אני אמן, לא פוליטיקאי: על מצב מוזיקת המחאה בארץ
"שמחה ועצב", האלבום החדש של יעל דקלבאום, מספק הזדמנות טובה לדון במצבו של שיר המחאה הישראלי
אמנם את ההפקה המוזיקלית היה אפשר למהול במעט יותר תעוזה ודמיון, אולם ברגעים הבנאליים יותר של העיבודים, וכשגוני הצליל דהויים למדי, כישרון הכתיבה וההגשה של דקלבאום מחלץ את השירים מתוך הבינוניות. עם זאת, השיר העשירי באלבום "שנת 2010" הוא הזדמנות נדירה ששווה לנצל לכמה מילים על שירי מחאה ישראליים, או בעצם על היעדרם.
אחד המשפטים השגורים בקרב אמנים ישראלים בתשובה לשאלות קנטרניות מצד מראיינים על עמדתם הפוליטית ועל ביטויה ביצירתם היא "אני אמן, לא פוליטיקאי". יש בתשובה הזאת כנות ואמת פשוטה לצד עצלות מחשבה ותמיהה שנותרת בסופה ולא מרפה ככל שחולף הזמן, וקול המחאה אינו נשמע.
אכן אמנים, ככל אדם אחר, רשאים לבחור את תחום עיסוקם ואת תחומי העניין שלהם. האמנות בכלל היא צורת ביטוי שמרחפת מעל שפת היומיום, נבדלת ממנה, או מפרקת אותה לגורמים ונוטעת אותה מחוץ להקשרים השגרתיים שלה - וכך ראוי שתישאר, במרחק מה מהנגלה לעין, ומהפוליטיקה בכללם.
גם חלקם של האמנים ויצירתם בשיח הציבורי לא מחייב איש מהם להקריב את האמת הפנימית שלו ויושרתו לטובת היגד אמנותי שיפייס צד זה או אחר. יתרה מזאת, אסור שהאמנות תהיה משועבדת לתביעות מצד גורמים פוליטיים להצטרף אל שורת המקהלה שלהם.
עם זאת, החשד הראשון שעולה מה"אני אמן, לא פוליטיקאי" הגנרי הזה הוא מתוקף זהותה לתשובה שנוהגים לתת קברניטי הטלוויזיה המסחרית, כשמעמתים אותם עם התכנים הדלים המשודרים על המרקע, שלפיה תפקידם הוא לדאוג לנתוני הצפייה ולהיתכנותו הכלכלית של הערוץ, ולא לחנך את העם.
נניח לרגע לעוולה הזאת, אם יש בר דעת שאכן מאמין בה, אולם בבסיסה, אותה לוגיקה פגומה המזהה השפעה פוליטית בבידור או באמנות רק אם היצירה מכריזה על עצמה מראש
דווקא אם זונחים את הוויכוח התיאורטי וחודרים אל צפונות לבם של האמנים ומפשפשים בנימי נפשם, אזי מתרבים סימני השאלה. מובן מאליו ששיברון לב, דיכאון קיומי, עליצות יתרה או אפילו סתם שעמום אקזיסטנציאליסטי הם חומרי גלם שמסעירים את הנפש עד שאין ביכולתה להכיל, והיא מבקשת לפרוק את תחושותיה. אבל רבאק, הלוא אדם נרעש גם מהתרחשויות שחורגות מחייו הפרטיים, ובוודאי אם הוא אזרח ישראלי.
הרי בשנים האחרונות, ובשנה שחלפה בפרט, געשה המדינה מאירועים פוליטיים שאין איש שנותר אדיש אליהם, ואין זה משנה לאיזה צד הוא משייך את עצמו. מעבר לחומות ההפרדה נמשך הכיבוש שיש הרואים בו משטר אפרטהייד לכל דבר; מן הצד האחר של המתרס פונו התנחלויות, ואלפי בני אדם מאוימים בחרם או מוחרמים בפועל; חרדים וחילונים נתונים בוויכוח מר; מתקן כליאה הגדול מסוגו בעולם עומד להיבנות, דווקא כאן, במדינה שיסודותיה פליטות, עבור פליטים ומהגרי עבודה; קובץ חוקים מאיים להשתיק את מי שאינו מיישר קו עם עמדת הרוב; וכמובן המחאה החברתית, בוודאי אחד מהאירועים המכוננים בתולדות המדינה, שהוציאה מאות אלפי אנשים מבתיהם אל השדרות ואל הכיכרות.
נדמה שלבו של כל אזרח ישראלי נסער ומתהפך בקרבו מהאירועים הללו, פרט ללבם של המוזיקאים. את מנוחתם של אלה טורדים יותר פרשיות האהבים שלהם או מצב האדם בעולם, עד שאין דעתם נתונה כלל לזוטות כגון אלה. זה מצב צבירה מוזר מאוד.
אלא שאני לא מאמין שפוליטיקה לא מצליחה לגעת ברגשותיהם הכמוסים ביותר של המוזיקאים. לבד ממעטים, עמיר בניון, שי גבסו או הבילויים לדוגמה, השאר פשוט נכנעים לצו ההשתקה שהוציאו גופי השידור על הפוליטיקה. אחרים לא מסוגלים להיחלץ מהרעיון שיש עוד מחסנים שאמנות יכולה לרכוש מהם חומרי גלם פרט לאהבה ולאכזבה. וזה קשור בזה - הרדיו משדר שירי אהבה, המוזיקאי מצמצם את שפתו למילות אהבה.
והנה בא שיר מספר 10 באלבום של יעל דקלבאום, שיר מחאה על כל הרעות החולות של שירי מחאה ישראליים, כלומר רשימת מלאי של כל העוולות שבנמצא - פטנט רשום ע"ש הדג נחש - שלא מעמיקה באף אחת מהן. ובכל זאת, סוף כל סוף שיר מחאה. ומה אתם יודעים, בשורה "יש חומה, סגרנו אותם מפנינו", יש רמז עמום, חשד קל שלא זוהה עד עתה במוזיקה הישראלית העכשווית, שאולי, לא בטוח, אבל ייתכן שהכיבוש עדיין כאן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם