הצעקה האחרונה: בתוך בית המכירות הפומביות הנחשב בעולם
אם יש לכם 120 מיליון דולר מיותרים, סותבי'ס הוא המקום בשבילכם. רגע אחרי ש"הצעקה" של מונק שברה את כל השיאים: שליחנו חדר לבית המכירות הפומביות הגדול והנחשב בעולם, ומספק הצצה נדירה אל המתרחש מאחורי הקלעים, הסודות של המוכרים והקונים, וגם תשובה לשאלה הבלתי נמנעת: כמה יעלה איזה פיקאסו לסלון
בקושי 36 שעות חלפו מאז ההיסטוריה שנרשמה כאן. שילוב מסעיר של תשוקה אמיתית, מאבקי כוח חוצי יבשות ולא מעט אגו הביא לשיא חדש בהיסטוריה של שוק האמנות: תג מחיר של 120 מיליון דולר ששולמו עבור "הצעקה", יצירתו המונומנטלית של האמן הנורווגי אדוורד מונק מ-1895. אף אחד לא נשאר אדיש. יש שרואים בעסקה הזאת תעודת כבוד ליצר התאווה הנצחי להחזיק באמנות גדולה; אחרים טוענים שהמחיר חסר התקדים הוא ראיה נוספת לטירוף החזירי שהשתלט על העולם המערבי, שבמסגרתו גם יצירות אמנות הופכות לכלי משחק במלחמות השליטה שמנהלים עשירי העולם.
ביום שישי כבר אין זכר ל"הצעקה" באולם התצוגה של סותבי'ס. את קיר הכניסה מפארת עכשיו תמונה אחרת, Sleeping Girl ("נערה ישנה") של אמן הפופ האמריקאי המפורסם רוי ליכטנשטיין.
בציור, שמושפע מקומיקס, מככבת נערה בעלת רעמת שיער בלונדינית, שפתיים מלאות, פנים מנוקדות באדום ומבט מנומנם. הנערה של ליכטנשטיין אמורה הייתה להיות גולת הכותרת במכירה הפומבית שהתקיימה ביום רביעי השבוע. הערכה מוקדמת שהופיעה בקטלוג המהודר שהופץ לקונים הפוטנציאליים, דיברה על סכום שבין 30 ל-40 מיליון דולר, אבל בבית המכירות נערכו לאפשרות שהמחיר הסופי יהיה גבוה יותר. ככה זה כשגבולות הטירוף מוגדרים מחדש.
מיקומה של היצירה, לבד על קיר הכניסה, התמונה הראשונה שבה נתקלים המבקרים, מעיד גם על מעמדה האייקוני וגם על התקוות המסחריות שתולים בה מנהלי סותבי' ס. מסביבה יצירות רבות נוספות שמסעירות את הדמיון: דיוקן של אלביס פרסלי בדמות אקדוחן ממערבון של אנדי וורהול (שוויה: בין 30 ל-50 מיליון דולר) או תמונה של פרנסיס בייקון מ-1976, Figure Writing Reflected in Mirror (לפחות 30 מיליון דולר). אלה ואחרות תלויות על קירות אולם התצוגה כמו שמלות ערב בחלון ראווה, מתחרות על תשומת לבם של המבקרים, רובם קניינים אישיים של טייקונים בינלאומיים שמעדיפים שזהותם תישמר בסוד.
"הנוהג הוא שחמישה ימים לפני כל תצוגה אנחנו תולים את התמונות כך שמי שמעוניין לרכוש אותן יוכל לבוא ולהתרשם", מסבירה ג'ניפר רות, סגנית נשיא בכירה בסותבי' ס שעמדה מאחורי המכירה הפומבית שבה נמכרה "הצעקה". "יש קונים שבאים קודם, מבקשים לראות את הקטלוג, שואלים מה אנחנו מתכוונים להציע למכירה בשבועות הקרובים".
אדם שמוכן לשלם 30 מיליון דולר על תמונה באמת צריך לבוא ולראות קודם במה מדובר? הוא לא מכיר את היצירה?
"זה נכון שאספני אמנות מסדר גודל כזה מכירים היטב את היצירות כדוגמת 'הצעקה'. אבל עדיין רבים מהם רוצים להגיע לאולם, להסתכל על התמונה מקרוב. חשוב להם לראות אם התמונה מכה אותם ישר בבטן, אם נוצר בינם לבין היצירה חיבור רגשי".
12 דקות, מהרגע שמנחה האירוע הכריז על המחיר ההתחלתי של 40 מיליון דולר ועד שהכה בפטישו בפעם האחרונה, ארכה מכירת "הצעקה". במושגים של האדם הממוצע, המהירות שבה מוכן מישהו להיפרד מ-120 מיליון דולר - אפילו אם הוא, כמו שגורסות הספקולציות, שליט של מדינה מזרח תיכונית - היא בלתי נתפסת. במונחים של עולם המכירות הפומביות, מדובר בפרק זמן שגרתי. לשם השוואה, בדיוק לפני שנה, במאי 2011, נרשמה
בתמונות מסדר גודל כזה, מסבירה רות, ככל שהמחיר גבוה יותר כך מספר המתחרים קטן, ובהתאם לכך העסקה נסגרת מהר יותר. במקרה של "הצעקה", מתוך 800 משתתפים שנכחו באולם ועוד כמה עשרות קונים טלפוניים, שמונה בלבד יכלו להרשות לעצמם להשתתף בקרב הגלדיאטורים שנקודת ההתחלה שלו עמדה על 40 מיליון דולר. שישה מתוכם נשרו כעבור דקות ספורות, כשהתברר שהמחיר מאמיר לגבהים חסרי תקדים, ופינו את הזירה לשני אספנים שנלחמו ביניהם ראש בראש.
אתם מדברים על ערב קסום וחגיגה לאמנות, אבל בסופו של דבר מדובר בגחמה של אספן מיליארדר שגורמת לכך שיצירות אייקוניות נעלמות מעין הציבור.
"בגלל זה אנחנו תמיד שמחים שיצירות נמכרות למוזיאונים, כי אז אתה יודע שהן יהיו חשופות לציבור כולו. במקרה של 'הצעקה', שלושה עותקים נוספים של הציור נמצאים במוזיאונים בנורווגיה, כך שלחובבי האמנות בעולם יש גישה ליצירה. בסופו של דבר, המעבר של יצירות אמנות ממדינה אחת לשנייה קיים מאז ומתמיד. במאה ה-18 ראינו תנועה גדולה של יצירות אמנות מפורסמות שנעו מרוסיה ומסין לארצות הברית ולמערב אירופה, ואילו כעת אנחנו רואים מגמה הפוכה. נכון שהרבה אנשים במערב לא שמחים על כך, אבל אנחנו לא צריכים להתרגש יותר מדי ובמקום זאת ללמוד מההיסטוריה. היצירות הגדולות אף פעם לא נשארות באותו מקום יותר מדי זמן. שום יצירה לא נמצאת ברשותו של אותו אדם לנצח".
האם מוזיאונים יכולים להתחרות היום בסכומים שמתחילים ב-40 מיליון דולר?
"לא סביר שמוזיאונים יוכלו לשלם עשרות מיליוני דולרים על יצירת אמנות, למרות שיש כמה מוזיאונים במזרח התיכון שמאוד אקטיביים, וישנו גטי בלוס אנג'לס. אנחנו גם יודעים על מוזיאונים מאוד מבוססים ביפן ועל אספנים גדולים בסין שאולי יקימו בקרוב מוזיאונים שיתבססו על האוספים הפרטיים שלהם. מוזיאון גטי, לדוגמה, הוקם על ידי האספן ז'אן פול גטי שהחליט למסור את היצירות שלו לטובת הכלל. גם פיטר אולסון, שמכר את ה'צעקה', לא ייקח את הרווחים לכיסו האישי. במקום זאת הוא הולך להשקיע את הכסף במוזיאון חדש לאמנות. ככה שבסופו של דבר המוזיאונים לא פעם מצליחים לשים את היד על היצירות הגדולות".
בסותבי'ס היו מודעים היטב לערכה של התמונה שיש להם בידיים ולא השאירו דבר ליד המקרה. את המכירה כולה ליווה מסע יחסי ציבור מאסיבי, ונציגים של 30 כלי תקשורת מרחבי העולם הוזמנו להשתתף בה ושיוו לערב כולו נופך היסטורי. תשומת לב מיוחדת ניתנה למיקום האסטרטגי של "הצעקה" ברשימת 76 היצירות שהוצעו למכירה במהלך האירוע - מספר 20, לא מיד בהתחלה, כשהקונים עדיין קרים והכיסים עוד לא נפתחו במלואם, אבל בשלב מספיק מוקדם כדי שהמומנטום שיצרה העסקה יזלוג גם ליצירות הבאות. בנוסף, יומיים לפני המכירה ערכו ראשי סותבי'ס קוקטייל יוקרתי שאליו הוזמנו הלקוחות הגדולים ביותר של בית המכירות, שזכו לצפות ביצירות לפני כולם, על כוסות שמפניה.
אבל גם אלה שנערכו בקפדנות לערב הגדול, לא יכלו לצפות את ממדיו ההיסטוריים של האירוע. כשהמחיר טיפס ל-99 מיליון דולר, הרשה לעצמו טוביאס מאייר, ראש מחלקת האמנות המודרנית של סותבי'ס שניצח על הערב, להתבדח. "אל דאגה", אמר לאספנים שהתחרו על התמונה, "תמורת 99 מיליון דולר יש לי את כל הזמן שבעולם". בקהל הגיבו בפרץ צחוק.
זה היה ערב מוצלח במיוחד לאספן הנורווגי פיטר אולסון, שקיבל את הציור, אחד מארבע גרסאות מקוריות שיצר מונק, מאביו שהיה מיודד עם האמן. זה היה ערב לא רע גם למנהלי סותבי'ס שגזרו קופון נאה של 13 מיליון דולר (העמלה מחושבת על פי נוסחה, שלפיה בית המכירות מקבל 25 אחוז מ-50 אלף הדולר הראשונים, 20 אחוז עד סכום של מיליון ו-12 אחוז כשהמחיר עובר את המיליון). בסך הכל נמכרו במהלך הערב 59 מתוך 76 היצירות שהשתתפו, תמורת סכום מצטבר של 330 מיליון דולר.
לא סתם אמר טוביאס מאייר בתום האירוע: "הערב הזה היה חלומו של כל מנחה מכירה פומבית, ואת הרגע שבו'הצע קה' נמכרה עבור 120 מיליון דולר אנצור כל חיי. 'הצעקה' שווה כל פני שהאספן שילם עבורה. מדובר באחד האייקונים הגדולים ביותר של עולם האמנות. זה היה לילה היסטורי עבור סותבי'ס, ואני מאוד שמח שהייתה לי הזכות לקחת בו חלק". השאלה היחידה שנשארה פתוחה היא זהותו של הקונה. רות מבהירה שהמחויבות לשמירה על הפרטים האישיים של הרוכשים מעוגנת בחוזים קשוחים מאוד.
בכל זאת, אם הייתי צריך לנחש, מאיזו מדינה מגיע קונה שיכול להרשות לעצמו להוציא 120 מיליון דולר?
"אני לא יכולה להתייחס לשום פרט בנוגע לרוכש הספציפי הזה, אבל ניתן לשער שהכיוון של תמונות כאלה הוא מזרחה, בין אם זה למזרח הרחוק, ובעיקר לסין, או למדינות במזרח התיכון. למרות שגם לנו יש את הביל גייטסים שלנו, כך שלא יהיה נכון מצדך להניח שהאמריקאים מחוץ לתמונה באופן מוחלט".
כשג'ניפר רות מסתובבת בין הציורים באולם התצוגה עיניה נפקחות לרווחה ומבט של התפעלות עולה את פניה. נראה שהפרידה מכמה מהיצירות קשה לה. אבל היא יודעת היטב שבעוד כמה ימים, כל הליכטנשטיינים והוורהולים שעל הקירות יעברו לבעלות חדשה. רות נולדה בדרום אפריקה להורים יהודים ציונים. אחרי שסיימה תואר שני בלימודי אמנות באוניברסיטת קולומביה התקבלה לעבודה בסותבי'ס. היא מועסקת בחברה כבר 25 שנה. בתפקידה הנוכחי היא אחראית לכל המכירות בתחום האמנות הבינלאומית. הגדרת התפקיד, לא פחות מזהותה היהודית וזיקתה לישראל, הפכו אותה לאחת הנשים המשפיעות ביותר בעולם בכל הנוגע לאמנות ישראלית. היא מבקרת אצלנו לעתים קרובות, מכירה את רוב האמנים הגדולים שיוצרים בישראל, ונמצאת בקשר גם עם רוב האספנים הפועלים בשוק הלא גדול שהתפתח בארץ.
"בשנים האחרונות התפתחה תנועה דו כיוונית, מישראל ואליה", היא אומרת. "בישראל פועלים אספנים שמשקיעים באמנות בינלאומית, ואספנים זרים החלו לגלות פתיחות כלפי אמנות ישראלית". את התשוקה הגדולה ביותר היא שומרת ליצירותיו של הצלם עדי נס, שרשם היסטוריה בקנה מידה מקומי, כשב-2007 נמכר התצלום המפורסם שלו, "הסעודה האחרונה", ב-264 אלף דולר. סותבי'ס ארגנה את המכירה ורות הייתה צריכה לגייס את כל יכולות הפיתוי שלה כדי לגייס את הסכום חסר התקדים. "שנתיים קודם לכן מכרנו עותק אחר של אותו צילום עבור 102 אלף דולר, כך שראינו עלייה גדולה מאוד בערך שלו תוך פרק זמן קצר יחסית", היא מסבירה.
בצילום של נס נראים דוגמנים צעירים במדי צה"ל היושבים מול שולחן ארוך בחדר אוכל בבסיס צבאי. האטרקטיביות של היצירה נובעת בין היתר מהדיאלוג שהיא מקיימת עם "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י.
מה הפך אותה לסיפור הצלחה גדול כל כך?
"זה אייקון. בדיוק כמו' הצעקה' של מונק, רק בקנה מידה קטן יותר. זו תמונה שבאופן מיידי הצליחה לגעת בהרבה אנשים מכל העולם. זה הומאז' ליצירה של דה וינצ'י, אבל נס בחר לא לתת לה כותרת, הוא רצה להשאיר את התמונה לפרשנות ולדמיון של כל אחד ואחת. מה שכולם ראו בה מיד זו קבוצה של חיילים ישראלים מקסימים שמסתכלים האחד על השני, חלק במבט פלרטטני, חלק במבט רציני יותר. זו תמונה שכל אחד יכול להזדהות איתה - צעירים, מבוגרים, הומואים, סטרייטים. בנוסף, כשאתה בצבא, כל ארוחה יכולה להיות הארוחה האחרונה שלך, לא? כך שזו תמונה שנוגעת עמוק בזהות הישראלית ובאופן אישי מייצגת את החוויה של נס במהלך השירות הצבאי שלו".
העובדה שמדובר בתצלום מבוים ולא בהנצחה של רגע חד פעמי שהתרחש במציאות לא פוגמת באיכות האמנותית של התצלום?
"להפך. אתה יודע מיד שיש בתמונה עומק אדיר, שהושקעה בה המון מחשבה ושמהרבה בחינות זו יצירה גאונית. אתה תמיד יודע שביצירות של עדי נס הושקעה המון מחשבה, יש אפקטים ברורים של תאורה, אור וחושך שמשתלבים זה עם זה. מהבחינה הזאת הוא מאסטר, והעובדה שבכל סדרה שלו הוא משקיע חודשים ושנים של מחשבה ותכנון רק הופכת את זה למדהים יותר. לא מזמן קיבלתי במחשב עותק של התצלומים מהתערוכה החדשה שלו, ("הכפר" - צ"י), שגם כן עוסקת בהוויה הישראלית דרך החוויה של החיים בקיבוץ, ואני מאוד מתרגשת לראות אותה".
מהניסיון שלך, יצירות ישראליות שמוצעות למכירה נמכרות בעיקר ליהודים ולישראלים?
"'הסעודה האחרונה' נחשבת ליצירה אייקונית לא רק בקרב יהודים וישראלים, כי זו תמונה שמתכתבת עם יצירה מאוד מוכרת מהתרבות האירופאית והעולמית. בנוסף, האופי הצבאי שלה מתחבר להרבה אמריקאים ששולחים את הילדים שלהם לצבא. אבל אני חושבת שבאופן כללי האמנות הישראלית עברה את השלב שבו היא פונה לקהל יהודי בלבד. למרות שבמקרה של עדי נס - על אף שאני מנועה מלחשוף את זהות הרוכשים-שני הקונים האחרונים היו יהודים, היו לי הרבה מקרים אחרים של קונים לא יהודים שרכשו יצירות ישראליות".
לאילו אמנים ישראלים יש פוטנציאל מסחרי בזירה הבינלאומית?
"אנחנו רואים היום יותר ויותר אמנים ישראלים שמצליחים לפרוץ בזירה הבינלאומית. חוץ מעדי נס, כדאי לשים לב לברי פרידלנדר, לסיגלית לנדאו ולאלעד לסרי - שלושתם הוצגו לאחרונה במוזיאון לאמנות מודרנית - וכמובן למיכל רובנר שהציגה גם במומה וגם בלובר בפריז. בשנים האחרונות גם יעל ברתנא מאוד מצליחה ברחבי העולם. בכלל, הישראלים ידועים כאספני אמנות גדולים. מהניסיון שלי, קשה להיכנס היום לבית ישראלי בלי שיש שם לפחות יצירת אמנות טובה אחת על הקיר. גם במוזיאונים אפשר לראות את זה: אחוז הישראלים שמבקרים במוזיאונים מכלל האוכלוסייה הוא בין הגבוהים בעולם, גבוה בהרבה מהאחוז בארצות הברית".
מבחוץ נראה הבניין של סותבי'ס כמו שילוב של מוזיאון לאמנות מודרנית ובנק השקעות חדש. דגלי המדינות שתלויים בחזיתו יוצרים באופן מכוון את התחושה שמדובר בארגון כלכלי בינלאומי. מאחורי יצירות האמנות מנקרות העיניים שבאולמות התצוגה עומד תאגיד כלכלי אדיר שמעסיק אלפי עובדים, מחזיק 90 סניפים ב-40 מדינות, ורשם מחזור עסקי במחצית הראשונה של 2011 של 3.4 מיליארד דולר. הרווח הנקי ברבעון השני של השנה הנוכחית הגיע ל-129.7 מיליון דולר. בכך סותבי' ס השאיר מאחור את מתחרהו העיקרי, בית המכירות כריסטי'ס שמרכזו בלונדון.
בתקופה של אי ודאות כלכלית, משבר פיננסי גלובלי וחששות שגוש האירו יתפרק ניתן היה לחשוב שגם שוק האמנות יסבול. "עולם האמנות תלוי באופן ישיר בזמינות ההון", מאשרת רות אבל מיד מסייגת: "אנשים צריכים להרגיש נוח להשקיע את הכסף שלהם באמנות והיום אנשים מרגישים נוח לעשות את זה, בין השאר בגלל שהריבית של הבנקים נמוכה כל כך. כשאתה מסתכל לאורך ההיסטוריה אתה יכול לראות בבירור שאם אתה קונה יצירת אמנות טובה, שומר עליה 20 שנה, נניח, רוב הסיכויים שתמכור אותה ברווח. כך שזה אפיק השקעה נוסף בתיק ההשקעות שלך. למעשה, אני שומעת יותר ויותר אנשים שאומרים שזה רעיון לא רע בכלל להשקיע חמישה אחוזים מההון שלך באמנות".
איזה זרם נחשב למשתלם ביותר להשקעה? רנסנס, אימפרסיוניזם, אמנות מודרנית?
"את המחירים הגבוהים ביותר אפשר לקבל היום באמנות העכשווית ובאמנות אימפרסיוניסטית. מהסיבה פשוטה שהאמנים הגדולים ביותר מתקופות קודמות בהיסטוריה פשוט לא זמינים היום בשוק. אם היינו מחזיקים ברשותנו היום את 'אריסטו מתבונן בפרוטומה של הומרוס' של רמברנדט, שמכרנו בשנות השישים למוזיאון המטרופוליטן, סביר להניח שהיא הייתה עוקפת את ה-120 מיליון דולר של מונק. אבל פשוט אין מספיק יצירות זמינות ברמה הזאת. כמעט כל מה שנוצר לפני המאה ה-18 - לאונרדו דה וינצ'י, רמברנדט, רפאל - לא קיים יותר בשוק.
"לעומת זאת, יצירות אמנות אימפרסיוניסטיות ומודרניסטיות - פיקאסו, ג'קומטי, אפילו ואן גוך - עדיין מחליפות ידיים, אפשר לפגוש אותן במכירות פומביות מדי פעם. אבל האייקונים הגדולים מסדר הגודל של מיכלאנג'לו ודה וינצ'י נמצאים היום באופן כמעט בלעדי במוזיאונים. בנוסף, צריך להבין שהרוכשים הצעירים - אנשים שעובדי בוול סטריט, בני -40-30 לא יקנו יצירה מהמאה ה-17 או ה-18. מדובר באנשים שכמעט תמיד יעדיפו אמנות מהעידן המודרני, אנשים שהטעם שלהם כמעט תמיד נוטה לאמנות שגדלו איתה".
כך שרוב האנשים עדיין קונים אמנות בגלל תשוקה אמיתית ולא משום שמדובר בסמל סטטוס או באפיק להשקעה.
"אני חושבת שאלה שקונים באמת אוהבים את האמנות. יצירות כמו 'הצעקה' מגיעות לשוק לעתים נדירות מאוד. אי אפשר למדוד אותן כמו שמודדים מניה, שאתמול נמכרה עבור סכום איקס, ומחר עבור סכום אחר. ציורים ויצירות אמנות הם הרבה יותר סובייקטיביים, וצריך אדם שבמצב הכלכלי של היום יהיה מוכן לשלם את הסכום שיקפיץ את המחיר למעלה. אנחנו יוצאים עכשיו מתקופה של מיתון שבמהלכה גם שוק האמנות סבל מפגיעה כלכלית".
קצת עצוב שיצירות אמנות גדולות נמדדות בעיקר לפי שיקולי רווח והפסד, לא?
"אתה קונה נדל"ן, קונה מניות, קונה זהב וקונה אמנות. אתה מנהל תיק השקעות מגוון שכולל גם אמנות. ההבדל הוא שלצד זה שאתה עושה השקעה טובה, אתה יכול גם לחיות עם היצירה שרכשת וליהנות ממנה. אני עדיין מאמינה שרוב האנשים קונים אמנות כי יש להם תשוקה אמיתית לכך, הם רוצים אמנות טובה בבית שלהם".
איפה נמצאים מרכזי הכובד של עולם האמנות?
"באופן מסורתי, כבר שנים רבות שעיקר הפעילות של שוק האמנות בניו יורק מתרכז בחודשים מאי ובנובמבר. יש לוח שנה בינלאומי של עולם האמנות שעובד כמעט באופן קבוע. מאי ונובמבר הם החודשים הגדולים בניו יורק לאמנות מודרנית, אימפרסיוניסטית ואמנות בת זמננו. בלונדון, לעומת זאת, עיקר הפעילות מתרכז בחדשים פברואר ויוני, ואילו הונג קונג, הרגל השלישית של קהילת האמנות העולמית, רוחשת פעילות באפריל ובתחילת יוני. אלה שלושת השווקים הדומיננטיים".
הונג קונג?
"במשך שנים לונדון וניו יורק ניצבו בצמרת הרחק מהשאר, אבל בשלוש השנים האחרונות אנחנו רואים תנופה אדירה בהונג קונג, שנהנית היום ממעמד כמעט זהה לזה של ניו יורק ולונדון. קצת עצוב שפריז נשארה מאחור, בעיקר משום שעד לפני חמש שנים היא אסרה על בתי מכירות זרים לערוך מכירות פומביות בשטחה. עכשיו זה השתנה, אבל היא עדיין מאחור".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם