מסע בעקבות חייו של המשורר הלאומי
מהלילות האפלים באוקראינה ועד ימי הזוהר של משוררי אודסה. 140 שנה להולדת חיים נחמן ביאליק - מסע בתחנות חייו
מאלאיה ארנאוטסקאיה 9, אודסה. על שלט השיש השחור בחזית כתוב: "כאן גר משורר התחייה הלאומית". זה הבית, אבל איפה הדירה? יוליה המתרגמת מטלפנת לאניה מהמוזיאון היהודי. אניה אומרת שטעינו. מדו"ח החיפוש של המשטרה בבית ביאליק היא לומדת שעלינו לשוב לחצר, לעלות בכניסה השנייה, להיכנס לדירה בקומה הראשונה. "זאת עם חמשת החלונות הגבוהים שפונים החוצה".
פותחת לנו אישה בחלוק פלנל פרחוני מעל מכנסיים חומים. קוראים לה ולנטינה קירילובנה. נדיבה וחומלת. אמא רוסיה. לצלם יוסי אלוני, שלוחץ את ידה, היא אומרת: "אתה קר, תיכנסו ואכין לכם תה". לוגמים תה "צורנייאה (שחור), אומרים "נזדרובני" (לחיים) עם יין מעשה ידיה. הטפטים במטבח מתבקעים כאילו נשארו מימי ביאליק. לחלונות יש מעקות בולטים.
צפו: אזור הולדתו של ביאליק היום
הרבה מקום לציפורים שבאו אחרי אותה ציפור נחמדת. קירילובנה מבטיחה שבדירה הזאת גר דימיטרי אוליאנוב, האח של לנין. לגבי ביאליק אין היא יכולה לנדב פרטים. מדי פעם מגיע איזה יהודי לשאול עליו, "ואני משיבה שביאליק לא בבית", היא צוחקת. "לא יודעת אם חי פה או לא. עברו שנים, אתה מבין את זה, לא?".
המסע בעקבות ביאליק הצעיר אחז בזנב השנה ה-140 להולדתו . בעוד חודשיים תסתיים השנה, ואיתה גם ההצדקה העיתונאית לעסוק שוב בחיים נחמן ביאליק. זאת הייתה גם המחשבה של מייסד "לימוד" (FSU), חיים צ'סלר, כשיזם את הכינוס על ביאליק באודסה. סימפוזיון "לימוד" החזיר לאודסה את ביאליק הבשל, החלוט. אנחנו יצאנו לתור את גדולתו המתהווה. לפקוד את תחנות הכאב והמוזה.
מאות הקילומטרים בערבות אוקראינה מחזירים אותי לביאליק.
את האחריות לנתק - כמעט 50 שנה - אני מגלגל לפתחי, אך בעיקר לפתחה של מורתי, שריסקה את ביאליק בפרשנויות. מרוב ניתוחים לא ראינו את הזוהר. במיוחד אני זוכר את "זוהר" ובמיוחד את השורה: ". . . וחברי מה-רבו: כל עוף הפורח.. . . יורם , נער הטבע של כיתה י'6, הציע שהמשורר השתמש ב"מה-רבו" כשמו של עוף אפריקני, כדי להתחבר ל"כל עוף הפורח". אבל מורתנו הגנה על "הלאומי" מפני אינטרפרטציות פוחזות, ודחתה את ההסבר. יחיאל הציע שאותם "צפרירים" בשיר "זוהר" הם "שדי שחר", וכמעט הוצא להורג עם שחר.
מקלט ראשנו היה איש עבות שפם ורעמה, נגסן חיים כפי שרצינו להיות בגיל 16: שאול טשרניחובסקי, שנחשב לנוכרי שבמשוררים העבריים. אם "נח" ב"מאחורי הגדר" של ביאליק נוטש את מארינקה הגויה, טשרניחובסקי דבק בה. הוא התחתן עם לא יהודיה, עם "אסורה", עובדה שהילכה עלינו קסם ארוטי בימים הורמונליים. ד"ר טשרניחובסקי, רופא ילדים במקצועו, הציג גם כן ביוגרפיה הרואית.
במלחמת העולם הראשונה היה רופא בסנט פטרבורג, לא פיגורה אוורירית שדולקת אחר צפרירים זהרוריים. ובינתיים 50 שנה חלפו להן. ביאליק נשאר אותו ביאליק, אך העיניים שקוראות אותו אחרות; מסוגלות סוף-סוף לגלות את הזוהר. כך שהמסע לאוקראינה היה בשבילי, מעל לכל, הזדמנות נאותה לומר: סליחה, חיים נחמן.
"חביבי קלוזנר, שאלת מעמי לכתוב לך ראשי פרקים מתולדותיי - ואני, חייך, כמעט שאין לי תולדות כל עיקר", כך פותח ביאליק את אגרתו המכוננת ליוסף קלוזנר. לביאליק היו כמובן "תולדות" אך הן מעלות תהייה: מתי בדיוק נולד, ואיפה? יותר מ-100 שנה לאחר כתיבת האגרת, בביוגרפיה המלומדת "חיים נחמן ביאליק" (הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל) דן אבנר הולצמן בשאלות האלה.
מתברר שביאליק עצמו התלבט בעניין, ולא היה בטוח אם נולד ב-1873 או ב-1874. ההכרעה נפלה רק ב-2003; החוקר שמואל אבנרי גילה אז בארכיון הממלכתי בז'יטומיר מסמך שלפיו התינוק חיים, בנם של יצחק יוסף ביאליק ורעייתו דינה-פריבה, נולד ב-6 בינואר 1873.
כלומר בטבת תרל"ג. אלא שהתאריך בתעודה אינו תואם את גרסת המשורר כי נולד ביום הסמלי של צום עשרה בטבת. זה מזכיר את עגנון, שחיבר את תאריכי הולדתו ועלייתו לתאריכים חשובים בתולדות ישראל. ועדיין, כך הולצמן, אין להוציא את גרסת עשרה בטבת מכלל אפשרות.
תחת אילו שמיים נולד ביאליק? בכל הספרים והמחקרים מדובר בכפר ראדי. באגרתו לקלוזנר כתב המשורר עצמו: "עד השנה השישית לימי חיי גדלתי בכפר ראדי, מקום יערות ושדות ונווה שאנן מלא יופי צנוע.. . . אבל כשפתחנו מפה לא מצאנו את ראדי הסמוכה לז'יטומיר". "לא ראדי, אולי גראדי", הציעו לנו. ואולי הכפר ראדובקה - שמונה קילומטרים ממזרח לקורוסטישוב, שמוזכר אצל אבנר הולצמן.
אבל לא זאת ואף לא זאת; מאותו מסמך שאיתר אבנרי עולה כי ביאליק ראה אורו של עולם באיווניצה, 30 קילומטר ממזרח לז'יטומיר. כשהיה תינוק, כך ייתכן, עקרה המשפחה לראדי והיא שנצרבה בזיכרונו כמקום לידתו. ויש גם הסבר אחר. סופיה זייצב, מנהלת "חסד" (ארגון רווחה של הג'וינט) בז'יטומיר, גרסה באוזנינו שביאליק נולד בחטר - סוג של קולחוזצ'יק, שבו כמה משפחות גידלו יחד בעלי חיים וירקות. זה של הביאליקים עמד בשטח הפקר בין ראדי לאיווניצה, הכפר שבו נרשם היילוד.
בכניסה לאיווניצה צלב עץ וברווזים באמצע הדרך. איכרה שורפת עשבים שוטים, העשן מניס את הפרות לרפת הצמודה לבקתה. כדי לאתר את החוטור, זייצב שוב על הטלפון, "לכו למקום שבו נגמר היער", אבל לאחר 120 שנה היער עומד לגמור את איווניצה. פולש לחצרות, מתדפק על דלתות רעועות. תוך כדי חיפוש, צ'סלר ואני הולכים לאיבוד. תכף ערב, ואוקראינה חובטת בפניך עם אגרופי הקור.
"שתי מעלות, מרגיש כמו מינוס 1", מזהיר הנייד הגאוני. מצלצלים למיניבוס, אך המיניבוס לא עונה. מוצאים מקלט מאחורי סוללת נקניקים במכולת, ונחלצים כעבור שעה בתיווך טלפון מישראל. מזלנו שביאליק נחלץ מאיווניצה. לא בטוח שמכאן, בין שדות הכרוב לתפוחי האדמה, הייתה פורצת מורכבותו העמומה.
כמו פרטיו הביוגרפיים, גם אופיו היה ערפילי. מהאגרת לקלוזנר - מפת נפשו - דולה הולצמן ארבעה דימויים סותרים, לכאורה, של ילדות ונעורים: ילד מופנם והוזה שנטפל לכל תופעה טפלה, וגם ילד שקורא כתרנגול מראש גג באישון לילה; מתבגר שחשוף להשפלה ועוני, אך אין הם מפריעים לו לספוג הלכה, דרש ומוסר.
ארבע הפנים הללו - המשורר הרומנטי, השובב עז היצרים, היתום הנרדף והלמדן התאב - יבנו את רב שכבתיותו של ביאליק, ואת חמקמקותו הבלתי מפוענחת. ט"ס אליוט אמר פעם: "לעולם לא נדע את האמת על שקספיר, אבל אנחנו רוצים להמשיך לטעות בו". המשפט הזה יפה גם לביאליק.
כשהיה בן חמש התמוטטו עסקי היערות של אביו. המשפחה עברה לז'יטומיר, לרובע סמוליאנקה. "פרבר הזפתים", כפי שקרא לו ב"ספיח", אינו אלא מקום יישוב קטן, ישוב דל ושקט מאוד. אדם מתעטש בו בקצהו מזה - חברו משיב כנגדו "אסותא" בקצה השני.
הינוקא התחיל ללמוד חומש, רש"י ותהילים בחדר. "בית רבי הקטן"", כתב לקלוזנר, "היה עומד בין הרי חול, בשיפוע ההר, נוטה כל רגע לנפול אל ה'תהום' הפתוחה תחתיו". התהום הייתה של אבא. יצחק יוסף ביאליק התפרנס בדוחק מבית המרזח שפתח בביתו לאיכרים. למרות המחיה הבזויה ניסה האב לא לאבד צלם למדן זך. "במערת חזירי אדם ובטומאת בית מרזח/ באדי נסך פיגולים ובערפילי קטורת תועבה / מאחורי חביות מזג, על גבי ספר צהב-גוילים / נגלה עליי ראש אבי, גולגולת קדוש מעונה. . ." (מתוך "אבי").
כשהיה ח"ן בן שבע פשט אביו רגל ומת. דברי הנחמה שהרעיף על אמו כשהיא נאלצת להפקידו אצל סבו סודקים את הלב. ". . . אל נא אפוא ירע לך, אמי, כי שלחתני / מחר ערב ראש חודש, ופקדת אתקבר אבא / והגדת לו את-כל-ענותך ואת כל מדווי לבבך - הוא יבין, הוא יאמין והוא יסלח לך.. . ."
ב"פרידה" מתנתק ביאליק לא רק מאמו ומביתו, אלא מכל הוויית ילדותו. בבית בפרבר העצים בז'יטומיר גילה עולם קשוח. הוא התקשה להסתגל לחיי הדת החמורים שהכתיב הסב יעקב משה. עקב יכולתו הלמדנית המופלגת עורר עליו את קנאת בני דודיו. הרבה רוע היה ביומיום, אבל ארון ספרי הקודש של סבא היה החסד.
אל אולם "חסד" של ז'יטומיר מובילים מסדרונות אפלוליים. הגברים כבדי פנים, מעילי עור דהויים. הנשים התייפיפו לכבוד "חיימה נחמנה ביאליקה". שותים תה מכוסות פלסטיק, מספרים על הפעם הראשונה עם ביאליק. אצל רובם זאת הייתה פגישה מקרית. קראו רק משהו אחד שלו, שבכל זאת נגע בהם.
"במילים היו תווים של עצב וגורל יהודי", הסבירה בת 70 ששמה גולדה. לפני כ-15 שנה הונח לוח זיכרון בחזית הבית שבו כנראה התגורר ביאליק עם סבו. אבל כעבור חמש שנים הבעלים עברו דירה: הלוח הוסר כדי לצפות את החזית בלבנים ומעולם לא הוחזר. "יותר מדי יהודים מגיעים לכאן", התלוננו הדיירים. כשקצותיו שבורים מוטל עכשיו הלוח בקומה השנייה של המועדון.
ביאליק התגורר עם סבו ברחוב מוסקובסקאיה 61. הולמים בשער הברזל של החצר. רק הכלבים עונים, אבל בקצה הבית נפתחת דלת. מזוזה, ומתחתיה ראש אישה שמשתרבב החוצה. "תיכנסו מהר", היא מאיצה בנו, "השכנים רעים". עושים את המוות על כל אורח שעובר אליה דרך חצרם המשותפת. כל חייה חייתה פרלה גרשונובה הלר בת ה-76 בבית הזה. שמש במשורה ומים אין כלל.
בכל שישי היא שואבת מים מהבאר - לשטוף את דירתה הכוכית לקראת שבת. בשואה איבדה 126 מבני משפחתה המורחבת. בודדים ניצלו. על שולחן מכוסה מפת קטיפה אדומה נחים ספר תהילים ומחזור יום כיפור מווילנה. פרלה שומרת מצוות מילדות. תמיד התגאתה ביהדותה. בפסח העדיפה לרעוב בבית הספר, אך לא לגעת בלחם. כשבגרה המשיכה להופיע בהתמדה בבית הכנסת. פעם מצאו אותה בוכה משום שאיחרה לתפילה למחרת כיפור. לעתים היא מגיעה למרכז חב"ד כדי לדבר עם תלמידות על משמעות יהדותן.
על ביאליק אין היא יודעת הרבה. "כשנולדתי כבר לא היה בחיים". חיים צ'סלר שואל אם תסכים שלוח הזיכרון שהורד יונח רק בחלק החזית ששייך לה. פרלה חוששת שזה ימוטט את הקיר. צ'סלר מציע לחבר את הלוח לקונסטרוקציה מקבילה לקיר, לא עליו. "אנחנו נבקש את האישור מהעירייה", הוא מבטיח. פרלה: "זה צריך להיות לוח מפואר. עם תמונה של המשורר ועם תולדות חייו".
צ'סלר: "נקיים פגישה מסודרת עם נציג "לימוד" שגריר ישראל באוקראינה וראש עיריית ז'יטומיר".
פרלה: "אני לא מתנגדת בכלל".
פרלה שוקעת בשיחה ביידיש עם הרב מנחם הכהן, סגן נשיא ועדת התביעות מממשלת גרמניה המתלווה אלינו; מנסה ליצור לעצמה סביבה יהודית כמו פעם. לבסוף היא מאיצה בנו לעזוב. מתחננת שוב על סף הדלת: "צאו בזהירות. אני חיה לבד. איש בז'יטומיר אינו יכול להגן עליי".
את חוששת מאוד.
"הם לא יהרגו אותי פיזית, אבל המילים שלהם יהרגו אותי".
בבית שזה עתה עזבנו נפל לידי ביאליק הספר "עירא וזבדיא" מאת מאיר קנלסקי. זה סיפור גיבורים קדום ממקור פרסי, וככל הנראה יצירת הספרות היפה הראשונה שקרא מימיו. האם הייתה זו ראשית דרכו אל מחוץ לעולם התורה? בגיל 16 חש חיים נחמן שחוויית הלימוד בבית המדרש בז'יטומיר מיצתה את עצמה.
"ספרי ההשכלה שקרא", כותב אבנר הולצמן, "סכסכו עליו את דעתו עד שלא ידע מיהו - משכיל וחוקר, או חסיד, ואולי מתנגד, ושמא כל אלה בעת ובעונה אחת, ואולי משורר מתחיל". ביאליק ביקש להיחלץ ממסלול חייו הסתום, והפתרון היה ברלין. הסמינר של עזריאל הילדסהיימר הוערך כמוסד המשלב הכשרה רבנית עם לימודים אקדמיים.
ביאליק הבין שבקיאותו בגמרא אין בה די כדי להתקבל לשם. לפני ברלין עליו לקנות גם השכלה כללית. ולוז'ין הייתה הרווארד של עולם הישיבות. כאן, כך קיווה, ילמד לא רק גמרא, אלא גם "שבע חוכמות ו-70 לשון", כפי שכתב לקלוזנר. בחורים מכל מזרח אירופה באו לישיבה, וזוהו לפי מקומות מוצאם. חיים נחמן היה "הז'יטומירי".
"קומתו ממוצעת הייתה, וכתפיו רחבות ומוצקות, והיה בעל פנים רחבים ועגולים, כהים וקצת מגושמים, אולם זריז היה בתנועותיו, מהיר בהילוכו, עסקני ודברני". (חברו אבא בלושר ב'ישיבות ליטא - פרקי זיכרונות', הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל).
חוץ מלדבר אהב גם לשיר עם חבריו. "כשהז'יטומירי היה בא לחדר. . . מיד היו מרגישים בו גם בחדרים הסמוכים, על פי דיבורו בקול רם, ועל פי התנועה שהתחילה בחדר תכף לכניסתו". לעתים היה הז'יטומירי שולף פנקס קטן עם דפים כתובים, ומוסר אותו לזקן החבורה. "הלה הניח אותו על השולחן, וכך, מעומדים או מיושבים, כשהוא באמצע וחבריו משני צדדיו, היו גוחנים על גבי הספר ושוקעים בו את עיניהם". בחדר הזה, כך בלושר, שופץ גם "אל הציפור", שירו הראשון שיתפרסם.
אחרי שלושה חודשי למדנות מהוללת רפתה התעניינותו. "הגמרא הייתה לי לזרא כאכילה גסה", הוא מגלה לקלוזנר. הוא חזר לדפדף בספרים האסורים, לכתוב שירים, להיות פעיל באגודה הציונית "נצח ישראל". בשלב מסוים השלים בזעם עם כך שוולוז'ין היא רק "גמרא, גמרא, גמרא", והחליט לעזוב. בין מלוויו ביום הפרידה היה גם אבא בלושר הנאמן: "וכך ליווינו ביום אחד את הז'טומירי, דרך שתי פרסאות.
. . מספר המלווים היה רב, מפני שהיה חביב ומקובל על כל יודעיו, והכל היו בטוחים בו שעתיד הוא להנחיל כבוד לישיבה בימים יבואו. ליד גבעה קטנה בצד הדרך ישבו המלווים לנוח. הז'טומירי ישב באמצע ומלוויו ישבו סביבו כחצי גורן עגולה ושרו שירי ציון. התחיל העגלון מזרז, קמו המלווים ממושבותיהם והתנערו מעפרם. התחילה פרשת הפרידה, חביקות ונשיקות, לחיצות יד וברכות פה.
ידיים מורמות העמידו את הז'טומירי בעגלה והיא זזה ממקומה. מחמת דחיפה נפל על מושבו ונמצא עומד על ברכיו וכך, חצי מיושב וחצי מועמד, נפרד בברכה אחרונה ממלוויו שעם כל סיבוב וסיבוב של אופניי העגלה התרחקו ממנו יותר ויותר, עד אשר נעלמו לגמרי מן העין".
בלי לדווח לסבו שעזב את וולוז'ן, המשיך לאודסה. שבועיים ארך מסעו דרומה, כשהוא מחליף רכבות בספינות נהר. כדי לממן את הנסיעה מכר ספרים אהובים שצבר בישיבה. כשכיסיו ריקים ולבו חרד מהמפגש עם העיר הגדולה נחת באודסה.
אודסה באה מהים. היא התחילה להיבנות מחוף הים השחור והלאה. שדרותיה רחבות, בנייניה עשירי מבע והבריזה שמכה בך נושאת ניחוחות של סן טרופז. כשביאליק נחת בעבע כאן פאזל אנושי מרתק: ארמנים, טורקים, טטרים, פולנים וגם צרפתים ואנגלים. אבל לא איתם ביקש ביאליק להתערבב.
"חבורת אודסה" הייתה נופת סופרים עבריים. בשורותיה נצצו א.ל לוינסקי, מנדלי מוכר ספרים, אחד העם, ליליינבלום, ש' בן ציון, י.ח רבניצקי, שניאור, שטיינברג, אפשטיין, טשרנוביץ ("רב צעיר"), דרויאנוב, בן עמי, פרוג, אוסישקין ודובנוב. ביאליק הבין שכרטיס הביקור שלו יהיה "אל הציפור", והוא לא חדל ללטש אותו.
לקראת גיבושו הסופי הושמטו ממנו 44 שורות. ליליינבלום היה הראשון שראה, וליליינבלום התלהב. הוא שלח אותו עם פתק לאחד העם. ביום חורף קפוא ובברכיים פקות התייצב ביאליק אצל הוגה הדעות הנערץ עליו. כעבור כמה ימים בישר אחד העם שגם הוא אוהב. אבל עכשיו הכל תלוי ברבניצקי. עוד רגע יסגור את "פרדס" היוקרתי שהוא מוציא לאור ועורך. כשיהושע חנא רבניצקי פוגש את הצעיר המגושם, הוא קודם כל משחרר חיוך.
"עוד טרחן", הוא חושב לעצמו. הוא קורא פעם ופעמיים ומבין שאין לו ברירה: הציפור חייבת לזמר בפרדסו. השיר מעורר התלהבות. ". . . הוא (ביאליק) לא ייפה את חרוזיו במליצות מכתבי הקודש, ולא ידבר רמות ונשגבות כדרך המשוררים העבריים, ובכל זאת חוט של חן משוך על חרוזיו ודבריו הפשוטים נוקבים" (הסופר אהרן רוזנפלד, שחתם: "דן").
כחודשיים לפני כן, במרס 1892, עזב ביאליק לפתע את אודסה. לאחר שנסגרה ישיבת וולוז'ין חשש שסבו יגלה שאינו לומד, ומיהר לשוב לז'יטומיר. הוא מצא בה בעיקר דיכאון. יעקב משה נטה למות וביקש לנכדו שידוך שיבטיח את עתידו. בדצמבר 1892 התארס חיים נחמן עם מאניה אוורבוך. הוא היה בן 20, היא בת 17 - בתו של סוחר עצים מבוסס מהעיירה קורוסטישוב, 30 ק"מ ממזרח לז'יטומיר.
בפגישתם הראשונה לא החליפו מילה. הסכם הזיווג נחתם בלי לשאול את פי הכלה. החתונה התקיימה בקורוסטישוב. בזיכרונותיה תספר מאניה כי קרובי ביאליק יצאו בשתי עגלות מז'יטומיר ושכחו את החתן. הוא הדביק אותם באמצע הדרך, רכוב על כרכרה ששכר במיוחד. מאניה ביאליק הייתה אישה תמימה, צנועה, נאמנה וטובת מזג. ב-41 שנות נישואיהם נהג בה ביאליק בחיבה.
"גם כשחיפש סיפוק רגשי וארוטי במקומות אחרים", כותב אבנר הולצמן. ילדים לא היו להם, אבל ביאליק מעולם לא פתח בפני איש את הנושא הכאוב הזה. לאחר נישואיהם נגזר על ביאליק לאחוז בעיסוקם המסורתי של אבותיו. בכספי הנדוניה רכש לו חותנו שותפות בחלקת יער בקורוסטישוב.
השמש בקורוסטישוב שולחת קרניים בצבע שעווה. כבר צהריים, אך לפנסי הלילה אין סיבה ללכת לישון. עוד שעתייםשלוש תשוב האפלולית. ראשית אוקטובר, והמזג כבר ארקטי. בחצרות ערמות בולי העץ שפרנסו גם את ביאליק. עוברים על פני בית התפילה, חוצים את הנהר, מגיעים לשוק. מולדת הגפילטע-פיש. מגב משאית מוכרים דגי נהר. על הדוכנים פטריות בגודל קסקט. כלב מתנפל על זנב נקניק דם. הכלבים מלקקים אחריו.
בצמוד לשוק שוכן בית קברות יהודי. עשב פרוע, נעליים מכווצות מגשם, בקבוקי וודקה ריקים. "הבתולה מלכה בת שמואל צבי מרגליות", "הבחור היקר חיים דוב בר אהרון זאב פאקראס", "אשה רכה בשנים בריינע בת משה מאיגרא".
המצבות לא מרעיפות דברי שבח אלא מתארות את תכונות המת. כדי לצייד את המתים ביום תחייתם נושרים כאן תפוחים מלוא הטנא. אולי בגללם החליף ביאליק את Prunes Les ("השזיפים") של אלפונס דודה בתפוחים. "התאבו דעת בשלמה אהבתי / אני אהבתי בשל תפוח".
בהתחלה תיעב את חייו ביער. "חתונה וייאוש" - סיכם את מצבו במכתב לברדיצ'בסקי. לרבניצקי כתב: "מתאווה אנוכי לזעזע מעט את מוחי שנקרש בין ברושי היער הנרדם, שאני קופא בו כפרא בודד". ואולם חייו בנפרד ממאניה - דפוס שיישנה גם בסוסנוביץ' ובוורשה - היטיבו אתו. הוא קרא למכביר, למד וכתב.
שלוש השנים בין העצים הזניקו את איכות שיריו. בין יצירותיו מאז: "על סף בית המדרש", "בערוב היום", "מתי מדבר אחרונים" ו"העיניים הרעבות". בתחילת 1897 עמדו לזכותו כ-20 שירים שראו אור. פריחה שירית והתרסקות עסקית. הרפתקת היער הסתיימה בהפסד של מאות רובלים. כל כספי הנדוניה התפזרו בין העצים. אין ספק שמצא דמיון בין גורלו לגורל אביו המת. הבהלה שיצרה ההקבלה הזאת מעוררת את הדחף לפרנסה בטוחה, ומביאה אותו למשרת מורה בעיירה סוסנוביץ".
מוזרות הדרכים באוקראינה. אתה נוסע מאות קילומטרים ומרגיש שדרכת במקום. אותו אספלט מכורסם שוליים, אותן משאיות עמוסות גזעים, אותם אנשי זיפים שמוחצים בדל סיגריה בין השיניים. בשעות האלה המיניבוס הפואטי חוזר לביאליק. הרב מנחם הכהן פוצח בשירת "הכניסיני תחת כנפך" והשאר מצטרפים. נתן רועי, איש הסוכנות היהודית, מפרש את השיר. פרופ' דבורה הכהן, המתמחה בהיסטוריה של המשורר, משרטטת דיוקן שלו כאיש צעיר. הפטפוטים מביאים אותנו אל ברדיצ'ב ואל חסידותה.
ר' לוי יצחק מברדיצ'ב היה תלמידו המובהק של הבעש"ט. לסנגורם של ישראל נחשב. מספרים שפעם פגש יהודי מעשן בשבת ואמר לו: "בטח אינך יודע ששבת היום". השיב ההוא: "יודע". ענה הרב: "בטח אינך יודע שכבר נכנסה שבת". טען ההוא: "יודע". פנה הרב לאלוהיו: "ריבונו של עולם, ראה עד כמה נאמנים לאמת הם ישראל.? על קברו של ר? לוי יצחק מונח פתק: "הרב עובדיה יוסף בן גורג'ה - רפואה שלמה".
למצבות סביב צורה של מגפיים. כשיקומו המתים ינעלו ויצעדו לארץ ישראל בלי לבזבז רגע. לעומת הפעלתנות המתוכננת בבית הקברות, בית המדרש דומם ומשמים. ". . . ואבלה כל פינה ובכתה כל זווית", כתב ביאליק ב"על סף בית המדרש". אתה מתפתה להוסיף מ"לבדי" את "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור", אבל את הבחור שלידי סחף החושך. קוראים לו נפתלי והוא בן 18. " שבאבניק", כך נראה. נשלח מבית"ר עילית לתקן דרכיו בחסות הצדיק של ברדיצ'ב. "ביאליק" אני יודע שיש רחוב בשם הזה. "חוץ מזה אתה לא יודע עליו כלום".
"אם אומר לך 'לא', יכריחו אותי ללמוד ליבה, אז אני לא עונה לך". לא כדאי לך לדעת עליו קצת?
נפתלי פונה לרב שהגיע בינתיים: "אוסט גי הארט די שיילע"? (ביידיש: "שמעת את השאלה)
כשהרב שלמה יום טוב ברייער (65) הגיע מברוקלין, השמיע הקומוניזם חרחורי מוות. נמלי התעופה היו משותקים. יומיים ארכה דרכו ממוסקבה לברדיצ'ב.
ביאליק לא מסקרן אותך? "עוד לא גמרתי עם התורה".
אתה מכיר משהו שלו? "כתב את המנגינה ל'הבאנו שלום עליכם'".
ביאליק הכיר את ברדיצ'ב והתחבר אליה. בעלון הספרותי שלה פורסמו שניים משיריו. קל לראות איך דמותו הנוקשה של הסב דחפה את ביאליק לחסידות. היא הייתה נחמתו הגדולה. אפשר לקרוא את "הכניסיני תחת כנפך" כשיר אהבה, אך גם כתחינה לחסות תחת כנפי השכינה. אפשר לראות ב"זוהר" ו"הבריכה" חווית ילדות מתוקה, אך גם מעשה חסידי. טבילה לשם התחברות.
את רוב שיריו הקנוניים כתב ביאליק במקומות שאותם אנו תרים. אחר כך נאלם והלך. "גם לבעש"ט הייתה תקופת אילמות, שהיא אלמנט חסידי", מסביר נתן רועי. ביאליק לא כתב מעולם על מחולל החסידות, אך עקבותיו ניכרים בתרגום "הדיבוק": המילים היו של חיים נחמן; המאגיה והאקסטזה של הבעל שם טוב.
את שנותיו האחרונות עשה הבעש"ט בעיירה מז'יבוז. כאן התאפשרה לחסידים החוויה של "להיות עם הצדיק". תחת ה"אוהל" - מבנה שהוקם מעל ציון קברו של הבעש"ט - נחים עוד צדיקים. באחת בצהריים אפילו קירות "אוהל" הבעש"ט ניגפים מפני הקור. אני נדבק לתנור הסלילים שמעליי, ומאהיל ידיים מעל נר. אוקראינה מתקדרת. פתיתי שלג מתעופפים בין המצבות, נוחתים על מצבה שלמראשותיה מסגרת ברזל ללא לוח. זאת מצבתו המחוללת של הרשל'ה מאוסטרופולי. "הם משברים ואני בונה", אומר לי ישראל מאיר גבאי, הרב של היכל הבעש"ט.
מי זה "הם"?
"הם זה יהודים".
איזה יהודים?
"קנאים. לא צריך להסביר לך שבגלל הקנאה חרב בית המקדש".
אולי לא נאה להם שבדחן ישכב לצד צדיקים גמורים?
"בדרכו היה גם הרשל'ה צדיק".
מה אתה עושה כדי לשמור על מצבתו?
"מתעקש איתם. שברו לי את הפלסטיק אז אני עושה שיש, ישברו את השיש אעשה ברזל. אלחם בהם עד שיימאס להם".
ביוני 1900 בא ביאליק לאודסה. שלא כמו בשהותו החפוזה לאחר וולוז'ין, הפעם הוא איש בעל שם. חייו בעיר יתנהלו בבועה פואטית. ב"אודסה העברית", אחד העם, מנדלי וביאליק היו עמודי התווך. הם גרו במרחק הליכה, ובבתיהם התקיימו מפגשי סוף השבוע. בקיץ היו יוצאים לבתי נופש ששכרו על שפת הים השחור.
"מקומות הרבה יש לטייל באודסה", כתב פעם ביאליק. והוא אהב טיולים ממושכים ברגל. אל ה"פונטנים" - שרשרת רחבות עם מזרקות, המשתרעות לאורך החוף ובחורש שעל הגבעה הצופה אל הנמל, ואל "קפה פנקוני" הבוהמייני.
21 שנה ישב ביאליק באודסה, ובה כבשה יצירתו פסגות. העיר הזאת עשתה ממנו ראשון המשוררים בספרות העברית המתחדשת. כמעט כל הכינויים שיודבקו לו - "ביאליק האב", "משורר הדור", "הוא שיחיה", "גאון השירה", "חורז המרגליות", "אריאל שירתנו" - התבשלו באודסה. ברנר קרא לו "משוררנו הלאומי".
"שיריו מביעים את רגשותינו, את הלמות לבבנו, את שאיפותינו", אמר עליו. ביאליק עצמו נדרש לסוגיית "הלאומי". במאמר של שמואל אבנרי הוא אומר: "המשורר הלאומי לאמיתו - מיהו? זה שמזוגים בו הלאומי והאוניברסלי. ובמקום שאתה מוצא את לאומיותו - שם תמצא תמיד גם יסוד אוניברסלי".
מעמדו של ביאליק כמשורר לאומי התקבע בטרגדיית קישינב. הוא היה לפה לאומי כי הפנה את זעמו לא רק כלפי הפורעים, אלא גם נגד אלוהים ונגד ההתנהגות המבזה של הקורבנות. פרעות קישינב (אפריל 1903) זעזעו בגלל רצחנותן האכזרית. מאות שנים לא הייתה כמותה. הקלגסים לא הסתפקו רק בשוד והרס אלא רצחו 49 יהודים, גברים, נשים ותינוקות, פצעו מאות ואנסו עשרות. סופרי אודסה שיגרו לקישינב "ועדה היסטורית" כדי לגבות עדויות כתובות ומצולמות. החבר הבולט בה היה ביאליק.
התוכנית הייתה שיתעד הכל בספר, אך עוד קודם שיצא לדרך פרסם את "על השחיטה" - תגובת בטן מיידית לפוגרום. בזיכרון העברי נצרבו שורות כמו: "התליין! הא צוואר - קום ושחט", "אם יש צדק - יופע מיד" ובעיקר: "נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן / עוד לא ברא השטן". בשובו נסער מקישינב יסתגר ארבעה חודשים בבית חותנו ביער גורובשצ'ינה, ויכתוב את "בעיר ההריגה".
ליד הכנסייה שממנה יצאו הפוגרומצ'יקים מחכה אולגה סיבאק. חיים חצויים יש לאולגה. אביה יהודי, אמה נוצרייה. שני ילדיה חיים בישראל, אך היא בחרה להישאר בקישינב. כבר 20 שנה היא עובדת במרכז התרבות היהודי. אנגלית רהוטה, ידענות שוטפת.
את הסיור בעקבות המוות אנחנו פותחים בכנסייה. ב-1903 היו באזור בעיקר משכנות עוני ופשע. יהודים לא גרו פה, אך החזיקו חנויות קטנות, בתי מרזח ובתי מלאכה שייצרו נרות ל-35 כנסיות .
ששה באפריל 1903 היה היום האחרון של פסח והראשון של הפסחא. בימים לפני כן התגלתה גופת הילד מיכאיל ריבצ'נקו. נערה שניסתה להתאבד נמצאה מתה בבית חולים יהודי. האוויר היה ספוג בנזין, ופוגרום היה עניין של זמן. רבה של קישינב, מרק אטינגר, הורה ליהודים להסתגר בבתים.
הנוצרים לעומתם המו בהמוניהם בפארק השעשועים מאחורי הכנסייה. בצהריים התחילו השיכורים לידות אבנים ולהתגרות ביהודים. אל המתפרעים הצטרפו מתפללי הפסחא שיצאו מהכנסייה. "שאלנו מאין הרעה הזאת? שנוהגים להרוג בפסח יהודים? כלום מצווה היא לכם?" מצטט ביאליק ביומניו עדות של ניצול. "הכהן קרא לפנינו בבית התפילה שחייבים להרוג ביהודים מפני מציצת (דמו של) שבצובוסאר (העיירה דובוסאר שבה נמצא הילד ריבצ'נקו)", השיב הרוצח.
אני מבקש מאולגה שתוביל אותי לכומר, והיא מחווירה. מפצירה בי שלא אדבר איתו. טוב לא יצא מזה. האם אני שומע את הפחד מאז? אני הולך לבד. פוגש איש קטן משייט בגלימתו. זקנקנו פלומתי ורוחו קצרה. משפחה עם תינוק ארוז בחרמונית ממתינה לטקס ההטבלה.
אתה חושב שיכול לקרות מה שכבר קרה?
"בעיניי כולם שווים. יהודים ולא יהודים. הכנסייה האורתודוקסית מקבלת את כולם".
יש בך איזו אמפתיה כלפי היהודים לאחר מה שעברו בעיר הזאת?
"אני לא יודע מה אתה רוצה ממני. בקש אישור מהמרכז אם אתה רוצה לראיין אותי".
לא רחוק מהכנסייה שוכנת האקדמיה למדעים. כ-40 בתי יהודים נהרסו כאן, וביאליק ביקר בכולם. "גם קול ענות לא נשמע, רק נוצות עפו", כתב. יומני קישינב כוללים שמונה מחברות הטמונות בארכיון "בית ביאליק" בניהולו של אבנרי. בין העמודים העמוסים הסתננו כמה דפים ריקים, מחיקות פה ושם, כתב יד לא אחיד.
האם ביטא את סערת נפשו של הכותב? ואולי זה הכתב של כמה אנשים, עוזריו של ביאליק.
האיש הראשון שפגש ביאליק בקישינב היה ד"ר מוצ'ניק, ראש ועדת הסיוע לניצולים. מוצ'ניק מצא משורר עצוב, מדוכא ואגרסיבי. כמעט לא רצה לשמוע אחרים. התעקש לתת את הסיפורים במלואם ובגולמיותם. לא לשפץ, לא לערוך. בכל ערב תרגם את העדויות שאסף - מרוסית ליידיש ולעברית.
עמוד 87: "אשת דוד פצועה קשה". . .
עמוד 88: "אשת אברהם נאנסה בגינה". . .
עמוד 123: ". . . אחרי זה אנס אותי שתי פעמים זה אחר זה. בחור אחד, בן הצועני כנראה, הפעם השנית כשלוש שעות אחר כך. הוא נזהר לעשות את זה באין רואה. הרגשתי הכל. לפנות שחר בא אליי עוד אחד. אחר, חתן נוצרי שהשתתף ברצח אישי והאשכנזי ראהו. המאנס האחרון התנהג עמי ברצח ובאכזריות, לש ועיסה אותי וקרע ממני בגדיי. . .
"ויסחבני כסחוב כלב מאצל בעלי, וישליכני ערומה ומטונפת באמצע הדרך רחוק מבעלי. דממה. שכבתי כשעה וחצי עד אור הבוקר. אז שמעתי קול עוברים ושבים. נוצריות אחדות עברו ונתעכבו אצלי. אלו מחריבות היהודים ואלו מזכות ומרחמות. בשעה 7 הרימני שוטר אחד. השכיבני על העגלה עם עוד פצועה אחת שהייתה מושכבת שם במקום הזה והוליכנו לבית חולים". . .
וכך נשמעת הזוועה הבלתי נתפסת ב"בעיר ההריגה. . .": "אישה אישה אחת תחת שבעה שבעה ערלים / הבת לעיני אמה והאם לעיני בתה / לפני שחיטה ובשעת שחיטה ולאחר שחיטה". . .
מחצר עם שער עץ מרוט יוצאת אלינו מארי אמיליה מקרובה. "אצלי תמיד גרו היהודים", היא מתגאה, "אבל עכשיו כולם עזבו".
פחדו שהכל יחזור?
"תראה אדון, החיים באמת קשים כמו בהתחלת המאה שעברה, אבל משהו כזה לא יקרה. אין כמעט יהודים פה".
לחצרו מזמין אותנו יורי סרגייביץ.מזיז לוח פח מעל האדמה, מרים דלת ברזל, מוריד אותנו למרתף חנק. "כאן התחבאו היהודים", הוא אומר לי.
ומה יש עכשיו?
"תפוחי אדמה".
ביום שבו באנו חגגה קישינב את חג היין. שירת השיכורים השתלבה בצהלות הדי-ג'יי בכיכר. הלונה פארק המה שוב, כמו באותו יום ראשון ארור. אולגה, אני מנחש, לא רוצה להיסחף לדיבורים אסוציאטיביים.
במקום זה היא שותקת, מצביעה אל אנדרטה בדמות יהודי עם כיפה לזכר הרוגי הגטו בשואה. על ידו המושטת מתנוסס צלב קרס שחור. לרגליו מכתב בעברית: "כגרמני אני מתוודה לפניכם ולפני אלוהים את חטאינ (במקור) בשוא (במקור). . . אני מאוד מתבייש".
הבית ברחוב אזיאטסקאיה 13 הוא היחיד ששרד מאז הפוגרום. בקצהו האחד בית הכנסת הראשון שהוקם בקישינב. באחר עמדת משטרה. איש החוק באותו לילה לא רק שלא הגן על היהודים, אלא עודד את הפוגרומאים. בבית הזה נרצחו ארבעת בני משפחת ניסנזון שהסתתרו בעליית הגג. מולו ניצב עכשיו בית הספר היהודי. קוראים לו "הרצל".
495 פצועי הטבח טופלו בבית החולים היהודי ברחוב קולומנה. בראשו עמד הד"ר משה סלוצקי. הוא היה מוקף גדרות ונחשב בטוח יחסית. כיום הבניין מוזנח והממשלה רוצה לסגור אותו. הצוות מתעקש להמשיך לטפל בקשישים חולי סרטן שמאושפזים בו.
בית הקברות היהודי נחנך בראשית המאה ה-19. לפני כ-50 שנה הרסו הסובייטים את חלקו כדי לסלול דרך עירונית. המצבות העקורות שימשו בסיס לפסל של לנין ולשיפוץ גדר בית העלמין. בגניזה שבמקום טמונים 30 ספרי תורה שחוללו בפוגרום. בנימוק שהיא ציונית מדי, הורו הסובייטים למחוק מהמצבה את הכתובת "לשנה הבאה בירושלים". מאחורי הגניזה, כשגדר מקיפה אותו, טמון הירש בולגר. היחיד מקורבנות הפוגרום שנודע מקום קבורתו.
במקום שבו עמד ביתו של חצקלביץ' מתנוסס עכשיו מגדל של חברת מחשבים. ב-1903 זה היה הבית האחרון בקישינב. חצקלביץ' התפרנס מתיקון עגלות האיכרים בשוק שבכיכר קולונקאיה רגטקה שלידנו. בפרעות הותקף ביתו שלוש פעמים. בתשע בבוקר לא הצליחו לשבור את השער, בחצות היום פרצו לבית אך לא מצאו איש, בתשע בערב שמעו תינוקת בוכה וגילו את המשפחה מסתתרת בחצר.
כדי להצילה, חצקלביץ' השליך אותה מעבר לגדר. היא נפצעה ומתה כעבור עשרה ימים. חמישה מבני המשפחה נרצחו, בהם אב המשפחה. "דוד בר ניסן חצקלביץ', איש ישר וציוני", תיאר אותו ביאליק ביומנו.
אבל לא רק הפוגרום עשה מקישינב צומת טעון בחיי המשורר. בחמשת השבועות שלו בעיר פגש את הציירת אספיר (אסתר) יוסלביץ' סליפיאן, המכונה "אירה יאן". לא ברור באילו נסיבות נפגשו השניים. ייתכן, אומרת אולגה, שאביה של יאן, עו"ד יוסף יוסלביץ', נתקל בביאליק בבית המשפט. המשורר בא לתעד את תביעות הנזקים של משפחות הפוגרום, והפרקליט הזמין אותו לביתו. "אבל אני לא חושבת שלשניהם היה ראש לאהבה", מחווה אולגה. "ביאליק היה עמוס עבודה, היא רק ילדה את בתה, ובעלה (דימיטרי-מרדכי סליפיאן) נעצר בגלל פעילות מהפכנית".
לדעת אבנר הולצמן, העובדות שאינן מוטלות בספק הן שהקשר התקיים בין 1903 ל-1907, ועבר דרך אודסה, האג ואולי ורשה. בשנים האלה תרגמה יאן לרוסית את הפואמות שלו "מתי מדבר" ו"מגילת האש", ואיירה את כרך שיריו המתגבש. כשציירה את דיוקנו התקרבו יותר. במשך שנים הסתירו ידידי המשורר את הקשר בין ביאליק ליאן.
המכתבים שהחליפו שוחררו רק ב-1972, עם מותה של מאניה ביאליק. אלה שיובאו בהמשך מצוטטים בספרה של רות בקי-קולודני, "הכניסיני תחת כנפך".
הוא : "אסתר בת יוסף מאוד נכבדה, מיד אחרי צאתך באה עליי ירידה במצב רוחי, ולא יכולתי בשום אופן לסיים את השירה, חשבתי שאצא מדעתי. . . החלטתי שלא לכתוב לך כל זמן שלא אסיים את השירה. . . בבקשה, היי טובה אליי. אשתדל להיות ראוי ליחסך הטוב. . . היי שלום, ח.נ ביאליק".
היא: "ביקשת שאהיה תמיד טובה אליך. הבטחת שתשתדל להיות ראוי ליחסי הטוב. לא צריך לעשות שום דבר כדי 'לזכות' ביחס טוב. מה שצריך זה להיות בעל נשמה קשובה, עדינה, כמו של אישה. עד כה טרם פגשתי גבר עם נשמה כזו. . . ידידתך הלבבית ביותר, אספיר".
ב-1907, משנכזבה תקוותה לכונן יחסים יציבים עם ביאליק, החליטה לעלות לארץ. היא באה להאג להיפרד מהמשורר שהשתתף בקונגרס הציוני השמיני. בהשראת הפגישה ההיא כתב כנראה את "הולכת את מעמי": "הולכת את מעמי - לכי לשלום / ויהי רצונך לבדו נר לנתיבך / ומצאי את השלווה באשר תהיי". . . כעבור שנה שלח לה מסר עם הסופר אהרן קבק שביקר בארץ ישראל. סופית אין הוא מתכוון לעזוב את אודסה. אירה יאן השיבה בזעם סרקסטי:
". . . הרי האהבה העצמית שלך היא פשוט פתולוגית. . . ברצוני לומר לך, חיים, באופן אישי, שכאשר כתבתי לך את המכתב הראשון, אהבתי אותך באהבה 'שאינה מהעולם הזה. . .' מה רב האושר שהבנתי אותך. מבעד כל השכבות ראיתי אותך. . . גם אתה התאמצת בשכלך, וזה הציל את יפי היחסים שנשאר בשלמותו אצלנו ויישאר כך לנצח. . .
"אסיים את מכתבי בשינון אותו סיפור: היה היה חיים האוהב את עצמו, והיה הוא אוהב את עצמו והאהבה העצמית שלו הייתה אדירה, ואדירה הייתה האהבה העצמית שלו".
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה גלתה לאלכסנדריה וחלתה אנושות. אובדן יצירותיה בשנות המלחמה הכריע אותה סופית. בת 50 הייתה אירה יאן במותה. את ביאליק אהובה תשוב לפגוש רק כעבור 15 שנה. בבית הקברות טרומפלדור בת"א.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם