זהו הארדקור: על החדש של אריק ברמן
החלק הראשון מתוך האלבום המרובע של אריק ברמן עצוב, כבד, דיכאוני ונוגע ללב. משהו מעניין עבר על הבחור באמריקה
''גבר אישה והווילדרנס (סיפור הדרכים של אריק ברמן), חלק א: אוי הלב הפתי והמגוחך'', אריק ברמן, היי פידליטי
אריק ברמן יח''צ
אחרי שהקהל, שכל כך אהב את אלבומו הראשון, הפנה לו גב בשני האלבומים הבאים, אריק ברמן ארז מזוודה ויצא לטיול ארוך בארה"ב. בלי בחורה, בלי ילדים ובלי הרבה מה להפסיד. עכשיו יוצא החלק הראשון מתוך אלבום מרובע (!) שמספר את סיפור הדרכים של אותו מסע.
ההתחלה, כפי שהיא מצטיירת מהאזנה לתשעת השירים של "אוי הלב הפתי והמגוחך", קשה למדי. אל תיתנו לשני הסינגלים הראשונים שיצאו - "לא הצלחתי להתאהב בך בשישית" ו"רב סרן נידל חסן" הקלילים - לשטות בכם. אלה רק שאריות של האריק ברמן שכולם מכירים, זה מ"המתוקות האחרונות", שאפשר לאהוב בטירוף או לא לסבול.
שאר האלבום, לעומת זאת, אפלולי ("איזה אושר באי הכמה בבית סבתי"), עצוב ("מיכל שבע ולב גווע ברעב לאהבה"), דיכאוני ("עין תחת עין ולב תחת לב") ובכלל מציג ברמן קצת אחר - וזה לא בהכרח דבר רע.
ברוב האלבום נשמע כאילו המדבריות של ארה"ב גרמו לברמן להאט את הקצב לסוג של סלואו מו קאנטרי (למשל ב"אני אמשיך למצוא עד שאני אחפש" המקסים, שפגי לי הייתה גונבת בשנייה אם עוד הייתה בחיים) ולטקסטים שלו להתמלא בגעגוע ואולי גם בסוג של אבל על מה שהשאיר מאחור (למשל, ב"היי רות, איך עובר לך החורף בלעדיי").
זה נשמע כמו תחילתה של התבגרות והתפכחות, זה מעניין וזה מסקרן לגבי ההמשך של האלבום המרובע הזה. ברמן הוא מה שנהוג לכנות "אמן מורכב". הוא כותב ומלחין מוכשר, יש לו טקסטים אינטליגנטיים, גם אם לעתים מעט טרחניים, ובאלבום הזה הוא חושף צד הרבה יותר כבד שלו. מבחינה זו, העיתוי של יציאת האלבום מעט תמוה, כי קשה להגיד עליו שהוא אביבי ובטח לא קיצי. ייתכן שהסתיו היה עושה עמו יותר חסד בקרב הקהל שמצפה כרגע לאיזה להיט קיץ שישיק את העונה. בכל מקרה, צריך לקוות שהאלבום המפתיע הזה לא יתפספס, כי ממש לא מגיע לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם