למי אכפת
אחריות תאגידית עלולה לכסות על ארגון שפוגע בסביבה, ומעורבות חברתית מוגברת גורמת למדינה להסתלק מחובותיה. רק אחריות אמיתית תיצור חברה שנוכל להתגאות בה
את ההפתעה בסקר הבינלאומי הזה מספק העלה שמייצג את הערך "קהילה": ברוב המדינות המפותחות, מתברר, האזרחים נוטים לראות בקהילה גורם משמעותי מאוד בקביעת איכות חייהם. הקהילה חשובה במיוחד דווקא לתושבי מדינות צפוניות שלפחות לפי הדימוי אמורים להתאפיין בניכור וקרירות: בלגיה, נורבגיה, הולנד, דנמרק. בפרח הישראלי, לעומת זאת, העלה של הקהילה צנום מאוד. רוב הנשאלים ייחסו לה חשיבות משנית בקביעת איכות חייהם. אצל האמריקנים העלה הקהילתי כמעט נעלם. אולי זה לא מקרי ששתי המדינות האלה ממוקמות בצמרת טבלת האי שיוויון בין כלכלות העולם.
בקיץ האחרון, כששהיתי באמסטרדם, פגשתי את החיפוש אחר הביחד והקהילה בכל פינת רחוב. בלב שכונת המגורים שלנו השתרע שטח פתוח רחב ממדים, ירוק לתפארת, שתפקד כשילוב בין גינה קהילתית (עם ערוגות לתושבים, במודל שנפוץ יותר ויותר גם בארץ) ומרכז התכנסות שבסוף השבוע נהרו אליו משפחות וילדים, צעירים וקשישים, כדי לשבת ביחד, לנגן, לעשות פיקניק.
בפינות רבות בעיר נשתלו בריכות שכשוך קטנות שבהן ילדי השכונה, ולפעמים גם המבוגרים, השפריצו זה על זה בחדווה בצהריים שטופי שמש. כמעט בכל שכונה יש שוק מקומי חי ותוסס שבו אותם שכנים קונים אצל אותם בעלי דוכנים שנים על גבי שנים. מתברר שבאחד מהמרכזים האורבניים הסואנים בעולם, אנשים מחפשים דרך להאט את המרוץ האינדיווידואליסטי, מבקשים לעצמם קצת מהקיבוץ שמעולם לא היו חברים בו.
בקיץ 2011
לכל יחיד או קבוצה, אגב, היה אכפת ממשהו אחר: לראשונה אכפת מסבל בעלי החיים, לשני מזכויות האמהות החד-הוריות ולשלישית היה מאוד אכפת שחילוניים ודתיים יתחילו לדבר זה עם זה. ציבור שלם שהערכים שלו עברו במהלך השנים תהליך ברוטאלי של הפרטה, עזב לפתע את מסך הסמארטפון, התייצב כתף ליד כתף והודיע שהוא מתכוון להתחיל לקחת אחריות על דמותם של החיים כאן. להיות מעורב.
בישראל, כמו בכל המערב, אנשים רבים מחפשים היום את שביל הזהב בין אינדיווידואליזם, הצלחה ומימוש עצמי, ובין ערבות הדדית ואחריות קולקטיבית. בעולם העסקי משמעותו של שביל הזהב היא שסולידריות של עובדים לא צריכה לאיים על ההנהלה, והתארגנות שלהם לא חייבת לפגוע בהצלחה של התאגיד. מאז קיץ 2011 יש תנופה גדולה של התארגנויות עובדים בענפים שהעבודה המאורגנת נפקדה מהם עשורים שלמים (עיתונות) או כאלה שבהם מעולם לא הייתה (סלולר).
במספר גדל והולך של לשכות מבינים שאי אפשר לנפנף באחריות תאגידית ובה בעת למרר את חייהם של העובדים השואפים להקים ועד, להיות מעורבים וערבים זה לזה. בשנים האחרונות הצירוף "אחריות תאגידית" עשה עלייה. אלה חדשות טובות. התאגידים הגדולים בישראל חשופים לעולם, והם ערים לכך שתאגידים שלא מפגינים אחריות סביבתית וחברתית, כולל מעורבות ותרומה לקהילה, לאורך זמן מאבדים את המוניטין שלהם.
אחריות תאגידית זה מצוין, השאלה על איזו אחריות מדברים: האחריות האמיתית חייבת להתחיל בליבת העסקים. אחריות תאגידית של בנק לא יכולה להסתכם בפרויקט מחזור משמח או בארגון תערוכה כדי לגייס תרומות למטרה נעלה. היא מוכרחה להתבטא גם במדיניות האשראי של הבנק - האם הוא מקבל בזרועות פתוחות לקוחות מזהמים או לא הגונים? אחריות של תאגיד שמתפרנס מכריית משאבי הטבע של כולנו לא יכולה להסתכם בתמיכה - מחממת לב כשלעצמה - במתנ"סים בשכונות מצוקה; היא צריכה להתחיל בחלוקה הוגנת של הרווחים בין התאגיד ובין הציבור הרחב, שמשאבי הטבע למעשה שייכים לו. ובמילים אחרות - נחמד וראוי שתאגיד מצליח חולק עם הקהילה מעט מהעושר שלו, אבל השאלה החשובה באמת היא איך הושג העושר הזה.
להיות אזרח מעורב בישראל זו לפעמים חוויה מתסכלת. "כשאני מגיע עם חבילות המזון למשפחה הנזקקת הלב מתחמם", סיפר לי פעם מתנדב באחת מעמותות הסיוע, "אבל מיד אחר כך אני נזכר שהם צריכים אותי כי המדינה עזבה אותם. התחושה היא שכמה שנתנדב ונעשה יותר, ככה המדינה תנצל את ההזדמנות כדי לסגת מהחובות שלה ולהשאיר את האחריות בידיים של מתנדבים. ככה לא עובדת חברה בריאה".
ואכן , בחברה בריאה אנשים טובים נכנסים לתמונה ולמעורבות אחרי שהמדינה סיימה למלא את חובותיה הבסיסיים כלפי האזרח. בישראל האזרחים המעורבים מחליפים לעתים קרובות מדי את המדינה, שבעשורים האחרונים מעדיפה להפקיד את הזירה - או שמא להפקיר - בידי "כוחות השוק". וכשכוחות השוק פועלים, מי שאין לו כוח נותר מאחור.
לכן, להיות כיום אזרח מעורב בישראל פירושו לשאת באחריות כפולה: פעם אחת על מעשיך וסביבתך; ובאותה נשימה, לא להפסיק לרגע לדרוש מהמדינה למלא את חובותיה. מדינה שדופקת נפקדות ומשאירה את השטח לאזרחים מעורבים לא תגיע רחוק; ומנגד, מדינה שדואגת לאזרחיה בזמן שאלה מתנכרים זה לזה ועסוקים איש בענייניו - גם היא לא מקום מומלץ לחיות בו. רק שילוב בין אחריות המדינה לסולידריות אזרחית וקהילתית ייצור חברה ישראלית שאפשר להתגאות בה. רגע לפני הבחירות, מומלץ לבדוק מי מהמפלגות מציעה חזון כזה. גם הבחירה שלנו בקלפי מבטאת מעורבות ואחריות, ואפילו כבדה במיוחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם