תעמולת שוליים: כמה הערות על "הערת שוליים"
לימור לבנת, שרואה ב"הערת שוליים" טקסט ציוני, היא כנראה היחידה שפספסה שמדובר בסיפור חסר אג'נדה על אדם אובססיבי לפרטים ויסודי עד טירוף, בדיוק כמו יוסף סידר עצמו
שרת התרבות, לימור לבנת, אהבה מאוד את "הערת שוליים". היא הביעה התלהבותה ממנו באופן מופגן, כשבטקס פתיחת פסטיבל קולנוע דרום האחרון אמרה כמה מרענן לצפות בסרט ישראלי שאינו מתמקד בסכסוך הישראלי-פלסטיני, והתגאתה ש"למרות העיסוק בעולם של מסורת יהודית, הסרט זוכה להכרה בינלאומית ומביא כבוד ליוצריו ולמדינת ישראל". היא הביאה את "הערת שוליים" כדוגמה נגדית ל"עדות" של שלומי אלקבץ, סרט הפתיחה של אותו פסטיבל שלדעתה סובל מחד צדדיות וסילוף המציאות, תוך שהוא מתעלם ממצוקתם של תושבי שדרות המופגזים זה שנים. במילים פשוטות - שמאלני.
>> "הערת שוליים" מועמד לאוסקר 2012 בקטגוריית הסרט הזר
סידר עצמו נע באי נוחות בכיסאו, בזמן שהוא לומד על בשרו איך מרגיש חיבוק דב מצד הממסד. מי שמסופק אם במאי "הערת שוליים" אכן חש מועקה מהמחמאות של לבנת קיבל תשובה נחרצת באוקטובר האחרון, כשסידר גילה להפתעתו ש"הערת שוליים" הוקרן בכנס צעירי הליכוד בניו יורק ללא הסכמתו. "שרת התרבות גנבה את הסרט שלי בכל מובן המילה", כתב אז בחשבון הפייסבוק שלו. "היא מקרינה את הסרט באופן בלתי חוקי כדי לגייס כסף עבור משהו שאיני תומך בו. האם הדברים יכלו להיות מביכים ומגוחכים יותר מזה?".
ההנגדה שיצרה לבנת בנאום ההוא בין "עדות", השמאלני, לבין "הערת שוליים", שמביא כבוד למדינה, יחד עם הבחירה של משרדה להקרין הסרט בכנס צעירי הליכוד, מובילה למסקנה שהשרה רואה בסרט טקסט ימני, או לפחות ציוני. למה בעצם? הרי "הערת שוליים", אם כבר, הוא סרט אסקפיסטי. גיבורו, אליעזר שקולניק, חוקר תלמוד שמתמחה בפילולוגיה, בוחר לכסות אוזניו באוזניות אוטמות רעש כדי שרעשי העיר בה הוא חי, ירושלים, לא יחדרו לחדר העבודה שלו. בזמן שבשוק מחנה יהודה אנשים בוחרים קלמנטינות תוך חשש מפיגועי התאבדות ובשיח ג'ראח מפונות משפחות פלסטיניות מבתיהן על ידי עמותות של מתנחלים, שקולניק האב מתחפר במרתפי הספרייה הלאומית ושוקע בפענוח טקסטים בני מאות שנים. שום נאום של לבנת, נתניהו או גדעון סער לא יוציא אותו לרחובות ויגרום לו לאחוז בשלט ציוני, אז איפה בסרט מתחבא ה"כבוד למדינה" שבו מתגאה לבנת?
התשובה היא שבעיניה, היהדות היא ימניוּת. אם פעם הייתה מידה של חפיפה בין שתי הקבוצות האלה - "ימנים" ו"דתיים"- אזי היום בלעה השניה את הראשונה. הדוקטרינה הימנית שלבנת החילונית ינקה בבית אביה מגולמת כיום, בשנת 2012, בסקטור אחד ומסוים בחברה, והוא הציונות הדתית שמעבר לקו הירוק. הטעות שלה, אם כך, היא במחשבה שכל ציוני דתי שחובש כיפה והולך לקרבי הוא ימני, בזמן שסידר - גם ב"הערת שוליים" וגם בפרסונה הציבורית שלו - מנתץ מחשבה זו מדי יום. לבנת אולי פורשת את העיתון שנזרק למפתן דלתה מדי בוקר - ממש כשם שנזרק בפתח ביתו של אוריאל שקולניק, בנו של אליעזר, חוקר תלמוד אף הוא - כדי לצקצק ולנשוף בבוז על טורי הדעה שלו, אבל השקולניקים פשוט קוראים אותו. הנשיפות היחידות שהם משמיעים נועדו לבוז למחקרים של פילולוגים אחרים.
"הערת שוליים" הוא הסרט הטוב ביותר של יוסף סידר. הוא מהוקצע לא פחות מ"בופור", יודע להבחין ולהציג את הניואנסים של תת קבוצה בחברה הישראלית (חוקרי תלמוד) לפחות כמו "מדורת השבט (דתיים לאומיים), ופשוט מוצלח יותר מ"ההסדר" מכל בחינה. אבל יש בו, ב"הערת שוליים", דבר שלא קיים בסרטיו הקודמים של הבמאי, וזו התעוזה להגדיר מהו סיפור ישראלי עדכני. אם בסרטיו הקודמים נגרר סידר אחר ההגדרות שאחרים קבעו לתהיה מהי ישראליוּת, קיבל את האקסיומות לפיהן עולם ישיבות ההסדר הוא נדבך חשוב במרקם הישראלי, אקט העליה לקרקע (בין אם זה כדי להקים קיבוץ ובין אם התנחלות) הוא אתוס לאומי והמלחמה היא פאר היצירה של חברה מיליטנטית, ב"הערת שוליים" הוא השמיע טענה חדשה. לא מדובר בטענה רדיקלית, הרי סידר לא בחר לעסוק בסקטור שמידת שייכותו לחברה הישראלית נתונה לויכוח (למשל ערבים, עובדים זרים, פליטים, רוסים או אתיופים), אלא בטענה
סידר בחר לשים זרקור על קליקה של חוקרי תלמוד ירושלמים, אשכנזים עם סוודרים שעבורם משרד החינוך הוא המקום בו מתקבלות החלטות הרות גורל, ולא הבור בקריה או בניין חברת "קשת" ברמת החייל. זהו לא סקטור אנדרדוג שסובל מרגשי נחיתות, אלא מילייה שעבר זמנו. הפעם האחרונה בה טיפוסים כמו אליעזר שקולניק נחשבו גיבורי תרבות ישראלים היתה כשלברנשים עם טעם אופנתי דומה לשלו, נגיד דוד ויצטום, היתה השפעה.
החשיבות בבחירה של סידר לברוא דמויות כאלה היא בעיקר בתזמון. הפילולוגים ב"הערת שוליים" הם אנשים שהחברה הישראלית הפסיקה לתת להם כבוד ברגע שערוץ 2 הציע לה אופציות בידור קלילות יותר מויצטום, עברה ללעוג עליהם ב"חמישייה הקאמרית" באמצע שנות ה-90' ובעשור האחרון מתעלמת מהם בפיהוק. אלא שחוקרי התלמוד לא הפסיקו לחקור והמיקרופילמים בספרייה הלאומית בגבעת רם לעולם לא חדלו מלשפוך אור.
ב"הערת שוליים" סידר הכריז בקול גדול שנמאס לו לקבל כהנחתה מלמעלה את רשימת הקליקות בישראל שראויות לסרט, והעדיף להכריע בעצמו. אם היה ממשיך בקו של סרטיו הקודמים, יתכן שהיינו מקבלים תסריט על אב ובנו שמתחרים בינהם בעולם ייעוץ התקשורת, כשהאב מאמין שאסור לשקר לעיתונאים והבן לא בוחל באף אמצעי כדי לרצות את לקוחותיו. למזלנו ,סידר החליט שלא לרתום את כשרונו לעיסוק בעולמות אקטואליים, כשרק לימור לבנת נשארה מאחור מבולבלת ורואה ב"הערת שוליים" שיר הלל לציונות.
זה לא ש"הערת שוליים" הוא סרט מושלם, יש בו מגרעות תסריטאיות ומספר כיווני עלילה משניים שלא מתפתחים, אבל אלה מתגמדים לעומת האפקט החזק של מגע עם סיפור שעוקצו הוא גם עוקץ אופיו של הכותב. אפקט זה הופך רב רבדים אפילו יותר לאור העובדה שהיחסים בין שקולניק האב לשקולניק הבן מבוססים על היחסים בין סידר ואביו, חוקר הביוכימיה וחתן פרס ישראל, חיים סידר. הבמאי הוא לכאורה אוריאל שקולניק ואביו הביוכימאי הוא אליעזר, אלא שהקוטביות בין השקולניקים אינה מתקיימת באופן כה ברור גם אצל הסידרים. סידר הבן, על אף היותו אמן מבדר שנגיש להמונים - להבדיל מאביו שמפרסם מחקרים שמעטים מבינים - הוא ככל הנראה אדם אובססיבי לפרטים, כפייתי ויסודי עד כדי טירוף, בדומה לאליעזר שקולניק. יתכן שקשה לחלוק דירת שותפים עם אדם כזה, אבל אותה כפייתיות טוטאלית משרתת נאמנה את צופי "הערת שוליים".
אשתו, העיתונאית ורד קלנר, תיארה במוסף G של גלובס במאי האחרון את החוויה של להיות לידו עת שקיבל את המייל מפסטיבל ברלין שהודיע ש"הערת שוליים" לא התקבל לפסטיבל. זה היה לפני שנתקבלה התשובה החיובית מקאן. "הידיעה שתקופה אפלה צפויה", כתבה שם, "היו לי טעימות מזה בעבר. אחרי 'מדורת השבט' יוסף הושבת לשלושה חודשים בגלל איזו ביקורת מעליבה. הוא ישב וקמל בחדר העבודה שלו, מולל את גבותיו לפירורים וצלל לתוך תהום ייאוש. וזה בגלל ביקורת אחת. ועכשיו? מה יקרה לילדים כשהמשענת האבהית שלהם תהפוך לרצוצה מצער?".
את אותה כפייתיות, ירידה לפרטים וקטלוגם בראש, הביא סידר גם לראיון שנתן השנה לאורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ". הפגישה בין השניים הפכה אירוע מדובר מאחר ובמקום ראיון הופיע שם תיאור מפורט של קליין את הדינמיקה המפתיעה שהתפתחה בפגישתם, כשסידר ביקש להקליט השיחה וטען שברצונו לדבר על היחסים שלהם - סידר וקליין - ולא על "הערת שוליים". בסוף אותו תיאור הופיעה גם הביקורת של קליין על הסרט.
סידר, מתברר, החזיק בטן מלאה על קליין, זכר לו ביקורות שכתב על סרטיו הקודמים וביקש להשוות בין הבמאי למבקר, שלראייתו לא לוקח שום סיכון אמנותי או אישי בעבודתו, בניגוד לבמאי שמסכן כל מה שיש לו מדי סרט. "באחד ממאמריי כתבתי שמעלותיו של סידר הן גם מגרעותיו", כתב שם קליין."הוא ציטט באוזני את המשפט הזה ואמר שהוא יושב מולו ובודק מה הוא אומר. לדעתו, מה שהמשפט אומר הוא שמעלותיו של הסרט הן שהופכות אותו להיות פופולרי ואם הוא פופולרי כנראה הוא לא טוב... מוזר לי לחשוב שאני יושב מול במאי הקולנוע המעוטר ביותר בישראל - פרס בברלין, פרס בקאן, מועמדות לאוסקר, זכיות באוסקר הישראלי - וזה מה שמציק לו, שאני לא אוהב אותו ואת סרטיו; או בואו נאמר, לא אוהב אותם מספיק. זה מוזר וזה גם קצת עצוב".
היסטורית, היחסים בין סידר לקליין לא ממש מעניינים או רלוונטים לעניין "הערת שוליים", או למקומו של סידר בתרבות הישראלית בשנים האחרונות. מה שכן מעניין בסיפור שלו עם קליין היא אותה כפייתיות, אותו דחף לנבור במילים, לחפש משמעות מאחוריהן ולייחס להן חשיבות גדולה מזו שטקסט בעיתון מקבל בדרך כלל. הרי כשסידר ישב מול קליין, ציטט משפט שהמבקר כתב עליו בעבר, סיפר איך קרא אותו שוב ושוב וחיפש את משמעותו, האין מדובר בדיוק באותה נבירה כפייתית ופרפקציוניסטית של אליעזר שקולניק במכתב המבשר לו על הזכייה בפרס ישראל?
סידר עצמו אמר את זה בראיון ל"ידיעות אחרונות" באוקטובר האחרון, כשטען ש"אנשי קולנוע קוראים ביקורת כמו פילולוגים, ניתוח טקסט שמחפש תוכן בין השורות". הוא מן הסתם צודק בכך שיוצרים קוראים בחרדה כל מילה של ביקורת שנכתבת עליהם, אבל קשה להאמין שכולם מסתגרים בחדר שלושה חודשים, "ממוללים את גבותיהם לפירורים וצוללים לתהומות ייאוש".
סידר הוא במאי, ואולי גם אדם, בעל נטייה ליסודיות יוצאת דופן. יש שיגידו שהיסודיות הזו גובלת באובססיה כפייתית, יש מי שיראה בזה מטרד ברמה הבין אישית (מפיקי "ביקור התזמורת", למשל, כינו אותו "לא בן אדם", בגלל שלטענתם פניה שלו לאקדמיה האמריקאית הביאה לכך ש"בופור", ולא "ביקור התזמורת" שזכה בפרס הסרט הטוב בפרסי אופיר הישראלים, ייצג את ישראל באוסקר בשנת 2007). מה שכן, מתברר שכשאדם כזה כותב תסריט על חוקרים קפדניים, דקדקני מילים אובססיביים כמוהו - נולדת הברקה.
אחרי שקוראים שוב את הטקסטים של אשתו ושל קליין אודות סידר, הסצנה ב"הערת שוליים" בה ליאור אשכנזי ממולל בכאב את דפי עיתון סוף השבוע, שם התראיין אביו וזלזל בבוטות בחקר התלמוד של בנו, נחווית באופן הרבה יותר טעון. "הערת שוליים" אמנם מעוצב וערוך באופן חדשני בשמי הקולנוע הישראלי, אבל בעשייה שלו סידר משמר דווקא את הכלל הראשון שלומדים הסטודנטים בתחום: התעסק במוכר לך, כתוב על מה שאתה מבין בו, על עצמך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם