פסטיבל עכו ה-35: הקסם שבאי הידיעה
גם השנה פסטיבל עכו יאתגר את הקהל עם פילוג בין הצופים כמתרחש משני צדי גדר ההפרדה, מנגנוני שליטה וציות בסיטואציה אינטימית וחיבור של אנה פרנק לאינטרנט. ברוכים הבאים לתיאטרון שרק לאחר הצפייה בו מבינים מה הוא מנסה להגיד, לא להפך
החוויה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר מתחילה כבר בשלב העלעול בהיצע האמנותי. תקצירי ההצגות עמומים במתכוון, מסגירים בקמצנות פרטי עלילה ונמנעים מירידה לפרטים. אולי זה כל הקסם שטמון בפסטיבל: אי הידיעה. בעוד שבמוסדות הרפרטואריים התקצירים משמשים כמקדמי מכירות, התקצירים בעכו מתכוונים לעשות משהו יותר עמוק מזה.תיאטרון אחר כשמו כאן הוא – דורש ביצים, יכולת הכלה והסרת מגננות. אין הבדל בעין בין תיאטרון "אחר" ל"רגיל", אבל מי שמעדיף את התיאטרון המבושם והאלגנטי – שיבושם לו, אבל לא בעכו, חממה שמבקשת לשבור את הנינוחות התיאטרלית. באים בשעריה יוצרים צעירים וותיקים כאחד, אושפיזין בסוכה מסוגננת ועם זאת צנועה.
עוד כותרות ב-nrg:
המחווה הישראלית שמשגעת את העולם הערבי
מלך הביצה: מאיר עוזיאל משנה סדרי עולם
קוראים לזה אהבה: פרידה עצומה מאדם צנוע
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
גם בשנתו ה-35 של הפסטיבל יציפו 11 הצגות התחרות הלכי רוח אנושיים בקריצה לישראליות, מהחוץ ומסיפור המסגרת אל המקרה הפרטי. העיר העתיקה הנושקת לים תהפוך למגרש משחקים, החל ממוצאי שבת (11.10) ועד ליום שלישי, 14.10.
רוב המחזות שיוצגו הם פרי עבודתם של מחזאים ישראלים, אך "דרקון הזהב" מאת רולנד שימלפפניג הגרמני ו"מנותקים" של ג'יאנינה קרבונריו מרומניה, יביאו בהתאמה 17 דמויות ממסעדה אסייתית בבניין דירות ושלושה צעירים מרדנים שמנתקים את זרם החשמל כדי לעצור את הזיוף שמסביבם.
שלוש הצגות יתמקדו בקו התפר שבין ילדות, נעורים והתבגרות: "מקלט #02" מאת אילאיל לב כנען היא עבודת בוגרים טריים מתיכון עירוני א' שתעורר מחוזות אפלים מימי התום. גם "אופל-יה!" מאת עמית זרקא ובבימויה תתחקה אחר "מסעם של הילדים האבודים, אל המחוזות החשוכים והמוארים של פינות הרחוב", כמובטח בתקציר. "למונה ליזה יש שפם", מאת יעל סלור ויערה רשף נהור, עוסק בנערה הנחשפת למיניותה.
"סלים סלים" דוברת העברית והערבית מאת ובבימוי סתיו פלטי נגב תתרחש במעבר ארז ותפריד את הקהל כנמצא בשני עברי הגדר. "פנינה לב נייר", יצירה משותפת לג'קלין פערל וחנה ואזנה גרינולד, תעסוק בילדה-אישה שמתפצלת לאין סוף בובותיה וכך נמלטת מבדידות ומהגוף שקורס למיטה. "הבית זה מה שמפריד", מחזה מאת נועה כורם ובבימויה של אפרת שטינלאוף, הופכת מכולת פיוטית לשטח מריבה.
"אני רוצה לרקוד, קייט!" של ארי טפרברג, תבחן מנגנוני שליטה וציות בסיטואציה קרובה ואינטימית, "אמסטרדם בלוג" מאת ובבימוי ראובן קלינסקי שהיא "פנטזיה על לידה מחדש", מביאה קשר אינטרנטי טרנסאטלנטי לבירת הולנד ולאנה פרנק. "גן העדן האבוד" ללילך דקל-אבנרי הינו מסע בין תחנות, המתבסס על הטרגדיה היוונית "פרומתיאוס הכבול".
ומה עם התקצירים, אתם שואלים? הגישה העכואית אומרת שרק לאחר הצפייה בהצגה מבינים מה היא מנסה להגיד, לא ההפך. מהניסיון שלנו, שווה לקחת את הסיכון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם