רואה לך בעיניים: מרינה אברמוביץ' בילתה שלושה חודשים בבהייה
במשך שלושה חודשים לא זזה אמנית המיצג הנודעת מרינה אברמוביץ' מכיסאה שבמוזיאון MOMA. מדי יום התיישבו מולה אנשים מהקהל והחליפו איתה מבטים ורגשות, ואף לא מילה אחת. בעקבות הסרט שמתחקה אחר חייה, שמעה ממנה יערה קידר למה מאות אלפי אנשים חיכו שעות בתור רק כדי לבכות לידה
אל תערוכת הרטרוספקטיבה שהוקדשה למרינה אברמוביץ' ב-2010, במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MOMA), נהרו לא פחות מ-750 אלף איש. מדי יום התייצבו אלפי המבקרים בתורים אינסופיים שהתארכו הרחק אל מחוץ למוזיאון, עד קצה הבלוק של רחוב 53 והשדרה השישית. אלפים מהם הגיעו באישון לילה, מצוידים בשקי שינה, וחיכו מחוץ למוזיאון הסגור עד לפתיחתו. המבקרים לא המתינו לראות יצירות וידיאו, פסלים או ציורים: כל שהם רצו היה להמתין לרגע המיוחל שבו יוכלו לשבת על הכיסא מול אברמוביץ' ולהתבונן אל תוך עיניה.
במשך שלושת חודשי התערוכה, מדי יום, ישבה אברמוביץ' נטועה בכיסאה במהלך תשע וחצי שעות רצופות, ללא הפסקות אוכל או שירותים. היא לא דיברה ולא קמה. על כיסא העץ שמולה התחלפו המבקרים. נאסר עליהם לשוחח איתה או לגעת בה - רק להתבונן בה בעוד היא מתבוננת בהם. היא ישבה כך במשך 750 שעות בסך הכל, סובלת מכאבי גב, מותשת ודואבת, אך לא ויתרה, עד רגע הסיום. התגובות הרגשיות של מי שישבו על הכיסא מולה היו עמוקות, ורבים פרצו בדמעות. גם אברמוביץ' בכתה. "מעולם לא ראיתי כל כך הרבה כאב", היא מספרת בראיון בלעדי ל"סגנון". "אנשים מפחדים להביע את התחושות הפנימיות שלהם, אבל כשאת נכנסת לתוך הנפש שלהם פנימה, את רואה אנשים חיים כל כך הרבה ייסורים. אני מבינה את זה".
"האמנית נוכחת", שמה של התערוכה, הוא גם שמו של הסרט הדוקומנטרי שיצר הבמאי מתיו אייקרס. זהו סרט שסוחף את הצופים אל תוך עולמה המרתק של האמנית בנקודת שיא בקריירה שלה, ומספק הצצה נדירה ומאלפת אל חייה של מי שפרצה את הגבולות המקובלים שבין האמנות והחיים, והפכה לאחת האמניות החשובות והמהפכניות של תקופתנו. הסרט מתעד את תהליך הקמת התערוכה, שבמסגרתה שש קומות ה-MOMA הוקדשו ליצירתה, ובהן שחזרו אמנים צעירים את עבודות המיצג האייקוניות שלה משנות ה-60 ועד 2010. הסרט עוקב אחרי אברמוביץ' גם במהלך שלושת החודשים שבהם ישבה מול המבקרים על כיסאה. אברמוביץ' אף העניקה לבמאי גישה לתוך ביתה, אל חייה האישיים וסיפורי האהבה שלה, ובמרכז הסרט מפגש מחודש ומרגש אחרי 24 שנות נתק עם אמן המיצג הגרמני פרנק אווה לייזיפן, המכונה אולאיי, שעמו יצרה שותפות רומנטית ואמנותית אגדית בת 12 שנה.
אברמוביץ', בת 65, נולדה בבלגרד, סרביה, להורים פרטיזנים אנטי פאשיסטים בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא למדה באקדמיה לאמנויות בבלגרד ובזאגרב, קרואטיה. בתחילה התמקדה בציור, אך במהרה עברה להתמקד באמנות המיצג. מאז החלה לפעול בדרכה הרדיקלית, עסקו מרבית עבודותיה בעקביות בסבולת של הגוף ובהתעללות פיזית בעצמה, בעיקר בעירום. אלה נגלות לצופה במהלך הסרט באמצעות קטעי ארכיון נדירים - מיצגים שבמהלכם הצליפה בעצמה ללא הרף באמצעות שוט עד זוב דם, שכבה עירומה על צלב עשוי קרח, חרטה בגופה באמצעות סכין את הכוכב האדום הסובייטי, והתגוררה בתוך גלריה במשך 12 ימים רצופים, שבמהלכם גזרה על עצמה צום. קהל המבקרים צפה בה אז ישנה, יושבת, עושה את צרכיה, במבנה עץ שדימה מעין דירה, שהדרך היחידה לצאת ממנו הייתה באמצעות ירידה בסולם שבו להבי סכינים במקום שלבים.
"המיצג תמיד נחשב לתחום אלטרנטיבי בעולם האמנות, והקדשתי את 40 השנים האחרונות כדי להפוך אותו לחלק מהמיינסטרים", אומרת אברמוביץ'. " קיבלתי הזדמנות אדירה לעשות את זה בתערוכה ב-MOMA, מאחר שזו הפעם הראשונה אי פעם שמוזיאון הקדיש תערוכת רטרוספקטיבה לאמנות המיצג. כשפנו אלי לעשות את הסרט, זו הייתה הזדמנות נוספת וחשובה להשתמש בפורמט הדוקומנטרי כדי להסביר את עצמי לקהל הרחב, שחלקו הגדול מעולם לא ראה אמנות מיצג, ושאולי לא יכול היה לקבל אותה כאמנות בכלל. העובדה שהוא מוצג כעת בכל העולם, בבתי קולנוע ובטלוויזיה, מצליחה לעשות את זה".
לבמאי היו 750 שעות מצולמות לערוך, ואברמוביץ' סבורה ש"הוא עשה עבודה מדהימה! הוא הצליח לזקק אותן, ללכוד את המהות ולהסביר מהי האמנות הזו ולמה היא קשה כל כך. היא לא מוחשית, היא לא יכולה להיות נצרכת ולהירכש כמו תחומים אחרים באמנות. זהו תחום טהור וצריך להאמין בו".
איך הרגשת כשצפית בסרט?
"למען האמת, אני לא יכולה לצפות בסרט. זה מאוד רגשי בשבילי והצפייה בו מציפה אותי לחלוטין. בכל פעם שאני רואה את האנשים שבוכים, קשה לי במיוחד. הם באמת עוברים שם חוויה רגשית מטלטלת, שזה דבר שאני מאוד מעריכה".
איך את מסבירה את התגובות החזקות כל כך לישיבה מולך בתערוכה?
"אחרי התערוכה ב-MOMA נסעתי לשחזר אותה במוסקבה, במרכז לאמנות מודרנית, והם החליטו להפוך את זה לניסוי מדעי, בשיתוף פעולה עם מדענים אמריקאים ורוסים. הם חיברו אלקטרודות שקלטו את גלי המוח של כל מי שישב מולי, ובעצם בדקו מה קורה במוח כשאנו מביטים לתוך עיניהם של זרים מוחלטים, מבלי שום היכרות קודמת או אינפורמציה עליהם. המדענים מנתחים עכשיו את המידע הזה ויציגו אותו בנובמבר בסימפוזיון מיוחד, כך שזה לא ממבו-ג'מבו כמו שזה אולי נשמע לך. מהמעט שהם כבר יודעים, ברגע הזה המוח עושה דברים מדהימים שאנחנו לא מודעים אליהם בכלל. כשאנחנו מתבוננים למישהו בעיניים, בלי שום אמצעי תקשורת אחר או היכרות קודמת, אזורים במוח שלנו מתחילים לעבוד בקצב מוגבר, כך שגם בלי אף מילה, קיימת תקשורת חזקה בין שני אנשים, שזה מאוד מרשים. להסתכל אל עיני אדם זר בעצם גורם לך ליצור קשר עמוק מאוד עם עצמך".
היא צוחקת בקול רם כשאני מעירה שעל אף שבעבודות מיצג בכלל, ובעבודותיה בפרט, יש תכנון מוקדם, אף פעם אי אפשר לצפות מראש איך הקהל יגיב, ושנראה שהיא צועדת כל הזמן אל תוך הלא נודע. "איך אני מתמודדת עם הלא נודע?", היא עונה, "איך כולנו מתמודדים עם הלא נודע?
אנחנו לא באמת יודעים מה הם החיים ומאיפה הם מגיעים. אנחנו לא יודעים כלום, וזה מדהים!
"אני חושבת שאמן צריך לסמוך על האינטואיציה שלו. מדענים זקוקים להוכחות, אבל אמנים נסמכים על תחושת הבטן שלהם. אני חושבת שהכי חשוב להיכנס עמוק יותר ויותר אל תוך עצמך, אנחנו חייבים למצוא את המפתח להגיע אל הנפש האנושית וליצור איתה קשר. והמוקד העיקרי בעבודה שלי הוא להגיע ללבם של אנשים, לגרום להם לבחון את עצמם. אני רוצה שהם יעצרו את כל מה שהם עושים באותו רגע וישאלו: 'מי אנחנו? למה אנחנו כאן? לאן אנחנו הולכים, ומה יש סביבנו?'.
וכן, יש לזה קשר לקצב החיים המטורף שלנו. "אין לנו היום זמן לכל זה", אברמוביץ' אומרת. "עם הטכנולוגיה, הטיסות - החיים נהיו מהירים מדי, ואני רוצה ליצור אמנות שתימשך יותר ויותר. אני יוצרת סיטואציות בלתי רגילות עבור הקהל, מכניסה אותו למצב שמנתק אותו מהסביבה הרגילה שלו. זה מצב שאין בו לאן לברוח, ובגלל זה התוצאה שלו כל כך חזקה. זה גורם להם להתבונן לתוך עצמם, להתבונן במי שיושב מולם, ואז האמת מכה בך במלוא העוצמה. אתה מתחבר בעצם למי שאתה כיצור אנושי".
אברמוביץ' הקצינה את השימוש באלימות באמנות שלה ב-1974, כאשר עמדה דוממת במשך שש שעות בגלריה, בזמן שהקהל היה רשאי להשתמש באביזרים שונים בכדי לפגוע בה - לשרוט אותה בקוצים ואף לכוון אליה אקדח טעון. התעוזה שלה רק גברה כאשר נסעה לאמסטרדם שנה מאוחר יותר, שם פגשה את אולאיי. הם יצרו יחד מיצגים במשך 12 שנה, באחד המפורסמים שבהם הם נשמו הלוך ושוב זה לתוך פיו של זה, עד ששניהם התמוטטו מהרעלת פחמן חד חמצני. אך ככל שיצירתם המשותפת הפכה קיצונית יותר, כך הורעו חייהם המשותפים של השניים. לבסוף, בשנת 1988 הם נפרדו בטונים צורמים, ובמחווה סמלית צעדו זה לקראת זה במשך שלושה חודשים משני קצות החומה הסינית.
"באמת אהבתי אותו", היא אומרת בסרט. "יותר משאהבתי את עצמי. מבחינתי, כשהתחלנו לעבוד יחד חשבתי שזה יהיה לנצח. אהבה ועבודה - היינו כמו תאומים סיאמיים... עכשיו, 24 שנה אחרי שנפרדנו, זו הפעם הראשונה שאנחנו יכולים בכלל להיות שנינו תחת אותה קורת גג. שנינו במערכה השלישית של החיים שלנו. לא יהיה רגע אחר שנוכל בו להתקרב ולהשלים. להגיד 'אוקיי, זה היה נורא, זה היה מכאיב ומלא שנאה, אבל זה גם היה יצירתי באותה מידה, ואנחנו צריכים עכשיו לסלוח'".
לאחר הפרידה מאולאיי נישאה אברמוביץ' והתגרשה פעמיים נוספות והיא מעולם לא ילדה ילדים. על כך אמרה בעבר: "אנשים שואלים למה יש כל כך מעט נשים אמניות מצליחות. זה בגלל שנשים עדיין לא מוכנות להקריב הרבה כמו גברים. נשים רוצות גבר, הן רוצות משפחה, הן רוצות ילדים, והן רוצות להיות נאהבות, והן רוצות גם להיות אמניות. והן לא מצליחות. זה פשוט בלתי אפשרי".
היא מכונה בעולם האמנות "הסבתא של המיצג", מאחר שהיא נחשבת לאחת הוותיקות בז'אנר, אך הצפייה בסרט מבהירה כי אין מילה הרחוקה ממנה יותר מאשר "סבתא". בגיל 65 אברמוביץ' נמצאת בשיאה. שיערה השחור הארוך ממסגר את תווי פניה המסותתים, גופה חטוב, היא מלאת אנרגיה ומפתה. לאחרונה גם החלה לכתוב יחד עם השחקן ג'יימס פרנקו טור ב"פלייבוי". פרנקו, שפגש אותה דרך ביזנבך, סיפר שכמו רבים אחרים גם הוא נשבה בקסמיה. "היא אחד האנשים הכי טובים שפגשתי מעודי", סיפר לאחרונה בראיון, והוסיף "וכן, היא גם מאוד מושכת".
יומנה של אברמוביץ' עמוס עד להתפקע. אנחנו משוחחות בזמן שהיא נמצאת במילאנו, והיא מונה בהתלהבות את תוכניותיה הקרובות: ממילאנו תטוס להרצאה בפסטיבל המוזיקה "מלטדאון" בלונדון, משם בחזרה אל העיר האדסון בצפון מדינת ניו יורק, שבה הקימה את קרן מרינה אברמוביץ' לשימור אמנות המיצג, ובמסגרתה תציג פרויקטים נבחרים שיצרו אמנים צעירים שהיא מטפחת. במסגרת פעולות הקרן מלמדת אברמוביץ' את השיטה שפיתחה, והיא רואה את תפקידה באור כמעט דתי.
"אמנות יכולה לעזור כל כך הרבה לחברה, כי איבדנו את האמונה שלנו. אין כנסיות יותר, אז אנחנו צריכים לבנות אותן מחדש. זו הסיבה שתמיד האמנתי שאני כאן בשביל התמונה הגדולה". השיטה שלה כוללת תרגילים גופניים ונפשיים סיזיפיים שלמדה במסעותיה בעולם, במנזרים ובשבטים שונים, כגון צום וניקוי גוף, יוגה חמה, או מיון וספירת ערימות אורז בר, כאימון לסבלנות.
אברמוביץ' בלתי ניתנת לעצירה. לאחר הצגת הפרויקטים בניו יורק תטוס לפסטיבל הסרטים של ונציה, שם היא תכהן כשופטת (זו הפעם הראשונה שבה אמן מהווה חלק מצוות השופטים). משם היא חוזרת שוב לניו יורק, לכיתת אמן של מוזיאון ה-PS1, משם לתערוכה באוסלו, ובהמשך תיסע לווינה, והרשימה עוד ארוכה. היא משתתקת לרגע ומוסיפה: "אני באמת חושבת שאמן לא יכול לצאת לפנסיה. הוא צריך לעבוד עד שהנשימה האחרונה שלו עוזבת את הגוף".
היא מתגוררת כיום בבית פרטי בלב מנהטן, שרכשה יחד עם חברה הקרוב בחמש השנים האחרונות, ריקרדו טישי, המעצב הראשי והמאוד מוערך של בית ג'יבנשי הצרפתי. "כשריקרדו ואני נפגשנו, הרגשתי שיש לנו אותו טעם. אני מאוד אוהבת אופנה והוא באמת אוהב אמנות", היא מספרת. "בשבילי, לגלות את ריקרדו היה כמו למצוא את הזהות שלך". אברמוביץ' חולשת על שלוש קומות בבית, שקומת הקרקע שלו פתוחה אל גן סלעים יפני, בעוד טישי מחזיק בשתי הקומות העליונות.
האסתטיקה המינימליסטית המאפיינת את יצירתה מתגלה גם בביתה. היא אינה תולה דבר על קירות ביתה. "אני לא רוצה לראות אמנות על הקיר, כי אז לא יהיה לי רעיון חדש. אני מנסה להתחיל כשהכל לבן וגלוי". עם כל מעבר לבית חדש, היא מוכרת את תוכנו של ביתה האחרון.
במיצגים רבים שלך הופעת עירומה, אבל במיצג ב-MOMA לבשת שמלות בעלות נוכחות מאוד דומיננטית. מי מעצב את הבגדים שאת לובשת במיצגים?
"אני תמיד מעצבת את הבגדים שלי בעצמי. אלה תמיד יהיו בגדים מאוד נוחים, כמעט כמו חלוק שמגן עלי מפני הרוח. החלל שישבתי בו מאוד קר ונושבת בו רוח, ואנשים עוברים מסביב. השמלות נתפרו מבדי צמר נקי ומאוד חם, רציתי שלושה צבעים, והייתה להם משמעות מאוד חשובה: בחודש הראשון לבשתי שמלה כחולה, צבע שמאוד מרגיע את המחשבות. בחודש השני, שהיה הכי קשה בגלל כאבי הגוף, רציתי ללבוש משהו שייתן לי כוח ולבשתי שמלה אדומה, ובחודש האחרון הגעתי למצב של שלווה חזקה ומוחלטת, ובחרתי בשמלה לבנה. היה בה משהו מנקה ומשחרר".
בסרט מתגלה גם אהבתה של אברמוביץ' לאופנה עילית. ב-1989, עם הצלחתה האמנותית, היה לה כסף לרכוש אופנה כזאת, והיא בחרה אז בבגד של המעצב יוז'י ימאמוטו. מאז היא מקפידה מאוד על לבושה, שכולל בדרך כלל שמלות וחצאיות ארוכות בצבעי שחור ולבן.
לאופנה יש משמעות או השפעה על האמנות שלך?
"לא, לא, לא. ברגע שסיימתי את המיצג עשינו מסיבה גדולה, ריקרדו הכין לי שמלה במיוחד, עם ז'קט שעשוי מ-101 נחשים, כמחווה לאחת מעבודות המיצג שלי שבה הופעתי עם נחשים. אני אוהבת אופנה, לקנות וללבוש אותה, אבל באמנות שלי היא שייכת לעולם נפרד לגמרי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם