מחלפון עד בובליל
כמויות אדירות של בידור טלוויזיוני – מטופז ועד בובליל - הופקו בישראל מאז שערוץ 2 נוסד, ושם קץ לדיאטה החינוכית של רוממה. אף אחד עוד לא מת מזה וגם הכשירות האינטלקטואלית לא תיפגע. ובכל מקרה, מה שהיה הוא שיהיה, ומה שיהיה כבר ממילא היה
"אז מה הלהיט הנוכחי בטלוויזיה של אירופה?" שאלתי בסקרנות. "אנחנו רוקדים: רקדנים נולדים, רוקדים עם כוכבים; רוקדים על הקרח; עושים שפגט, נופלים וקמים".
מסתבר שגרוטאות הרייטינג הישראליות הן המילה האחרונה בפולין, והענתיקות הפולניות שוברות שיאי צפייה בישראל. וזהו, בקיצור נמרץ, דברי ימי הבידור הטלוויזיוני: מה שהיה הוא שיהיה, ומה שיהיה כבר היה.
דני יוכטמן וויקה פינקלשטיין יוני המנחם, יחצ
לכן, הם פונים לריגושים פשטניים וזולים, לכאורה, בנוסח הריאליטי. אבל רק לכאורה - כי מי שנותן מבט נוסף באח הגדול מגלה הפקה מוקפדת ומושקעת, עם דמויות מנוכרות ברוח התיאטרון המודרניסטי מחד ועם סיפור סנטימנטלי מאידך על אבא שנכנס לשלושה חודשים לבית האח הגדול כדי לשמור על ילדתו, ואולי לעשות גם קופה קטנה לעצמו.
הסיפור הזה אינו שונה מסיפורו של חלפון מהגשש החיוור, שהלך בשנות השבעים לחודש מילואים כדי להשגיח שבתו לא תצא לתרבות רעה בצה"ל, ואולי גם לסייע לעסקי הנדל"ן של עצמו. מבקרי קולנוע, שבשעתו ראו בגבעת חלפון אוסף מערכוני בורקס מליגה ב' (כמו שמבקרי טלוויזיה רואים היום את הרפליקות של בובליל) אימצו עם השנים את הדעה שמדובר ביצירת מופת אוטנטית. האם גם בובליל יזכה בכבוד דומה בעתיד? הנבואה ניתנה לשוטים, אך את אהדת הקהל בובליל כבר רכש לעצמו ללא ספק.
תנו להם להנות
רק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הרגולטור של ערוץ 2 וערוץ 10, מתעקשת לקלקל את החגיגה, ולוחצת לצמצם את מקומן של תוכניות הריאליטי בלוח המשדרים. אנשי הרשות, חלקם פוליטיקאים מהספסלים האחוריים ואחרים בדרנים שמצליחים בפוליטיקה יותר מאשר על הבמה או על המסך, מעוניינים שלא נתבדר יותר מדי.
הם מתיימרים לדעת מה טוב לצופה ומה רע; ממה יש מספיק על המרקע ומה חסר. לדעתם, חסרות בדחיפות סדרות דוקומנטריות על ערבים, חרדים, לסביות, הומואים ומתנחלים, והכי טוב
– משהו דוקומנטרי על ערבי הומו, שמתאהב באחות לסבית של תלמיד ישיבה, שם כיפה על הראש ועובר לגור איתה בהתנחלות.
תנאי המכרז של ערוץ 2 וערוץ 10 כופים לשדר סדרות כאלה, כגון "עבודה ערבית" או "מעורב ירושלמי", אבל הרייטינג שלהן נמוך, כי הקהל חפץ בבידור קליל ובפרצופים חדשים ומאס בדרמות שבלוניות וסרטים דוקומנטריים כבדי ראש. האם זו עדות לטעם טוב של הקהל? האם זו הוכחה לטעם רע? בעיקר, זה מלמד מה גורם לצופה הפשוט הנאה ואושר בסופו של יום עבודה מפרך.
חיים יבין יח''צ
לכן, הגיע הזמן לתת לגלגל הבידור להתגלגל בחופשיות להנאת הקהל, אשר יודע לעשות בעצמו את הסלקציה. בידור שאיבד את מגע הקסם יירד מהמרקע גם בלי עזרה חיצונית; עיין ערך דודו טופז ויגאל שילון, שהיו עד לא מזמן מלכי הרייטינג הבלתי מעורערים וכיום ממלאים ביום טוב אולם במתנ"ס.
נא להמתין לטעינת התגובות
