במקום פרידה: תערוכה חדשה מתעדת רגעי פרידה בלשכת הגיוס
סמ"ר אמיר קרא נהרג בלבנון ב-17 במאי 1995. אמו, הלן, ביקשה להנציח את זכרו באמצעות הקמתו של המפעל האמנותי "חיילים מצלמים צבא". כך, באמצעות צילומים של ההווי הישראלי, הצבאי ונקודת המפגש ביניהם, היא מצליחה לשמר את רוחו של בנה
קרא נולד ב-21.10.1974. הוא גדל ולמד בנס ציונה, טייל ברחבי הארץ במסגרת חוג סיירות, הצטיין בקליעה למטרה, התנדב במד"א ובמשמר האזרחי, התעניין במדע ובמוזיקה. הוא התגייס לצה"ל בשנת 1993 ושירת ביחידה מבצעית בחיל המודיעין כמפקד צוות. מפקדיו מתארים את קרא כדוגמה ומופת בפועלו וברוחו. הוא גם היה חובב צילום נלהב עם תכניות רבות לעתיד, אבל הכול נגדע באחת אחרי שעלה לקרב בלבנון ממנו לא שב.
קרא נפל בקרב בעומק רצועת הביטחון ב-17 במאי 1995, ערב ל"ג בעומר, והוא בן 20. את מפעל "חיילים מצלמים צבא" יסדה אמו, הלן. חודשים ארוכים היא מתרוצצת בין ארכיונים, יוצאת בקריאה אל משפחות חיילים, והכול במטרה לצאת לדרך עם התערוכה. ההיענות עצומה: הצילומים נאספו מאלבומים משפחתיים, צלמים ובהם אלכס ליבק, אופק רום כרמל מעיתון "במחנה", לשכת העיתונות הממשלתית, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, נטלו חלק במבצע. את הצילומים שמקובצים בתערוכות, נוהגת קרא לתרום לארכיון צה"ל.
השנה, בחרה קרא שנושא התערוכה יעסוק ב"פרידה". על תהליך האוצרות הופקדה ועדה מקצועית המורכבת מאלכס ליבק, שלמה ערד ונועה מלמד. "על פי רוב, המתגייס בן ה-18 מייחל לשינוי שבסופו של דבר ימקם אותו כבוגר, כחלק מההוויה הכול כך ישראלית. כאזרח שממלא את חובתו הראשונה, כפי שחונך, לחברה ולעם", מסביר ליבק. "זהו הצעד הראשון המשמעותי מאז שהתחיל ללכת כתינוק. אם אז היה תמיד מישהו קרוב אליו, ניצב לצידו, תומך בו ושומר עליו, עכשיו הוא לבד. אבל לא רק הוא. ברגע בו נפתחת דלת האוטובוס שלו, נסגרת הדלת על'לבד' אחר לגמרי. של ההורים והמשפחה. אם כל המתגייסים בעיצומה של המלחמה הראשונה הלכו בעיניים עצומות כמעט, מתוך ביטחון מלא, אמונה ודבקות בייעודם, שישים וכמה שנים מאוחר יותר עיניהם פקוחות לרווחה.
על פי ליבק, התצלומים מעידים גם על פרידה גדולה יותר, מעבר לגבולות המשפחה. הוא מדבר על פרידה מתקופה אחרת, נאיבית. מרחק עצום נפער בין המתגייס החדש ב-1948 לעומת זה של היום. הראשון מחייך אל המצלמה, נעליו הצבאיות החדשות תלויות סביב צווארו, בידו כלי אוכל ארכאיים, משקפיו עגולים. "התצלום שאז היה אולי דוגמה ומופת מקבל עכשיו משמעות שונה לחלוטין: כעת ניצב לפנינו 'חנון', 'צפוני' ולא נשכח - אשכנזי", מתאר ליבק. "תצלום הוא עדות, מסמך היסטורי, אבל תהיה זו טעות להתעלם מהקונטקסט שלו בתקופה בה הוא צולם. ובכל זאת יש משהו מגשר על פני הדורות: החובה לעבור את המסלול הזה שחרג מזמן מהצורך האחד והיחיד להגן עלינו, הוא גם מסלול שבסופו היחיד מתקבל לחברה".
בין האוצרים בתערוכה נמנה גם שלמה ערד, המגדיר עצמו "צלם עיתונאי". הוא מוכר כצלם מקצועי בעל מוניטין בינלאומי הפועל בתחום למעלה מ-40 שנה . הוא נולד באוסטריה ב-1936 ולישראל הגיע 11 שנה אחר כך במסגרת "עליית הנוער". הוא למד צילום במגוון קורסים, לרבות בחברת "אגפא גוורט" במינכן ובמשך שנים ארוכות היה הצלם של השבועון Newsweek בישראל. במקביל, תצלומיו ורפורטז'ות שלו פורסמו בחשובים שבעיתוני וכתבי העת בעולם כגון "טיים", "שטרן" ועוד.
ערד עסק גם הוא בבחירת הצילומים והוא שהעניק לה את השם, "לילה ראשון בלי אימא", בהתבסס על שירו של יוסי גמזו. "תערוכת צילומים היא צורת הנצחה ראויה ומעניינת", אומר ערד. "חשיבות התערוכה הספציפית הזו היא להראות ויזואלית שפעם זה היה אחרת. גם הפרידות היו אחרות. פעם המשפחות לא יכולות היו להגיע לבקו"מ ולהיפרד שם מהילדים המתגייסים. לכל היותר, היו מגיעים ללשכת הגיוס הקרובה. לא היה זמן לכל הפרידות. התצלומים בתערוכה מראים את השוני. בלי בכי, בלי דמעות, לחיצת יד ושלום. לכל היותר היו כאלה שהתחבקו. כל העניין הזה שהמשפחה כולה מגיעה לתל השומר לטקס של בכי וחיבוקים ודמעות, אלה דברים שלא היו קיימים. בעבר גם לא יכולים היו לצלם, ורק צלמים מקצועיים תיעדו את החיול, כלומר מהשלום ועד ללבישת המדים וקבלת הזריקות.
תצלום פעמים רבות מספר סיטואציות יותר טוב מאשר הרבה מאוד מלים. הצילומים של התקופה באמת מתארים אותה היטב". כאשר הלן קרא מתבקשת לבחור את הצילומים שהצליחו לגעת בה, היא משיבה: "הצילום של המתגייס החדש ב-1948, או זה של העולים המתגייסים להגנת המולדת החדשה שלהם, מתחברים אצלי למשהו מאוד אישי ואינטימי. גם אני הייתי עולה, והרגשתי שהנה, סופסוף אני שייכת. יש לי מולדת. הצילום הזה הוא כמו מראה המשקפת את השינוי בחברה הישראלית". אחרי מחשבה נוספת, מוסיפה קרא: "המתגייס החדש נשכח כבר מזמן בארכיונים ומעלה אבק. לא יודעים את שמו. לא יודעים אם הוא שרד את המלחמה. הוא נשכח. השכחה היא אחד הפחדים הגדולים של הרבה הורים שכולים, שלא יהיה מי שיזכור את הבן או את הבת שנהרגו בהגנה על הארץ הזו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם