנרמזת של אשתו כששהה בקלבוש והבגידה שלו בעצמו. החיילים במחסום מאיצים בו לעבור, אך לגדה המערבית ולא לביתו שבטול כרם, ונוצרת חגיגה בירוקרטית רווית תלאות.
ג'ורג' אסקנדר בתפקיד זה מתמלא בעוינות, בפחד ובהשפלה, שסוע מקרע פנימי עמוק ומכניס אותנו לראשו, מבעד לגדרות המפרידים בין הבמה לשחקנים. מאבקו הסוער אכן מנצח על הבמה, כשלצדו פרטנרים מצוינים התעלמות מבחירה מהפרטים הקטנים אך המשמעותיים, כמו בשביל מי עבד סלים ומה הקדים לסיטואציה, קצת מבלבלת. גם ללא האינפורמציה הבסיסית, המצב שמוצג כואב ומכאיב.
המתבגרת
"למונה ליזה יש שפם" לוקחת את צופיה למסע התבגרותה של נערה, ובלי הרבה הסברים מיוחדים חווה איתה חוויות ראשונות ובעלות רישום עז. יעל סלור ויערה רשף נהור הקנו לגילוי העצמי הזה עדינות רבה, שילבו בתוכו תנועה ותיאטרון אנסמבל והתירו למילים של יונה וולך לחלחל בין לבין.
"הן לא רציתי אלא לנסות ולחיות את אשר ביקש תוכי מאליו. מדוע היה הדבר קשה כל כך?", מצטטים מהרמן הסה בדף ההצגה. גם הדר ברוך, המשחקת בתפקיד המתבגרת, כמהה בתוך תוכה לאותו הדבר. בינתיים נותר כאוס מרשים.
הילדותית
"מקלט 02#" המחישה כמה קשה לברוא עולם חדש על במה. המטרה הייתה "להוציא מבין הקוצים קרעים של ילדות" ולהראות ש"אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר", אבל התוצאה, עבודתם של בוגרי מגמת התיאטרון בתיכון לאמנויות עירוני א', התקשתה לשקף משחקים אסורים של ילדים, התפרצויות זעם, התעללות מינית ואלימות במשפחה.
הם ניסו להפוך את המעשים לתפלים על מנת להקליל בנונשלנטיות מקרים כואבים מחיי ילדים בסיכון, אך חוסר ההתפתחות מרוקן ממשמעות נושא ראוי לדיון. למרות שאנחנו לחלוטין בעד להעניק הזדמנויות לבוגרי מגמות תיאטרון, ההצגה לא מגובשת דיו.
הבובתית
יצירת התיאטרון והבובות "פנינה לב נייר" (ג'קלין פערל וחנה וזאנה גרינולד) מביאה חזיון ויזואלי מיוחד ומחמם לב: עשרות בובות מטורללות בשלל סוגים וסגנונות, שלאורן נבנה מחזה קטן, מתוק ומלא הפתעות, גם אם סתמי. ספרי פופ-אפ נשלפים, פנינים מתגלגלות ושלוש שחקניות מצחיקות מגישות את הטקסט בנשמה יתרה. שווה.
המחאתית
שלושה חבר'ה צעירים נפגשים ב"מנותקים", חיים בעולם נהנתני שאף אחד לא נהנה ממנו. דור מחפשי הריגושים מפסיק להתרגש, אוכל חרא, מטביע את יגונו באיזה מילקי ובסוף מחפש צדק חברתי. המחזה, שכתבה ג'יאנינה קרבונריו הרומנייה וביים/תרגם/עיבד רועי מליח רשף, מפרק לגורמים מחאה חברתית וזעקה של דור אבוד דרך ניתוק זרם החשמל במועדונים, בקניונים וכן, גם בתיאטרון.
עצם העובדה שההצגה מתרחשת במועדון מקנה לה קצב נכון ומגניב, אווירה משתוללת ורגש חתרני, גם אם מדובר בסך הכל בשלושה מונולוגים מפוצלים וקנטרניים שביניהם השחקנים מלאי הרעב בעיניים (נטע בר רפאל, יוליה פלוטקין ונמרוד רונן) עושים סלפי, מפעילים קטעי וידאו בסמארטפונים ומשתגעים בקרחנה. העניין הוא שמחאה חברתית צריכה קצת יותר מטראנסים.
האומללה
"הבית זה מה שמפריד" בנתה מציאות שאינה בהכרה מלאה, וסיפרה על אם שמשכנת את בנה רפה השכל בלבה של מכולת, כדי שיוכל לשרוד. הנער הופך לפולש לא חוקי שמהווה סכנה לציבור. בעל המכולת מרחם עליו עד לנקודה מסוימת, כי הלקוחות מפחדים ובורחים והוא צריך לשמור על אביו הזקן שמחפש טפסי לוטו ישנים.
בלטו שם קושי, אומללות וחוסר חמלה. היה הרבה רוע במרקם החברתי שנוצר והייתה שפה מחזאית חידתית ומלאה ברגישות משככת. ניסו להגדיר מה קורה בהזיה הריאליסטית הזאת והשאירו את התשובות לצופים: האם מדובר באגדה אורבנית או שמא במשל חברתי עצוב, וכיצד בכלל המצב הזה נברא?
כך או כך, זו הצגה יפהפייה לאין שיעור וההימור שלנו למקום הראשון בפסטיבל. השחקנים שמאחורי הדמויות (מומו טרלובסקי, עדי נוי, נופר בוקר, דורון צפריר, בהט קלצ'י ועומר שמר, המגלם נפלא את הנער) ביטאו את קולן "המשוגע" והעניקו משנה תוקף להתרחשות נטולת הפילטרים וחסרת הפוקוס. צל"ש מיוחד ליוסי סגל שעושה מטעמים מתפקיד אביו המבולבל של בעל המרכול, ושאפו לנועה כורם המחזאית, אפרת שטינלאוף הבמאית ודניאלה מור, מעצבת התפאורה המשגעת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם