מי סופר: אורי רום לא מתבייש בדבר
אוֹרי רום, 63, רופא שיניים, פסל סופר ורץ מרתון. ספרו "קיץ אנגלי" ראה אור בהוצאת 'אפיק' ומגולל דרמה משפחתית נפתלת ועזת יצרים; חושנית, אלימה, שונאת ואוהבת, מלאת תשוקה וצבע, המתרחשת על רקע נופי הגליל והכנרת בתקופת המנדט. ספרים קודמים: "ילד ציפור ואופק","שמש שחורה", "אני ארתור"
"לאט צמח בי הסיפור, צובר ונסוג, מיום אשר ניטעה בי המילה הראשונה בְבית על חולות גבעתיים, עד היום בו הונחו מילותיו הראשונות. לאט הגיע, מהגליל, מהכינרת, מכל אשר יש בארץ הזו ומהדהד בקירות הלב, אוהב אך אינו מתרפק, זוכר ואינו שַבע. וכשנזכרו בי דברים מעִתות שלפני היותי, היה בי אושר וכתבתי, כמו הייתי קיים שם, בעת ההיא, עת שאהבותיה ותשוקותיה ואכזבותיה אינן שונות מאלו של היום, אך רב כוחן עליי דווקא משום שכלו מהעולם".
מהו הספר האהוב עליך?
"אין ספרים אשר אינם אהובים עליי. ישנם כאלו אשר אין בהם הניגון אשר אותו אני מחפש. או אז אני מניחם מידי".
איזה קטע מספר אתה מצטער שלא אתה כתבת?
"כריסטופר מורלי כותב בספרו 'פרנסוס על גלגלים': ''כשאתה חוזה בהבחנות המופלאות על טבע האדם, כאלו שספר טוב באמת פורש לפניך, אתה נאלץ להרגיש קטן(...) וכל מה שגורם לך להרגיש קטן, הוא טוב מאד עבורך''. בעיקר אם אתה אדם כותב...".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"''יידיש לאוניברסיטה'' מאת אוריאל וויינרייך. מתחתיו ''הומו פאבר'' של מאקס פריש".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"רבים וטובים לא קראתי ומעולם לא התביישתי להודות בכך. מאותה סיבה שמעולם לא התגאיתי בכך שקראתי אחרים".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"לא אדע לומר. כל אשר קראתי בילדותי עשה בי את אשר יודעת המילה הכתובה לעשות בבן אנוש צעיר. דומני, כי כל אשר התואר 'צעיר' מצוי בעברו, יודע את אשר התכוונתי לו".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלף ל-24 שעות? ולשנה?
"איתי, לו הייתי נולד ממין אישה, ליממה. איתך, או איתךְ, הקוראים שורה זו בזה הרגע, לכמה יממות. ליותר מכך לא הייתי מעז".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי קריאה שלך?
"רבים היו, מאז ילדותי. וכולם בעלי ידע, ניסיון, טעם וחוכמה שכולם רבים מאלו שלי באותה תקופה. ונכון הדבר גם היום".
''ואל רוניה רצות מחשבותיי. אל טעם נשיקתה המפתיעה על פי ביום ההוא בטרם נפנתה ורצה ממני אל השביל אל תוך השקיעה; אל ערגתי שטרם ידעה את ביאתה. ואל היום שקרה בחלוף שנה מהיום ההוא, שנה שבה שיחקה איתי כחתול בעכבר, אל היום ההוא רואות עיניי דרך שמשת החלון שהשמיים האפורים מתגשמים בה כעת.
את היום ההוא נושם גופי ממרחק, טבוע בבשרי כמו היה שריריי או מעיי או טחולי, ורוניה והערב המתוק ההוא, הנרגש, איתי ועם צבי הרְטוּב וימין משעני, שני פועלים צעירים של אביה, ליד סוכת שומר האבטיחים, והלילה המַכּכוּב, הלוהט, צרצרי צרצרים לשים בו תשוקות אל הרחוק, ולאור קלחי המדורה הלוהטים יושבים ארבעתנו, והסיגריות שמילא ימין משעני בחשיש עוברות מיד אל יד, ורוניה, אשת חלומות שזופה, שוקיה מבריקים בסלסולי האור האדום מגחלי המדורה המנשבים את האוויר העומד.
היא מצחקת בפעמוני קולה ולאט לאט שוכבים אנו על הגב, על השמיכה שהביא צבי הרְטוּב מסוכת השומר ופרש אל האדמה, מביטים בשמים, ויד נשלחת ואוויר נכלא בחזה, צבי צוחק וימין מגרגר ורוניה בינינו מלהגת, ואני מרעיד כשידה החמה לוטפת פתאום את עורפי, ושפתיה, והתן המיילל במרחקים, שפתי הדבש שלה על שפתיי וגופים ארבעה נוגעים, לוטפים, ומתחבקת תשוקה עם ארבעתנו, יחד, במערבולת, הולכת וממהירה, וצחוק נבוך נבלע אל דממה שוקקת, אחוזת טירוף עצור, ושלושתנו שם באים עליה, אחד אחרי השני, אל נאקות התשוקה ההולכות ונהיות ודוממות ושוב נהיות, אל נשימותינו הכבדות, אל הרוגע היורד עלינו לבסוף, אל כף רגלה הריחנית של רוניה הנתונה בין סנטרי לחזי, תפוסה שם כמו לא יברח הרגע ההוא לעולם, לא יימס אל החיים עצמם שבאו כעבור זמן
אל היעלמותה של רוניה, אל הרינונים על הריונה, אל הסתיו האחרון שלי שם בטרם נסעתי לים המלח, למחנה של חברת האשלג, לעבודה באשלג ובברומין, אל השנים בהן עבדתי שם בצחיחות, בלהט האוויר והאדמה, מנסה לשכוח את חיי שהיו שם למעלה, בארץ הגבוהה, הרחוקה, מנסה לשכוח את רוניה, את רֶליָה, את עתניאל שבא לבקרני שם פעם אחת, את חיי שהלכו והתחספסו שם בבדידותי עם שאר הפועלים בשמש הקופחת, בשקט שנתן הברומין לאוויר, בסערה שלא פסקה לרגע לערער בגופי את היותי שמשון".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם