למה כולם מדברים על "גטסבי הגדול"?
מזמן לא נרשמה ציפייה לסרט כמו במקרה של "גטסבי הגדול", בבימויו של באז לורמן. מה פשר הקרנבל התקשורתי שנוצר סביבו? יותר מאשר התלבושות, השחקנים (ליאונרדו דיקפריו, קארי מוליגן), העיצוב והפסקול, מדובר באובססיה העכשווית לתרבות הסלבס
לאחד מ-20 הסרטים המסוגננים של כל הזמנים, ובבלוגים יש התוהים שמא יהיה "גטסבי הגדול" ה"מד מן" החדש, ונתלים בכל סקיצה, טריילר ודימוי המשוחררים לרשת.
מדוע סרטו של באז מעורר כזה באזז? איך הפקה המבוססת על הרומן הידוע של סקוט פ. פיצג'רלד שמתרחש בשנות ה-20 הסוערות של המאה שעברה, מתברגת בתרבות הידוענים הרועשת של היום? מדוע אנו מרגישים שהדמויות על דיבורן המיושן ומכוניותיהן הגדולות מוכרים לנו כל כך, גרסה יפהפייה ומסוגננת למה שנראה בתוכניות בידור או באתרי רכילות? במילים אחרות, מה בין ג'יי גטסבי ודייזי ביוקנן לג' סטין ביבר וקים קרדשיאן? מסתבר שהרבה, הרבה מאוד. נכון, צורם לשמוע את שמה של יצירת המופת הספרותית הזאת לצד אייקונות של ריאליטי, אך זהו בדיוק קו התפר שעליו מהלך הסרט המרהיב, בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו.
חוט ראשון של קשר נמתח אשתקד, עוד לפני שהפקת הסרט הושלמה, בזכות מישהי שמיטיבה לייצג את תרבות הטראש, הסלבריטאיות החדשה שבה כל מה שצריך הוא להיות "אחות של", ולהשתמש היטב ברשתות החברתיות סולאנג' נואלס. בסטטוס בטוויטר, שאף תסריטאי מבריק ואירוני לא היה יכול להמציא כביקורת על התרבות האמריקאית, צייצה אחותה של ביונסה: "סיפור אמיתי. נגמר הדלק. תקועה באמצע מדבר בטקסס. הייתי צריכה להשתין ליד פסי הרכבת. השתמשתי בדפים של 'גטסבי הגדול' בשביל לנגב".
רמז שני לאופן שבו "גטסבי הגדול" מקביל לאובססיה העכשווית לידוענים וחייהם האישיים, מופיע בראיון שהעניקה קארי מוליגן, המגלמת את דמותה של דייזי ביוקנן, בת עשירים מלואיוויל אשר בקנטאקי, המתגוררת בניו יורק. "היא מרגישה שהיא חיה בסרט על חייה שלה, היא כל הזמן בהצגה, מופיעה ללא הרף", אמרה מוליגן. "שום דבר רע לא יכול לקרות בחלום. אי אפשר למות בחלום. היא בתוכנית טלוויזיה משל עצמה. היא כמו בת למשפחת קרדשיאן".
מוליגן גם כיכבה על שער "ווג" כשהיא לבושה ומצולמת ברוח התקופה ההיא באופן כה משכנע, עד שכמעט והתעוררה השאלה - האם זו קארי מוליגן או דייזי ביוקנן בצילום? איפה נגמרת הדמות ומתחילה השחקנית? תחושה המוכרת היטב למראה כוכבות המופיעות בתוכניות ריאליטי או מפיקות סרטים תיעודיים על אודות עצמן, כשקשה לדעת מתי הן מפסיקות להופיע, אם בכלל.
הרומן של פיצג'רלד מגולל את סיפורו של ניק קאראווי (בסרט מגלם אותו טובי מגוויר), צעיר המגיע לניו יורק ממערב ארה"ב כדי לעבוד בעסקי אגרות החוב, ומתיידד עם שכן מיליונר, גטסבי, שמסיבותיו הפרועות ידועות בכל העיר ושלוחותיה. אט אט מתברר שגטסבי מאוהב אנושות בבת דודתו של ניק, דייזי, אותה הכיר חמש שנים קודם לכן, כשהיה חייל. מאחר ששנותיו בחזית הפרידו בין הנאהבים הצעירים, הוא נעזר בניק כדי להיפגש עימה שוב, על אף שזו נשואה כבר לטום ביוקנן הבוגדני.
העלילה מתרחשת על רקע הימים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, ובתקופה של שפע כלכלי. נראה שפיצג'רלד, שהיה קרוע בין חינוך אמריקאי ראוי ומורשת של קולג'ים נחשבים לבין חיי לילה סוערים ובוהמיינים בניחוח פריזאי, מבקר בעצם את רדיפת התענוגות, השחיתות, ההדוניזם, הן של המתעשרים החדשים שלאחר המלחמה (שעימם נמנה גטסבי), והן את התנהלותם של בעלי הכסף הישן (טום ודייזי ביוקנן). הביקורת העיקרית של הרומן מופנית אל צביעותו של החלום האמריקאי, המרדף אחר הכסף, המעמד והאשה שתהלום את שני אלה. אל האמונה המערבית המודרנית שכל אחד יכול להוביל את עצמו לאן שרק ירצה בשתי ידיו, כאשר בפועל, קשה כל כך להיחלץ משלשלאות המקום שממנו באת.
חלק מהעיסוק הרכילותי הסוער סביב הסרט החל בספקולציות על אודות הליהוק, בעיקר של תפקיד דייזי, כאשר בין השמות שהועלו בלטו סקרלט ג'והנסן, נטלי פורטמן וקירה נייטלי. השמועות טענו כי את בעלה יגלם בן אפלק, על אף שבסוף לוהק ג'ואל אדגרטון לתפקיד. גם העיסוק בתלבושות הוסיף לניחוח התקשורתי-אופנתי-רכילותי. על אף שתלבושות הנשים היו אלה שעוררו את הסקרנות הגדולה ביותר, מצא הציבור עניין רב גם בחליפות הגבריות המרשימות לא פחות, שעליהן חתומים Brook Brothers, מותג אמריקאי קלאסי ששמו מהווה סמל סטטוס חברתי כבר קרוב למאה שנה (דוגמה בולטת לכך נמצאת בספר ובסרט "אמריקן פסיכו"). לצד אלה, גם מותג תכשיטי היוקרה "טיפאני' ס אנד קו" חשף לאחרונה בחגיגיות את שבעת הפריטים שעוצבו במיוחד עבור "גטסבי", המבוססים , בדומה לחליפות, על חומרי ארכיון.
אבל ההיסטריה הגדולה ביותר סובבת את המלתחה הנשית של הסרט, אשר איוריה העדינים החלו לבצבץ אט אט ברשת בשבועות האחרונים: שמלות מתוכשטות בצבעוניות של ירוק ברקת, שחור וזהב, מלוות בתוספות של פרווה וקטיפה.אופי התלבושות, ספק חדש היישר מהמסלול, ספק נאמן לשנות ה-20, מוסיף לתעתוע האופף את הסרט והעיסוק בו-מה בין אז לעכשיו? בין שנות ה-20 ההן לשנות ה-20 של המאה הנוכחית, דרך שנות ה-70, כשתלבושות רבות מזכירות את אלו שלבשה מיה פארו בגרסה של "גטסבי" ב-1974, שביים ג' ק קלייטון ועיבד פרנסיס פורד קופולה.
על פי קתרין מרטין, שעיצבה גם את הסט, זהו בדיוק המבט שניסו היוצרים לשמר עבור צופי הסרט הנוכחי, מעין שאלה לעצמנו: איפה אנו דומים ואיפה שונים? מה מכל הססגוניות התקופתית הזאת מזכיר לנו את עצמנו, ומה רחוק מאוד?
מרטין הוסיפה, שכמו בעבודתם המשותפת הקודמת (על דמות רומיאו שגילם דיקפריו בסרט "רומיאו וג'ולייט" מ-1996), היו לורמן ופראדה מאוחדים בשאיפתם לקחת מקורות היסטוריים ולספר אותם בדרך עכשווית. ואכן, לצד תלבושות מוקפדות ונאמנות לשנות ה-20, הפסקול שזור בקולותיהם של לנה דל ריי, ג'יי זי, ביונסה, פרגי, פלורנס אנד דה מאשין, ג' ק ווייט ועוד. כל זאת, בזמן שהנשים עצמן הן בעלות יופי מעודן שאולי מזכיר במעט את נשות התקופה, אך לא מתעקש להיות נאמן להן לחלוטין. המראה של דייזי ביוקנן וג'ורדן בייקר, נקיות מאיפור ובעלות גבות טבעיות, דווקא מתחבר הרבה יותר לנשים היום.
המקומות שבהם מתקיים חיבור בין אז לעכשיו וריבוי נקודות המבט, יוצרים חוויה מורכבת ומסקרנת. בעת הצפייה בסרט אנו כמו מתבוננים בחלון מבעד לחלון - מביטים בשנות ה-20 דרך עיניהם של לורמן, פראדה ושאר יוצרי הסרט, המציגים אותו מבעד לעיניו של סקוט פ. פיצג'רלד, המגולל את סיפורו דרך נקודת התצפית של דמות המספר, ניק קאראווי, וכל זה מבעד למשקפי תלת מימד עתידניים למראה.
כל הדמויות ברומן ובסרט מנהלות את חייהן הכפולים, הסודיים, אל מול עיניו הצופות של קאראווי. הן זקוקות למבטו, אולי כדי להרגיש פחות אשמות, אולי כדי שיספק להן אליבי, אולי כדי שיאפשר להן להאמין שמעשיהן מקבלים אישור כלשהו. מבטו של ניק, העני, הישר, הסקרן, הצופה בכל ההתרחשויות המופלאות והנוראות שסביבו, מתחבר אלינו, כעת, כצרכני תרבות מסורים, מציצנים כמעט. אל אותה ההרגשה שממסמרת אותנו לרשת החברתית, לערוץ הבידור או למדורי הרכילות, התחושה ש"שם בחוץ" קורה הכל לאנשים המפורסמים, העשירים, הנוצצים, המושחתים, אשר לנו כצופים יש מערכת יחסים סימביוטית איתם - הם זקוקים לעיניים שלנו שתצפינה בהם, אנו זקוקים להתרחשויות שלהם כדי להבין את חיינו שלנו.
אגב, בסרט החדש נוסף עוד מבט בוחן, שלא היה בספר וגם לא בגרסה הנהדרת הקודמת (שעליה, בעיקר, מבוסס הסרט החדש). את סיפורו על התקופה ההוללת בניו יורק, על הקשר עם גטסבי, ועל הסוף המר, מספר קאראווי, טרוט עיניים, לפסיכולוג. הטמעת הנרטיב של "ספת הפסיכולוג" טבעית מאוד בסיפור ומחזקת את החיבור בין התקופות.
מה משמעות חיים אלה, תחת עיניהם הבוחנות תמיד של המתבוננים? האם יכול אדם להבין את עצמו, או לפחות להאמין שהוא מבין, מלבד באמצעות המבט הזה, באמצעות חיטוט בחייהם של אחרים והשוואה מתמדת? נדמה שאלו השאלות שמציג הסרט, והוא שואל אותן לגבינו, כיום. האם נוכל לדעת מי אנחנו ללא התיווך העצמי שמעניקים לנו הפייסבוק, האינסטגרם, הטוויטר? אבחוני אנשי המקצוע? ללא הבדיקה המתמדת וההשוואה הבלתי פוסקת אל השאר, אלה שאנחנו מכירים ואלה הרחוקים, שהיינו רוצים להכיר?
בסיפור זהו אומנם קאראווי שנקלע לסיטואציות שלא היה מעלה בדמיונו, ומתבונן בהתנהלותם של כל האנשים יוצאי הדופן מולו. אך כל דמות מעבירה לנו את התחושה שהיא רק מביטה, קצת מרחוק, על משהו שלעולם לא יהיה שלה. גם גטסבי, שנולד למשפחה ענייה והשיג את הונו בשתי ידיו באמצעים מפוקפקים, אולי, צופה מהצד, תמיד מציץ מהחלון על מסיבותיו שלו, עורג מרחוק אל דייזי ואל העולם שהיא מייצגת, של הכסף הישן, משהו שלעולם לא ישיג, לא משנה כמה יתעשר. טום, שיש לו כמעט הכל, משווע אל מירטל ווילסון, בת מעמד הפועלים הענייה והחושנית, וגם הוא, כמו השאר, נידון לאבדה. דייזי מציצה לרגע באפשרות של אהבה שאינה כבולה למעמד, למשפחה, לחוקים חברתיים, אך לא מסוגלת לעשות את הוויתור שנדרש כדי לגעת בה. החומר, הכסף, חשוב מאין כמותו מצד אחד, אך בו בזמן אינו יותר מסמל עבור החלום, שאין דרך להגשימו.
"הוא הוציא ערימה של חולצות והחל להטיל אותן, אחת אחת, לפנינו, חולצות פשתן דקיק ומשי עבה ופלאנל עדין, שקפליהן נפרשו כאשר נפלו וכיסו את השולחן בערבוביה ססגונית. בעוד אנו מתפעלים הביא הוא עוד, והגל הדשן, הרך, גבה והלך - חולצות בפסים וסלילים ומשבצות, בצבעי אדמדם-אלמוג וירוק-תפוח וארגמן וכתום חיוור, עם משלבות-אותיות בכחול כהה. פתאום, בצליל מתוח, הרכינה דייזי את ראשה אל החולצות ופרצה בבכי סוער. "החולצות כל-כך יפות", התייפחה , וקולה נחנק בקפלים הסמיכים. "זה גורם לי צער, מפני שלא ראיתי אף פעם חולצות כלכך כל-כך יפות".
"החיים - החיים שלי חייבים להיות ככה", אומר גטסבי בטפחו תקוות שדייזי לא רק תהיה המאהבת שלו אלא תעזוב את חייה המרופדים ותעבור אל פאר זה, שהשיג כביכול למענה. הוא רוצה את החבילה המלאה, זו שראה אצל אנשים כמו טום, או משפחתה של דייזי.
על אף שרוצים מאוד שנאמין בכך, לא בטוח שכיום מוביליות חברתית היא אפשרית יותר מאשר מאה שנה קודם לכן. האם מישהו יכול להתחיל במקום אחד ולסיים באחר?
התרבות אומרת לנו שכן, שמספיק להתפרסם או להתעשר בן רגע כדי להיות ראוי, שיש דרכי קיצור להגיע לגדולות. כדי לטפח בנו את חוסר השקט המתמיד הזה, מטופחת כל כך אותה אובססיה ציבורית עם העשירים והמפורסמים, ובעיקר מפורסמי האינסטנט (כפי שהיה גטסבי), שאיתם יש יותר סיכוי שנזדהה. החדרת האמונה הזאת שמה שיש לנו כעת הוא לא הטוב ביותר, שאם רק נצליח להשתנות, להגיע לעוד יעד, לשפר את עצמנו, להגדיל את חסכונותינו או ביתנו, להפוך לידועים - רק אז יהיה לנו טוב, היא אולי המומחיות הגדולה ביותר של התקשורת בימינו. וכפי שאנו רואים בסרט תקופתי זה, הרלוונטי מאי פעם, היא גם מתכון בטוח להישאר אומללים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם