שבוי בפנטזיה: תרגום "ההוביט" לעברית בשבי המצרי
הרחק הרחק מ"הארץ התיכונה" של טולקין ישבו ארבעה טייסים ישראלים בשבי המצרי ותרגמו את הספר "ההוביט". רמי הרפז, אחד המתרגמים, מספר ממה התאכזב ב"שר הטבעות" ומדוע לא תרגמו את כל הטרילוגיה
"ההוביט" עלה בסוף השבוע למסכים - והפסטיבל בעיצומו.
כמעט עשור אחרי שהביא את הארץ התיכונה לתודעתם של מיליוני צופים בעולם באמצעות טרילוגיית "שר הטבעות", פיטר ג'קסון חוזר לספר של ג.'ר.ר טולקין שקדם ל"אחוות הטבעת". סיפורו של בילבו, ההוביט הקטן שיוצא במפתיע למסע עם גמדים ועובר שלל הרפתקאות מסמרות שיער, ריתק קוראים בכל העולם עם הוצאתו לאור בשנת ,1937 אך קשה להאמין שהספר מילא את עולמם כפי שמילא את זה של ארבעה טייסים ישראלים שהיו שבויים בכלא המצרי, ושבזכותם הוא הגיע לאלפי קוראים ישראלים בשפה העברית.
במלחמת ההתשה, בשנת 1970 נפלו בשבי המצרי עשרה שבויים ישראלים, ושהו בכלא שלוש שנים וחצי. "טסתי בפאנטום ופגע בי טיל", מספר הרפז, אחד השבויים והמתרגמים. "נאלצנו לנטוש את המטוס ונחתנו בשטח מצרים. לא היה טעם לברוח". השבויים עברו חודשיים של חקירות ב"תנאים לוחצים", כפי שמתאר הרפז, שהו במשך ארבעה חודשים בבידוד, ואז הועברו לתא אחד משותף.
"ידענו שסאדאת הכריז שאת טייסי הפאנטום הוא לא מחזיר, ושנוכל לחזור הביתה רק אם יהיה שלום עם מצרים או שתפרוץ מלחמה ותיערך החלפת שבויים. על הסכם שלום עם מצרים אף אחד לא חשב אז, אז חיכינו למלחמה. היינו הישראלים היחידים ששמחו שמלחמת יום כיפור פרצה".
המעבר לתא משותף וההבנה שהשחרור אינו קרוב שינתה את אורח החיים של הקבוצה. "מהרגע שישבנו יחד, החלטנו לנהל חיים הכי נורמליים שאפשר", מעיד הרפז. הלו"ז בכלא כלל התעמלות, לימודים ומלאכת יד. מנחם עיני, שהיה בוגר הטכניון, לימד מתמטיקה ופיזיקה, יצחק פיר אנגלית, והרפז לימד כימיה. "ניהלנו חיים של עשייה. למדנו שעה וחצי מדי יום, ואחרי שנתיים הגענו לרמה של שנה א' באוניברסיטה", הוא מרחיב. הטכניון אף הכיר בלימודים לצורך נקודות זכות עם שובם ארצה.
מה החזיק אתכם בתקופה ההיא?
"החיים", הוא עונה בפשטות "ידענו שזו תקופה שאין לה סוף מוגדר. ידענו שהמשפחות והמדינה עושות הכל כדי לשחרר אותנו, ושהתפקיד שלנו הוא לנהל חיים הכי טובים שאפשר".
הריחוק מהמשפחה היה קשה. כמה חודשים לאחר שנפל בשבי להרפז נולדו תאומות, שאותן פגש לראשונה כשהיו כבר בנות 3. עם זאת, התנאים היו סבירים: "ככלל, המצרים היו אנשים נחמדים, וגם כמדינה הם התנהגו אלינו בצורה הוגנת. הצלב האדום ביקר כמעט כל חודש, מכתבים עברו הלוך וחזור, אם כי באיחור של חודשיים בגלל הצנזורה, וגם קיבלנו חבילות מהארץ. התנאים הפיזיים היו בסך הכל בסדר, חוץ מזה שלא נתנו לנו לחזור הביתה".
בחבילות הם קיבלו הרבה ספרים, 304 ליתר דיוק, וביניהם גם את "שר הטבעות". "אחיו של יצחק פיר חי בארה“ב והוא שלח לו את הטרילוגיה, שהיתה להיט באותה תקופה. קראנו את הספר ונהנו. הבנו שהיה ספר שקדם ל‘שר הטבעות‘ ולפי בקשתנו, האח שלח לנו את 'ההוביט'. זה היה ספר הרבה יותר נחמד, הומוריסטי ומשעשע. כשקוראים אותו צוחקים בקול. מכיוון שלא כולם ידעו לקרוא באנגלית, החלטנו לתרגם אותו עבור שאר החבר'ה, שייהנו גם מהספר. היתה לנו מטרה מוגדרת".
איך התנהלה עבודת התרגום בקבוצה?
"ישבנו זוגות זוגות. בדרך כלל יצחק היה קורא באנגלית ומתרגם בקול לעברית, מישהו אחד היה מסדר את המשפט וכותב במחברת, ובסוף אני הייתי מסדר את כל המשפטים ברצף ומעתיק למחברת הסופית. את הוויכוחים על נושאים עקרוניים ואת תרגום השירים שמרנו לסוף והכרענו בהם יחד".
הרפז מביא כדוגמה את שם הפרק השישי, שבאנגלית נקרא ,Out of the Frying Pan, into the Fire, שאותו בחרה החבורה לתרגם ל"מן הפח אל הפחת". לרשות הקבוצה לא עמד מילון אנגלי כלשהו, והדבר הציב לא מעט אתגרים, למשל תרגום המילה nasty, שמתארת את ארנקי הטרולים, שבילבו גונב אחד מהם. "לא היינו בטוחים מה הכוונה ואיך לתרגם, ואחרי התייעצות קראנו לארנקים 'שובבים', כי אחרי שמוציאים את הארנק מהכיס הוא מצפצף - ובילבו נתפס".
את התרגום החדש של יעל אכמון ל"הוביט" (כנרת זמורה-ביתן, 2012) הרפז כבר הספיק לקרוא, ולדבריו הוא מצא חן בעיניו מאוד. "לנו היה יתרון שלא היינו כבולים לחוקים ספרותיים", הוא אומר, "הרשינו לעצמנו להיות לא מקצועיים ולהשתולל עם השפה. למשל, בזמן שהגמדים נלחמו באורקים על יד ההר הבודד וזה מסתיים במנוסת הגמדים כשהאורקים דולקים אחריהם, זה מזכיר
"עוד דוגמה מעניינת היא ההתמודדות עם השמות. לא מצא חן בעינינו הריבוי לאלפים והוביטים, אז החלטנו לקרוא לאלף ברבים האלף, בה"א הידיעה, או ההוביט, כריבוי להוביטים, למרות שזה הציב בפנינו בעיה עם שם הספר".
במבט לאחור, הרפז מרוצה מהתרגום. "אפילו השירים, שאז היתה לי הרגשה שהם לא טובים, נראים לי היום לא רעים. בייחוד השיר 'דרכים הולכות לנצח הלאה'". לדבריו, אין קטע שהוא אוהב במיוחד מתוך הספר. "זה כמו לשאול הורה איזה ילד הוא הכי אוהב. כולם היו בניי".
תרגום הספר נמשך ארבעה חודשים, בתקופה יחסית מוקדמת של השבי. למרות זאת, החבורה לא המשיכה לתרגם את "שר הטבעות" או ספר אחר. "לא המשכנו לטרילוגיה משתי סיבות", הוא מסביר. "הראשונה היא ש'שר הטבעות' הוא ספר יותר רציני, מסובך וארוך, פחות הומוריסטי, וחשבנו שפחות ייהנו ממנו.
"הסיבה השנייה והיותר מהותית היא שלא רצינו לפלג את הקבוצה. חוויית התרגום היתה מלווה בתחושת יצירה. היינו ב'היי', ונוצרה חבורה נפרדת של המתרגמים. זו לא היתה תוצאה רצויה. צחקנו ואמרנו שנשאיר את התרגום של 'שר הטבעות' לשבי הבא".
הרפז מדגיש כי הוא לא רואה את התקופה כטראומטית. "היינו שם שלוש שנים וחצי. זו תקופה משמעותית בחיים, והיא כללה דברים טובים יותר ופחות".
אתם בקשר היום?
"כשהיינו בכלא הכרנו טוב מאוד אחד את השני. ברגע שחזרנו הביתה, כל אחד נספג לעניינים שלו. אנחנו נפגשים פעם בשנה, אבל זו יותר פגישת מחזור".
השבויים חזרו לארץ חודש לאחר שפרצה מלחמת יום הכיפורים, ובאמתחתו של הרפז היו שבע מחברות מלאות בכתב יד צפוף. "רצינו להוציא את התרגום כספר, אבל גילינו שזכויות התרגום כבר נקנו. כשגילינו שהספר שיצא לאור היה מנוקד ופנה לילדים, פניתי לאוהד זמורה והצעתי לו את התרגום. הסברתי לו שזה לא ספר ילדים אלא אגדה למבוגרים והוא הסכים, בתנאי שיהיה כתוב שזה תרגום השבויים - וזה מה שהודפס".
אחרי החזרה הביתה הרפז המשיך לשרת בחיל האוויר כשבע שנים נוספות. לשאלה אם לא חשש ליפול שוב בשבי הוא מגיב בביטול: "לא פחדתי. מבחינה סטטיסטית מעט טייסים נופלים בשבי. אז הסיכויים ליפול פעמיים הוא מאוד נמוך".
הרפז דוחה את הפרשנויות הספרותיות לספר שרואות בו אלגוריה ל"מלחמה ושלום" על רקע מלחמת העולם הראשונה. "זו אגדה, עולם אחר", הוא אומר. "ברור שהספר הושפע מחוויותיו של טולקין כחייל, אבל גם מטראומות אישיות כמו עקיצת עכביש שהשפיעה על עיצוב דמותה של שילוב, העכבישה ב'שר הטבעות'".
גם התיאור המתבקש של השבויים שמזדהים במלחמת הטוב והרע ושבעזרת הדמיון יוצאים מתוך קירות הכלא למרחבי הארץ התיכונה רחוק לדבריו מהחוויה שלו ושל חבריו. "היה נעים לדמיין מרחבים ירוקים כמו בפלך, אבל הספר בעיקר הצחיק ושעשע אותנו. אהבתי את ההקבלות של טולקין לעולם המודרני. למשל, בתיאור של המלך האלף הקדום שערף את הראש של היריב שלו, והוא התגלגל היישר אל החור. טולקין כותב שם שהם ניצחו במלחמה ושאז גם הומצא הגולף".
עליית הסרט החדש מסקרנת את הרפז, אך הוא לא יוצא מגדרו. הוא קרא את כל כתביו של טולקין אבל לא מגדיר את עצמו כמעריץ. "ההערצה לספר היא כמו שאנשים אוהבים את החיפושיות. אנשים אוהבים לקדש דברים - שיבושם להם". עם זאת, כשהוא מדבר על הספר, העיניים שלו בורקות.
"לטולקין יש הומור אנגלי עמוק. אתה לא צוחק מהבדיחות כי הן מצחיקות, אלא מהתחכום. הוא מתחכם עם הגיבורים והשפה, וזה מאוד יפה. שלא לדבר על העולם הקסום שהוא יצר, רחוק מכל כלי הנשק של העולם שלנו. זה משהו אחר. כשאתה קורא את 'ההוביט', זה לא משנה אם אתה יושב ליד שולחן בבית או על מיטה בבית הכלא. כשקראנו את 'ההוביט' זה היה זמן גנוב מהשבי".
איך דמיינת את היצורים מהספר?
"כל אחד בונה לעצמו דמות בזמן הקריאה, והדמויות משחקות בראש. כשראיתי את הסרט 'שר הטבעות' זה לא היה כמו שדמיינתי לעצמי. מצד שני זה עשוי בצורה טכנית כל כך מהוקצעת וטובה, שאחרי שאתה מתגבר על האכזבה הראשונה אתה מוכן לקבל גם את הדמויות שמופיעות שם".
הסרט מעביר את רוח הספר?
"לספר אין רוח. זו אגדה. הוא בונה עולם שלם, עולם שיש בו אינטגרציה מלאה של הסביבה, האנשים, הדמויות שמסביב, התקופה והתגובות שלהם. הסרט תפס מציאות הרבה יותר בומבסטית. בזמן שאתה קורא, אתה חי בתוך הספר ויחד עם בילבו בגינס אתה נלחם בעכבישים וצועד במחילות מתחת להר. הזדהות מוחלטת שכזו היא בעצם המדד לספר טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם