אודסה פינת ביאליק: קרחנה יהודית
יותר מ-600 איש מרוסיה, אוקראינה, בלארוס ומולדובה שילמו ממיטב כספם כדי ללמוד על חיים נחמן ביאליק באודסה לכבוד 140 שנה להולדתו. אחרי כמה ימים של פסטיבל "יהדות לייט", הרצאות על שורשים יהודיים ומסיבות רוק ורגאיי בעברית, המסקנה היא אחת: גם המשורר הלאומי אהב לנדוד
"שמעתם על חיימה נחמנה ביאליקה?"
אנסטסיה: "היה מלך ישראל".
הגננת: "איזה מלך?"
אמיליה: "שנלחם בהם"
הגננת: "נלחם במי?"
אמיליה: "באלה שרצו לכבוש אותם".
אנסטסיה: "ישראל וביאליקה לא נתנו שיכבשו אותם וזרקו אותם".
אתמול שמעו הקטנים ב"גן לימוד" את סיפור המכבים והכינו נרות חנוכה. הבוקר אנחנו מוצאים אותם קצת "יובל המבולבל". כשההורים בחדרי ההרצאות, הצאצאים מבלים בחדר הכושר של המלון שהוסב לגן. על הרצפה בלונים, על הקירות קולאז' תמונות ציוניות עם כתובות בהתאם: "נתיב - דרך (במקור) שלנו לישראל", או"ישראל - רחוק מעין (במקור) קרוב ללב".
במלאות 140 שנה להולדתו, ביאליק קרוב ללב משתתפי כינוס "לימוד" Former Soviet Union) FSU) באודסה. יותר מ-600 איש מרוסיה, אוקראינה, בלארוס ומולדובה שילמו כדי ללמוד עליו. אבל לא רק עליו. הכנסים האלה הם פסטיבל "יהדות-לייט" פלורליסטי.
ארגון "לימוד" FSU קם לפני שבע שנים בעקבות "לימוד" לדוברי אנגלית שהותנע לפני 32 שנה בבריטניה. המייסדים של "לימוד" לדוברי רוסית הם חיים צ'סלר מישראל וסנדרה קאן מניו יורק. הנשיא ואחד התורמים החשובים הוא אהרון פרנקל ממונטה קרלו. איש העסקים מתיו ברונפמן הוא יו"ר ועדת ההיגוי הבינלאומית. קהל היעד ההתחלתי היו צעירי "תגלית" ו"מסע", "שקיבלו זריקת ציונות בארץ", כדברי צ'סלר, "אך נשארו בלי מי שימשיך לטפל בהם". צ'סלר מדגיש כי הכוונה בהתוועדויות האלה היא לבנות משפחה יהודית של דוברי רוסית, להדגיש את שיבת הצעירים ליהדותם לאחר עידן של התעלמות קומוניסטית. עד כה עברו בתוכנית כ-150 אלף איש, יותר משליש מהם בוגרי המסגרות האלה. הכוונה היא שיזריקו חיים בקהילות דוברות רוסית. אבל אלה לא אמורים בשום אופן להיות יחסים חד-צדדיים: המאמץ הוא לא רק להאציל על השטח אלא גם לקבל ממנו.
וזה אולי השינוי שמתחולל: אם ארגונים אחרים מביאים איתם תורה מסיני, כאן היצירה משותפת. "בכל פעם שאני עושה משהו ב'לימוד', איני יודע איך אצא מזה", מודה דימא זיסר (46), אולי האידאולוג של הארגון. בערב לפני פגישתנו הרצה על מצבם של גופים יהודיים אחרים. בפתיחה התוודה לפני קהלו שאין הוא יודע איך יתקוף את הנושא. "בואו נבנה אותו יחד", הציע. במובן מסוים זיסר לוקח את מאזיניו אל הלא נודע, אל האין מטרה, אל הטעות היצירתית שפותחת אופקים חדשים.
"לימוד" הוא ארגון הגרילה של הארגונים היהודיים?
"אני לא משתתף בצבאות גרילה".
התאגדות שעומדת מול הגופים הממסדיים?
"זאת הגדרה מוצלחת יותר, אבל עדיין לא מדויקת. אנחנו משהו נפרד לגמרי. נאספנו כדי לומר: 'אנחנו רוצים ללמוד יחד'".
אם סיסמת "לימוד" היא פלורליזם עיוני, באודסה היה גם פלורליזם ייצוגי. ארגונים יהודיים שאולי קיבלו את תופעת "לימוד" בכאב בטן מסוים שלחו לכאן אנשים. ראיתי את עופר גלנץ, ראש מחלקת חבר העמים בג'וינט, את מקבילו מהסוכנות היהודית רומן פולונסקי, את יעקב פייטלסון, נציג הסוכנות באוקראינה, את דני טבקו, יועץ בכיר ליו"ר קק"ל.
טבקו שהה באוקראינה עם עוד שלושה מאנשיו לרגל שיתוף פעולה בענייני יערות. "איזה שת"פ? הם מיוערים ואנחנו מקריחים", תמהתי. אבל הקק"ל הזהיר שלא אתן לירוק השוצף להטעות אותי. בגלל השינויים במזג האוויר, אוקראינה וישראל סובלות מהתייבשות ומנסות לטכס עצה יחדיו. תוך כדי התגלה עוד פרט. באודסה נולד יונה קרמניצקי, היו"ר הראשון של קק"ל וממציא "הקופסה הכחולה". כמו ביאליק, גם קרמניצקי נולד בתאריך לא ברור, כמוהו גם הוא מת ב-1934, וגם על שמו יש רחוב בתל אביב.
מישראל הגיעה גם איילת ביתן-שלונסקי, אוצרת ומנהלת בית ביאליק ומתחם ביאליק. חשבתי שה"שלונסקי" שלה ייצר לי שורה חזקה כמו: "המעגל נסגר: הנכדה של שלונסקי, מבקרו המר של ביאליק, מנהלת את בית ביאליק". אבל ציפתה לי אכזבה: ה"שלונסקי" בשמה של איילת בא לה מנישואיה. אברהם שלונסקי היה הדוד של טוביה, אבי בעלה. אבל גם ללא שלונסקי, הרצאתה של איילת מרתקת. "ביאליק-דיזנגוף. יום ולילה. אודסה-תל אביב". כתל-אביבי בשאיפה, אני יודע את רוב העובדות: קווי הדמיון בין שתי הערים שיושבות על נמל, כמיהתן להיחשב לערים מודרניות, השקפת עולמן הליברלית, שדרותיהן התואמות והתאומות. אבל מקבץ הדברים לא רק מייצר עניין אלא גם געגוע. הזדהות עם העיר העברית הראשונה, גם אם אינך גר בה. הייתי מת לצאת עכשיו לקפה בכיכר מסריק, לקפוץ לנכדי תום שגר בשדרות ח"ן (ע"ש חיים נחמן) פינת "נצח ישראל" (ע"ש האגודה הציונית שביאליק היה פעיל בה).
ההרצאות והסדנאות מתנהלות בחוסר משמעת מנומס. במוביליות מבורכת. אין דיון שמתחיל ונגמר עם אותו קוורום. באים, שומעים, יוצאים, באים שוב, וזאת לא בדיוק הצבעה ברגליים. הפעילויות קורות במקביל, והאנשים רוצים ליהנות מכל האולמות. "דיזנגוף", "רבניצקי", " טשרניחובסקי", "שינקין", "ביאליק" ו"ז'בוטינסקי". טועמים וממשיכים. אז הנה הצעת תפריט מקרי בלי כל קשר למשורר הלאומי: למנה הראשונה "תיירות יהודית - מגמות אחרונות", לעיקרית סדנת "ביאליק - כוכב בודד" ולקינוח "ערב של פרוזה אירונית". המרצים כולם מתנדבים ואין זכר ל-VIP. אותם חדרים, אותה מסעדה, אותו אוכל צנוע. ועוד לזאת יש לשים לב: המסדרונות מעניינים לא פחות מהאולמות.
נושא הרצאתה של פרופ' דבורה הכהן היה: "קליטה חברתית-תרבותית של עולי ברית המועצות לשעבר". אבל מעבר להיותה חוקרת בבר אילן, אילן היוחסין שלה מגיע עד לבעל שם טוב ולנכדו ר' ברוך ממז' יבוז'. מז' יבוז' התרוקנה מחסידיה כשב-1780 עלו חסידי הבעש"ט לארץ והתיישבו בצפת. אבל צצה בעיה. בצפת היו רק שני בתי ספר, של "אליאנס" ושל החינוך הכללי, והחסידים לא שלחו לשם את ילדיהם. כשמלאו שש לאסתר, אמה של דבורה, החליטה אמה לשלוח אותה ואת אחותה לבית ספר חילוני. העיקר שלא יגדלו בבורותן. הכהן מספרת שאמה נהנתה ממוריה - חלוצים בקיאים בספרות. בבית הספר אפילו זכתה פעם לפגוש את ביאליק. המשורר הוזמן לכיתה והיא קראה לו משיריו. מגיל שלוש או ארבע הכהן זוכרת את אמה מצטטת את ביאליק. "יחד היינו שרות את 'אל הציפור'".
בעלה של דבורה, הרב מנחם הכהן, בדיוק סיים הרצאה: "היכן היה אלוהים בשואה". הכהן הוא סגן נשיא ועדת התביעות מול גרמניה. שנים רבות כיהן כרב הראשי של רומניה. ב-82', כשהיה עדיין חבר כנסת, הגיע לראשונה לברית המועצות. זה היה אמנם ביקור פרלמנטרי, אך הכהן פעל למעשה בשליחות "נתיב", אז ארגון חשאי. קודם שיצא הצמיד לגופו חגורת דולרים לפעילים היהודים. במזוודתו נשא בשבילם טליתות, תפילין ודגלי ישראל. הוא מצא את מוסקבה קפואה ועוינת, ואיבד את דרכו. לבסוף הגיע בחור חובש כובע פרווה שלקח אותו לדירונת קטנה. קראו לו יולי אדלשטיין. עד שלוש לפנות בוקר ישב הכהן עם הסירובניקים. אחד התלונן שהיה רוצה לקיים חתונה יהודית, אך נבצר ממנו. הכהן עשה מטליתו חופה, כתב כתובה וחיתן את האיש. לפני פרידה הבטיח לכולם: "כשאחתן את ילדיי בירושלים, כולכם מוזמנים". כעבר כמה שנים חיתן את בנו אביעד על גג בניין מאירסדורף בהר הצופים. כשרצה לקדש את הזוג ראה מישהו צועד לעבר החופה. זה היה יולי אדלשטיין. יומיים קודם נחת בארץ. הבן של הכהן הוא ד"ר אביעד, דקאן מכללת "שערי משפט". בכינוס הרצה על דו-קיום בין דת למדינה בישראל המודרנית.
לא רק אביעד הכהן התייצב באודסה עם אמא ואבא. אסי מנדל הוא בנם של דורית ראובני ויענקל'ה מנדל. מנדל האב הרצה על "השורשים הרוסיים של התרבות הישראלית" והנחה את ערב "תל אביב-אודסה". ראובני הנחתה סדנה קולית שכותרתה "מוסיקה ישראלית". עדינה ומהורהרת, ראובני. קיבוצניקית (שער העמקים) גם אחרי שנים ארוכות בתל אביב. בסדנה היא מנסה לתת הכשרה בסיסית ב"פרפורמנס" לאנטונינה מבלץ, מולדובה. לא שהתחום הזה זר למולדבית. היא מורה לפיתוח קול וכרגע היא מתמסרת בחדווה לראובני. "תמלאי אוויר לתוך הבטן, כשהיא מלאה תוציאי אותו ב'ססס' כזה. ככה את כבר מחממת את הקול". "משפט-משפט, דוריתי", מציע יענקל'ה מהצד, "אחרת המתרגמת לרוסית לא תזכור".
ראובני : "צריך לפתח יכולת להחזיק הופעה ארוכה דרך הסרעפת והגוף בכלל. אולי נשיר יחד?" אנטונינה אינה נלהבת ובמקום זה שואלת: "מה הקשר שלך ללהקה שהופיעה אתמול בערב?"
ראובני : "הבן שלי הוא הקלידן".
אסי מנדל וששת חבריו קיימים כבר שלוש שנים. הלהקה שלהם, "קוזמו" שמה, עושה רוק ורגאיי באנגלית ובעברית. בערב "תל אביב-אודסה" שילבו גם רוסית. ראובני פתחה בסולו עם "הכניסיני תחת כנפך" ואחר כך הצטרפה לקוזמונאוטים. השילוב, אני חייב להודות, גרם גם לאיש גמלוני כמוני להרגיש נוצתי, על גבול הריחוף. אחר כך, כשהזקנים הלכו לקפוצ'ינו, עבר צ'סלר ב"לובי" ושאג באנגלית: "פארטי, פארטי". כל ה"דימה" וה"נליה" הגיעו בהיסוס מסוים. אבל כש"קוזמו" התחילו לעשות רעש לילי, הרחבה התמלאה זיעה והורמונים. בנים תרגלו את אגן הירכיים, בנות נתנו לגופן ללכת בעקבות האקורדים. אחת, שהניחה בצד לפטופ ורוד, לכדה במיוחד את העין. היא מחאה כף, קיפצה מדי פעם התחככה בשולי הבמה. בבוקר, טרוטת עיניים, הגיעה לחדר האוכל עם אחד הקוזמונאוטים.
זאת לא "קרחנה" יהודית, אבל האוויר ספוג ניצוצות. רוב הפעמים זה נגמר בחיוך או במנוד ראש קטן: "ראיתי שאתה רואה אותי, אבל אני לא מעונינת". לעתים זה נמשך בקפה על הבר שמאחורי החב"דניק שמוכר מאיר שלו לילדים ברוסית. המשתתפים כאן השאירו את העניבות בוורסאצ'ה סניף מוסקבה. תגיות הזיהוי החשובות נשכחו באוקספורד. ה"בון טון" הוא למדני, סקרני אך בעיקר חייכני. לאיש אין כאן גיליון נוכחות, אף אחד לא בודק בכמה הרצאות היית וכמה זמן נשארת. אתה יכול להרגיש ממש בסדר גם אחרי שלושה ימי ויקאנד על כורסאות הלובי.
בלובי, ממול לבר, יושבת לריסה פופבסקאיה מהוועדה המארגנת. בלונדינית ארוכת רגליים, אבל לא רק. באנגלית שוטפת היא תייצר תובנות חדות על חייה בקו הפתלתל שבין אוקראינה לישראל. בת 25 ילידת קייב, לומדת לתואר מאסטר בתקשורת במוסקבה. אביה יהודי ושמו איליה, "כמו אליהו", היא מבהירה. אמה, אירינה, אוקראינית. "אנשים סובייטים שהקימו משפחה עם תרבות סובייטית".
מה זאת אומרת "תרבות סובייטית"?
"הוריי הם אנשים חסרי דת. בימים הקומוניסטיים הלאום שלהם היה אמנם רשום בדרכון, אבל לכאורה לא היה לאום".
כשהתפרקה ברית המועצות והדת חזרה, אמרו ההורים לילדיהם: בבוא היום תבחרו מה אתם רוצים להיות. האב איליה מצא סוף-סוף את הגאווה להכריז שהוא יהודי, אלא שיהדותו הסתכמה באכילת דג בראש השנה ומצות בפסח. בכל שנה הייתה לריסה קונה מצות בבית הכנסת, ואבא היה מכין לעצמו "באבקה" - עוגת מצות. "במשפחה שלנו, אני החייתי את המסורת היהודית".
כשהייתה בת 12 נשזרה ישראל אל תוך חייה. היא הלכה למחנה נוער יהודי, השתתפה בדיונים על יחסי ישראל-גולה, "וגם היו כל מיני פעולות", היא אומרת בעברית.
פופובסקאיה התחילה ללמוד עברית בבית ספר של רשת "אורט". כשנרשמה לאוניברסיטה חדלה, כעבור זמן התחילה שוב במרכז התרבות הישראלי בקייב. ממש לפני שבאה לאודסה בדקה עם סניף המרכז במוסקבה אם תוכל להמשיך ללמוד עברית למתקדמים. "כרגע אני מסוגלת לדבר, אך חסרות לי מילים, אני שוכחת המון".
מה מילות המפתח שאת יודעת בעברית?
"'סבלנות', 'חוצפה', 'מה פתאום'".
אבל גם ללא שליטה בעברית, כל מה שעברה בחייה מחובר ליהדות. אחרי מחנה הקיץ הצטרפה ל"הלל", ארגון סטודנטים יהודי. אחר כך התייצבה כמתנדבת בכינוס הראשון של "לימוד" במוסקבה. "וזה היה שונה מכל מה שראיתי קודם". בדרך כלל היו הרצאה, שאלות, הפסקת קפה, עוד הרצאה, ארוחת צהריים. פה פתאום הכל היה פתוח לבחירה. "אהבתי את זה".
עם תוכנית מסע הגיעה לארבעה חודשים באריאל. כשסיפרה שהיא שם אמרו לה האנשים: "למה? ולמה דווקא שם?". כיום ברור לה שאלה היו ארבעת החודשים הטובים בחייה: "הייתי סטודנטית ולא הייתי צריכה לחשוב על כלום. גרתי בקרוואן במעונות, פגשתי סטודנטים מהאוניברסיטה".
לא קראו לך "רוסיה"?
"קראו ובהתחלה נעלבתי. אחר כך לא היה לי אכפת. נכון, אני רוסייה ואני יודעת את זה. למה צריך להזכיר לי כל הזמן?".
איך היא רואה את חייה מכאן והלאה? האם יעברו דרך ישראל? רוב חבריה יהודים ורובם בישראל. אין היא יכולה לחיות בלעדיהם. אז במחזוריות של פעם בשנתיים הולמת בה השאלה: "אולי אני צריכה לעבור לישראל?". חוץ מזה שבישראל כיף. כל החום והחול והשמש. אבל הוריה מזהירים: "יש שם מלחמה, בישראל". ואז היא מעבירה את עצמה במנהרת הרציונליזציה שמובילה ל"אין כניסה": אם תעבור, עליה להתחיל ללמוד מחדש ולעבור גיור "ואיני רוצה לעבוד בסופרמרקט שבו עובדים הרוסים".
לפני שנה, ערב יום הולדתה, באה לשבוע בישראל. "רק נחתי ואמרתי לעצמי: אני בבית". בחמש בבוקר עשתה "צ'ק אין" במלון בתל אביב. "הסתכלתי סביב ושאלתי את עצמי: האם אני רוצה לחיות פה? בבתים הקטנים האלה? אני ילדה אורבנית, אני רגילה לערים גדולות. בקייב חיים 4 מיליון, במוסקבה יותר מ-10 מיליון ובישראל כולה 7 מיליון. בשבילי ישראל נראית כמו כפר קטן".
ויש גם בעיה עם השפה. עם העברית הבסיסית והאנגלית היא תשרוד בישראל, אבל לא נוח לה במקומות שבהם הרוסית אינה השפה העיקרית. זה מקשה עליה להבין את האנשים, את המנטליות שלהם, "ואני מרגישה קצת לא נוח עם הצברים".
נראה לי שיש לך ביקורת יותר נוקבת.
"תראה, הצברים שונים לגמרי. כל החוצפה הזאת. אני אירופית".
חברה שבאה לישראל, היא מספרת, הכירה בחוף בחור. התחתנה, נשארה, ילדה בן. שבת אחת הלכה איתה לצהריים אצל הורי הבעל. "וזאת לא הייתה ארוחת שבת, זה היה קונצרט של צעקות. הרגשתי תופים באוזניים ואז הם התחילו לריב. בשבילי זה היה גיהינום. אני יודעת שישראל היא כור היתוך, אבל אני לא יודעת אם אני מסוגלת להיות מותכת".
הביוגרפיה של מרגריטה לופטינה דומה ושונה מזאת של לריסה. שתיהן בנות 25, שתיהן בנות לזוגות מעורבים. אלא שאמה של לופטינה יהודייה, מה שעושה גם אותה לכזאת. אביה הוא איש צבא בדימוס. שירת במוסקבה, שבה נולדה בתו, ופרש בקייב. מאז חיה לופטינה בבירת אוקראינה. גם היא הייתה סטודנטית (אמנות), הגיעה ל"הלל" ונשארה לעבוד כמדריכת תיירים. בין השאר היא מטפלת בסטודנטים יהודים שרוצים לבקר בארץ. היא עצמה ביקרה בישראל במסגרת "תגלית", אך אין לה תוכניות לעלות. בטח שלא עכשיו. "העבודה שלי פה, החברים שלי פה ובסך הכל טוב לי".
לופטינה נחשבת לאחת "המכורות" ל"לימוד". זאת הפעם הרביעית שהיא משתתפת. על ביאליק שמעה רק בקורס מדריכי תיירות לישראל. "עד אז לא ידעתי עליו כלום, אפילו לא ברמז".
מה את יודעת עליו עכשיו?
"הבנתי שהוא גדל בבית סבו וחי כאן באודסה".
זוכרת משהו שלו?
"את הציפור הזאת שכתב עליה".
יוליה דור, נציגת "נתיב" באודסה, גילתה את ביאליק כאשר שלושת ילדיה הלכו לגן בישראל. כשהתכוננה לשליחות עברה במסלול חייו בין ז'יטומיר לאודסה. חושבת שהיה מהפכן גדול: עזב את בית סבו הדתי והתגלגל לאודסה החילונית, כתב בעברית כשעוד לא היה לה סטטוס של שפה רשמית. "הארגון שלי מציע לצעירים את אותה אופציה שביאליק הציע בתחילת המאה שעברה: ארץ ישראל". לפני כחצי שנה הריצה את תוכנית "ימי ביאליק באודסה". זה היה פסטיבל ענקי, היא מספרת, שבסופו אמר לה ראש העיר: "החזרתם לנו את ביאליק".
אנחנו מדברים ב"דאצ'ה", מסעדה בלב יער קטן, שמגישה "סלאנקה", מרק נפלא שחמישה סוגי נקניק משייטים בו. מחסן את הנפש מפני הקור היבש בחוץ. על הקירות פוסטרים מימי הפטיש והמגל. אז היה כאן בית מרגוע לטייסי הצבא האדום.
גם אביה של דור היה איש צבא. כששירת בדושנבה, בירת טג'יקיסטן, נולדה יוליה. מסלולו הביא אותו לאי סחלין, שבו שהה גם צ'כוב. מסחלין, הגדול באיי הפדרציה הרוסית, זוכרת דור יהודים שחיו בהתבוללות גמורה. כשהייתה בת 19 החליטה לעלות לבדה לישראל. זאת הייתה התקופה הפוסט-סובייטית, והיא החליטה שחייה בארץ. חוץ מזה שאבא לחץ: "עם מי תתחתני עוד כמה שנים?". את בעלה אלכס הכירה כבר בטיסה לארץ, "כך שהרווחתי לא רק מולדת אלא גם משפחה".
אהבה ממבט ראשון?
"הוא אומר שכן".
כאביה, גם אלכס הוא איש צבא: הוא נמצא איתה בשליחות, ומפעיל תוכנית חינוך לא פורמלית.
דור עצמה הגיעה ל"נתיב" כשהארגון כבר יצא מחשאיותו. באודסה היא על תקן מנהלת מרכז תרבות. חוץ מהשירותים הקונסולריים שהוא נותן, מדגיש "נתיב" את הזיקה לישראל באמצעות חינוך ותרבות. לטובת הצעירים מופעלים מועדוני נוער שפרושים כמעט על כל פני ברית המועצות לשעבר. במסגרת התוכנית "בניית עתיד" נשלחים ילדים מוכשרים למוסדות בארץ. השהות אמורה לסייע להם להחליט היכן להמשיך ללמוד כסטודנטים. לסטודנטים מוצעים עשרה חודשי התמחות או המשך לימודים בישראל. "לרוב הם נשארים".
אבל איגור שופאק עשה את הדוקטורט לא בישראל אלא בטורונטו. הוא בן 51, יליד זפרושצ'י שבאוקראינה. ב-8 השנים האחרונות הוא חי בדנייפרופטרובסק, "הבירה היהודית הלא רשמית של אוקראינה". שופאק מנהל שם את "תקומה", המרכז ללימודי השואה. השואה היא לדעתו היסטוריה כואבת של כמעט כל משפחה יהודית. הוא עצמו איבד כ-20 מבני משפחתו בשואה. אחד מהם, יולי נפתולין, נהרג ליד ברלין רגע לפני סוף המלחמה. "האם כיום יש אנטישמיות באוקראינה? " אני שואל. שופאק אומר שיש. בהרבה מובנים היא חלק מהזהות הלאומית האירופית. "ברחוב נותנים תשומת לב מיוחדת ליהודים בלבוש מסורתי".
גצים אנטישמיים מתעופפים גם בפורומים באינטרנט. "זה יכול לעלות אפילו בדיון על כדורגל, לאו דווקא על פוליטיקה". עם זה, הוא טורח להדגיש, אין אנטישמיות רשמית בחסות הממשלה. השאלה היהודית אינה, לדעתו, העיקרית באוקראינה. בתחום הפוליטי היא ממש שולית. אמנם מפלגת "סבובודה" ("חירות") משחררת אמירות אנטישמיות, אבל ההצבעה לה לא הייתה בהכרח בעד האנטישמיות. "מדובר בהצבעת מחאה שהיו שותפים לה גם מקצת היהודים".
וזה מנחם?
"אני מקווה שאחרי ההצטרפות לאיחוד האירופי יהיה שינוי באווירה החברתית".
את החברה האוקראינית למד שופאק גם דרך ביאליק. "הוא לא דיבר רק על תרבות יהודית אלא גם על תרבות אוקראינית". לראשונה שמע עליו מפי סבו, מיכאיל נפתולין. זה היה העידן הקומוניסטי. היצירות של ביאליק לא נאסרו, אך היה בריא יותר לקרוא אותן בחשאי. גם עכשיו שופאק מוצא לעתים זמן לחזור אליהן.
הילדים שלך יודעים על חיים נחמן ביאליק?
"בני חי בטורונטו. הוא מתעניין בעיקר בספרי מחשבים".
לריסה פטרישב ובעלה איגור חזרו לפני 10 שנים מישראל. עכשיו הם גרים בקרץ' שבחצי האי קרים. אנחנו נפגשים בחצר המלון שבו מתקיים כינוס "לימוד". לריסה אוחזת ביד בתה הקטנה דיאנה. לא נותנת לה להצטרף לפעוטות "לימוד", שיוצאים לשאוף אוויר של שתי מעלות צלזיוס. "לא יודעים להתייחס כאן לילדים", היא לוחשת לי.
אז למה חזרתם?
"אני לא יודעת אפילו איך להסביר לך".
הם נחתו בצאלים, עברו לאריאל, הגיעו לראשון לציון ואז החליטו לעזוב. "הרגשנו שהגענו לגבול, שאנחנו לא יכולים להשתפר ולהשיג עוד משהו". הם השאירו בארץ את אנה, בתם בת ה-25, ועכשיו לריסה מתה לחזור. לפחות כך היא אומרת. "אבל מחירי הדירות עוצרים אותנו". את חושבת שההחלטה לחזור לפה הייתה נכונה? "אני תמיד עושה החלטות נכונות". מה טוב לך פה? "לא טוב פה עם האנשים...". מה מפריע לך? "אנשים לא פתוחים כמו בארץ. בארץ המנטליות מתאימה לי 100 אחוז. שרק המחירים של הדירות ייפלו ואני חוזרת". את יכולה למצוא דבר אחד שטוב פה? "אפשר לחיות בלי לעבוד". באמת? המדינה עוזרת? "מה פתאום. עשינו דברים שעכשיו אפשר לחיות מהם. השקענו בעסק. הוא עובד ונותן לנו עוד כסף". בזמן שאת שומעת הרצאות על ביאליק. "האמת, לא באתי בגלל ביאליק. אבל עכשיו אחפש עליו באינטרנט עוד ועוד. שמעתי דברים חדשים שמרתקים אותי". לפני כן לא ידעת עליו ממש כלום? "ידעתי. יש רחוב ביאליק". מה את אוהבת בו עכשיו? "הוא ממש... כל הכבוד לו. הוא כמוני. גם כן פה ושם, שם ופה. כל הזמן מחפש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם