בית אביו: הצצה לילדות מרתקת בצל מלחמת העולם השנייה
לספר "הילד הקטן" יש יופי הנובע מן האהבה וההערכה ששומר הכותב הבוגר לאביו ולאמו. זיכרונותיו רעננים ושופעי אנקדוטות מאחוזה כפרית שוקקת חיים, שבה מתחבאים יהודים בתקופת השואה
מרתק את הקורא בסיפור ילדותו המיוחדת. "הילד הקטן" כריכת הספר
פיליפ לַבְּרו אינו חושף בספרו קסם מן הסוג הזוהר מהאוטוביוגרפיה של מרסל פניול. לברו (יליד 1936) הוא עיתונאי ובמאי קולנוע וטלוויזיה, שאף היה מנהל התוכניות בערוץ RTL. המיומנות התיעודית עלולה לעתים לצבור נוקשות וסרבול כשהיא מבקשת להגיש סיפור אישי בעטיפה ספרותית. לברו מרתק את הקורא בסיפור ילדותו המיוחדת, אך הוא אינו ממריא לגבהי הפשטות הספרותית הנפלאה של פניול. ההשוואה מתבקשת מפני ששניהם במאי קולנוע צרפתיים שכתבו על ילדות בחיק המשפחה באזור כפרי, וספרי שניהם תורגמו באחרונה.
למרות שההשוואה אינה מגביהה את לברו, הרי שלספרו יש יופי משלו, הנובע בעיקר מן האהבה וההערכה ששומר הכותב הבוגר לאביו ולאמו. זיכרונותיו רעננים ושופעי אנקדוטות שמקומן באחוזה כפרית שוקקת חיים, שבה מתרוצצים ילדים בני גילים שונים תחת השגחתם של הורים אינטליגנטים, חובבי ספר וידע.
הילד שגדל במוֹנְטאוֹבּאן, עיר שדה השוכנת בעומק צרפת הכפרית שבין המסטיף סנטרל לפירנאים, ראה התרחשויות שהפכו אותו לעד ישיר למצבים קשים בצד גילויי אומץ לב ונדיבות בתקופת השואה. אביו ואמו, שעקרו מפריז רק מפני שהאב רצה לחזור לשקט של מחוז הולדתו, נטשו חיים מוצלחים מכל הבחינות בעיר הגדולה. אבל לברו האב רצה שילדיו יחוו את החיים בטבע, שהשקט והפשטות יגלשו ממרפסות הווילה שלהם לתוך חדריהם. וכך עולה מן הספר ילדות מאושרת של שבעה סקרנים (שלוש בנות וארבעה בנים), שיוצרים להם הווי שמח משלהם, כולל קודים של דיבור והתנהגות, ויומן שבו נרשמות מלים מיוחדות שהם שומעים מפי הוריהם ושאר המבוגרים.
לתוך הקן ההומה הזה מוזמנים בתקופת מלחמת העולם השנייה אורחים מזדמנים ואורחי קבע, כולם יהודים. תחילה נמצאה העיר הקטנה מחוץ לתחום ממשלת וישי והיחידות הנאציות, אך בהמשך נכבש האזור שניצב בדרכו של הרייך השלישי אל חופי המערב. לתוך בית הרמוני אפוף ריחות בישול וניחוחות פריחה פולש קצין גרמני שנפשו חשקה בחדר שינה שקט, שבו יוכל להאזין לשירת הציפורים.
לברו האב מתמרן בין האורח הלא-קרוא לאורחים הלא-חוקיים שהוא מסתיר בביתו – יהודים בדרך בריחתם. חלקם נשארים רק ללילה, ומועברים אחר כך למקום סתר באחת החוות הקטנות של משפחת לברו. אחרים מתגוררים דרך קבע בבית והזהירות הננקטת כוללת גם את פיליפ הקטן. כל המשפחה מובאת בסוד הפעילות החשאית להצלת יהודים מגרמניה וממזרח אירופה. חלק מתושבי הארעי האלה מעבד את אדמות הווילה, וניזון מן התוצרת החקלאית.
לברו האב ממציא דרכים רבות להושיט עזרה ובה בעת שומר על נימוסיו הטובים במגעיו עם הנאצים. לקראת הסתלקותם מהעיר, עורכים הקצינים הגרמנים מסיבה הוללת בווילה. במרתף מסתתרת באותה שעה משפחה יהודית. פיליפ יושב עימם במרתף כי נוכחותו מרגיעה את מוריס, הילד היהודי המבוהל.
עולם של מבוגרים מופתיים מצטייר מתוך שלל הסיפורים הקטנים על ידידי המשפחה, על מורי בית הספר, על המסעות בשדות והטיפוסים המאכלסים את בית הקפה שבככר. האם הרחומה והמגוננת, שותפה צעירה נאמנה ותומכת בבן-זוגה המבוגר ממנה בשנים רבות. ידידו ושותפו של לברו האב, האיש הקודר, הפורש את חסותו על פיליפ הצעיר. האב לברו, דמות מחנכת מורמת מעם. איש מעמיק, שיודע להחליט על השיבה לפריז למען השכלת הילדים המתבגרים, כפי שהחליט קודם לכן על השיבה לכפר למען גידולם הבריא.
הוא מקנה לילדיו חינוך מאוזן של חופש התנסות עם חובה לעמוד בכללי ההתנהגות הראויה. הוא מעשיר את עולמם בידע בתחומים שונים תוך כדי אירועי החיים, ומסייע להתבגרותם בלי הנחות. הם שותפי סוד ואין להסתיר מהם גם את הזוועות. הם נלקחים לככר העיר כדי לחזות באנשי המחתרת שנתלו על העצים בככר המרכזית. מראה אכזרי, אך האב אינו חוסך אותו מילדיו ומוליך אותם לככר כדי שיחלקו כבוד לתלויים. "אנחנו עדיין צעירים, אך הוא לא מאריך להתלבט (...) ואומר: הילדים חייבים לראות את זה".
כעבור שנים רבות פגש לברו את הילד היהודי מוריס באיזו קבלת פנים נפוחה בפריז. "כשעזב אותי, כל הדמעות שלא הצלחתי לעצור ושהחריבו את לילי, לא היה בהן כדי לנחם את הילד הקטן שחזרתי להיות – הילד שמעולם לא חדלתי להיות".
אין ספק שהעולם התמים והעולץ, שלברו מחיה כאן, הוא מחוז כיסופים משכנע. גלעד מכמיר לב לזוג המבוגרים שגידל
אותו. טבעי שילד הגדל בחסות צמד הורים נבון ומלא חיים, דמויות מוסריות, משכילות וערכיות, ישאף להיצמד לאותם חיים שבעיני הילד נראים אינסופיים.
אירועי השואה המאיימים רק קיבעו בו את תחושת הוודאות שההחלטות המתקבלות בביתו ראויות ויש לאמצן גם בהמשך החיים. לב פתוח, תושיה, חמלה, אומץ ונדיבות, מתוגברים בהשכלה רחבה וחשיבה שקולה, הם בהחלט מצע ראוי לחייו של אדם. עם צידה כזאת אולי קל יותר להתמודד עם הטראגיות שבהכרח להיפרד מהמבוגרים המופתיים שגידלו אותך, וגם מהתום של אותה וילה ששבעה עצי צפצפה נטועים מאחריה. עץ לכל ילד. ומתחת לאחד העצים קבור נרתיק לבד המכיל יהלומים. אוצר שלא נחפר מעולם. הוריו של לברו החליטו לא לקחת את היהלומים כששבו לפריז, מפני שבעליהם היהודי נרצח בביאריץ. היהלומים האלה טמונים לעד באדמת הווילה, כפי שתמונות הילדות מאותו מדרון מוריק שמורות ברוחו במלוא חיותן.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם