מבני ברק לנאשוויל: לילך שיר שרה קאנטרי בעברית
לילך שיר חזרה בשאלה, סבלה מהפרעות אכילה ואלימות במשפחתה, וכתבה על זה באלבום קאנטרי רוק מקסים שתוציא בקרוב – "משא חיי"
לאחר שקיימה איתו הופעות רבות בארץ, בקרוב תוציא את אלבומה הראשון והמקסים - "משא חיי" שנוצר בייעוצו המוזיקלי של משה לוי האגדי ובהפקתו של אסף גלייזנר. בימים אלה שיר מוציאה את הסינגל השני מתוכו - "דווקא היום", ומוכנה לצאת מהאורווה.
שיר, מורה לפיתוח קול בת 30, נולדה בפתח תקווה למשפחה דתית וגדלה בבני ברק בבית סבה וסבתה החרדיים. "תמיד דמיינתי שלכתבה עליי יקראו 'מבני ברק לנאשוויל'", היא אומרת. "אנחנו היינו משפחה דתית בני עקיבא, אבל גדלתי אצל סבא וסבתא החרדיים. כבר בגיל 14 לא אהבתי את כל העניין שגברים יכולים ללבוש מכנסיים ונשים צריכות ללבוש חצאיות, את התחושה שאני צריכה לעשות דברים שאין סיבה לעשות כי אומרים ש'ככה חייבים'. לי זה לא התאים. אז חזרתי בשאלה. במקביל להתרחקות מהדת התפתחתי מוזיקלית".
שיר מספרת כי בצעירותה סבלה מאלימות במשפחתה ובעקבות זאת כתבה את השיר החשוף והכי רוקי באלבומה החדש - "כאב". "היו מכות בבית. 'חוסך שבטו שונא בנו' מקובל בדת. אלימות, גם אם זה פליק פה ופליק שם, היא חלק מהחינוך הדתי. ואני גדלתי למערכת הזאת וידעתי שזה לא בסדר. לפני עשרים שנה לאנשים לא היתה מודעות איך צריך לחנך, חינוך היה הרבה יותר שמרני. היו לי הרבה כעסים אישיים. הבנתי שזה משהו שעבר מדור לדור. הורה מכה חושב שהוא הורה מאוד טוב, שהוא מחנך את הילד, אבל אצלי זה היה ייהרג ובל יעבור. השיר הזה אומר שכל פליק שאת מקבלת נשאר איתך, את נשארת עם הכאב הזה והוא לא חולף".
שיר אחר באלבום - "מעיין", קשור לפרק קשה אחר בחייה שבו סבלה בנעוריה מהפרעות אכילה. השיר הוביל קמפיין של עמותה העוסקת בהפרעות אכילה שהקים עדי ברקן. "בגיל 16 היתה לי אנורקסיה קלה. גם אני רציתי להיות רזה כמו הדוגמניות במגזינים ובמשך שנה לא ממש אכלתי. הגעתי לתת משקל. לא הייתי במצב אנורקסי חריף, אבל חוויתי מאותם תסמינים. נהיה לי כל הזמן קר, העור מאוד יבש, הגוף נרדם כי אין לא היתה זרימה של דם. נרדמת בשיעורים", היא מספרת.
"באותה תקופה ההורים שלי עברו גירושים. אני דחפתי את אמא להתגרש, חשבתי שזה בריא לשניהם, אבל עדיין התהליך אחר כך היה לא קל. למזלי בתקופה שמאוד רזיתי אמא שלי למדה פסיכולוגיה, ובמקרה היא עשתה עבודה על הפרעות אכילה. במשך שנה היא ראתה אותי יורדת במשקל ולא אמרה מילה, כאילו זה לא קיים והיא צדקה בהתנהגותה. כשהבנתי שזה לא מושך שום תשומת לב, שלילית או חיובית, קלטתי לבד שיש בעיה".
"אני זוכרת את היום שקלטתי שיש בעיה. אחת הבנות בבית הספר הציעה לי במבה. נורא רציתי לאכול אבל המחשבה כמה אנרגיה זה ייקח ממני גרמה לי לוותר. ואז אמרתי רגע, אם אני רעבה ולא מצליחה לאכול, יש פה בעיה. מאוחר יותר כתבתי את השיר על התקופה הזאת, בהשראת ספרה של מעיין קרת 'הנשים היפות'. לשיר הזה יש הדים משמעותיים.
לאחר שירותה הצבאי בלהקת חיל האוויר, מי שגילה אותה ותרם לה רבות הוא המוזיקאי הוותיק שי טוחנר, מחלוצי הפולק והקאנטרי בארץ. לילך הופיעה עמו במשך שלוש שנים בבמות גדולות (בהן במה ראשית בפסטיבל סולם יעקב, מופע גדול בפסטיבל אבו גוש), והקליטה איתו שני אלבומים משותפים המורכבים ברובם מגרסאות כיסוי לשירי קאנטרי ופולק.
כיום, ביצירתה האישית, היא משלבת בין הרוק עליו גדלה בשנות העשרה לקאנטרי שבו התבססה בשנות העשרים. הרוק מתאים לאישיות שלה והפולק הולם את קולה הנקי. "לקחתי מהקאנטרי את החום, מהפולק את המחאה, ומהרוק את הבעיטות", היא אומרת. המודל שלה, לדבריה, הם ג'ול והדיקסי צ'יקס.
האזינו - "דווקא היום":
אפילו ש"כוכב נולד 8" פספס אותה בשלבים מוקדמים, האלבום שלה נשמע יותר טוב ממרבית החומרים ששיחררו זוכי התכנית לדורותיהם. היא זמרת וירטואוזית ומדוייקת עם יכולות קוליות מרשימות והופעה במתית כריזמטית. יש לא מעט קסם אנושי באלבום האקוסטי שנטול טריקים ואפקטים של הפקה.
האלבום החדש הוקלט ברובו בנאשוויל, טנסי, באותו אולפן בו הקליט אריק ברמן את אלבום המסע האחרון שלו, ועם אותם הנגנים. הרעיון לחבר את לילך שיר לנגנים שאסף ברמן היה של משה לוי, מתוך מטרה לתת אותנטיות לאלבום הקאנטרי-פולק.
לוי הוא היועץ המוזיקלי של האלבום. הוא פגש את שיר לראשונה כשבחן אותה ללהקת חיל האוויר והתרגש. "בבחינות היא פתחה את הפה וכולנו נפלנו", אומר לנו לוי "כשנפגשנו שוב לאחר כעשר שנים, היתה לי הרגשה שלילך רוצה לעשות אלבום בנאשוויל. הזדמן המקרה, והאלבום הראשון שלה באמת נעשה בנאשוויל! זה נשמע כמו חלום".
עוד במוסיקה:
>> החדש של כל החתיכים אצלי מתפוצץ על כל מה שזז
>> אפלה מקסימה: האלבום החדש של דודו טסה קולע ויפהפה
>> הוורוד החדש: מה הקשר בין היפ הופ לקהילה הגאה?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם