יחפה: "הביקור" הוא רומן שגרתי שהיה יכול להיות מופלא
דווקא הילה בלום, אחת מעורכות הספרים הטובות בישראל, נזקקה ב"הביקור" לעריכה אגרסיבית יותר
עריכה רחמנית מדי. "הביקור" כריכת הספר
היחסים המשונים שבין הכותב לעורך אינם רק נחלתם של העוסקים בספרות. לכל אדם קיים לפחות אדם אחר אחד המשמש עבורו כרשות המבקרת, כזה שצריך לאשר או לבקר את מעשיו. ההורים תופסים אצל רבים את המשבצת הזאת, אך גם אדם זר לחלוטין יכול למצוא עצמו מתבקש למלא את התפקיד. בספר "הביקור" להילה בלום ישנו צרפתי שמן, אלמוני ולא מעניין במיוחד, שנמצא בתפקיד זה בחייהם של נתי ונילי, זוג אוהב ובורגני החי בירושלים. ברומן העוסק ביחסים שבין בני הזוג ובסודות שמתחת לפני השטח אותו צרפתי לא היה צריך לעשות הרבה: הוא הציל את הזוג במסעדה בפריז שבה אכלו וגילו שאיבדו את ארנקם, והגיע לביקור אחרי שנים.
הצרפתי מעולם לא ראה את עצמו כבעל חשיבות, ובצדק, אך משפט אחד שאמר לנילי בפריז ובו פסל את העתיד שלה ושל נתי הופך את ביקורו לאירוע שמציף את כל המתחים בין השניים. ייתכן מאוד שהסיבה שדווקא הם זקוקים לביקורת החיצונית ביותר, לעינו המשועממת של הצרפתי, היא הסיפור שהם מוכרים לעצמם. בעיני עצמם, בעיני קרוביהם בארץ, נילי ונתי הם אנשים ליברלים החיים במשפחה מודרנית, שבשבילם מושגים כמו קנאה וכעס הוסרו מסדר היום לטובת הדבר הנכון לעשות. נתי סבלני למאהבי העבר של רעייתו ואילו נילי מגדלת במסירות את בתו של נתי מנישואים קודמים. הם לא מפחדים ממה שיגידו ההורים וגם לא טורחים לחיות בדרך המקובלת, ובכל זאת, הביקור של הצרפתי, שכלל לא מבקש להיות המבקר שלהם, מטלטל את יחסיהם ומגלה את מה שהם ביקשו להדחיק.
נדמה כי עולמה של בלום עצמה, אחת מעורכות הספרות הטובות בישראל, אשר עורכת בין השאר את אשכול נבו ואתגר קרת, גרם לה להסתכל על נושא הזוגיות מאותה הזווית. עורכת ספרותית, שעובדת עם כותבים, יודעת עד כמה בני אדם מבוגרים דומים לילדים המשחקים בגן, שכל הזמן בודקים שמישהו עדיין מסתכל עליהם. כאשר בחרה בלום להפוך את המבט של הצרפתי הזר לחלק אינטגרלי מהזוגיות היא הצליחה לתאר משהו שחומק מהעין. בעולם שבו המבט החיצוני הוא כה חיוני לאינטימיות, אין זוג שנשאר לגמרי לבד.
ל"הביקור" היו כל הנתונים להיות ספר שהוא הרבה יותר מעוד ספר. אך למרבה האירוניה, העריכה
של "הביקור", שעליה חתום פרופ' יגאל שוורץ, רחמנית מדי. אם בתחומים אחרים אדם מבקש את הביקורת כדי שתשקף לו את עצמו, והאיש שנמצא בתפקיד המבקר לא צריך לעשות הרבה, בספרות הביקורת של העורך היא הכרחית. הטקסט של "הביקור" מכיל הרבה קטעים מיותרים שרק מטשטשים את הסיפור, וכאשר לצד כתיבה מרתקת מופיעים מאפייני כתיבה שהם נסבלים רק במינונים נמוכים (כגון משפטי תיאור הנגמרים בסימן שאלה), הנזק הוא גדול. יש משהו עצוב ברומן שגרתי שהיה יכול להיות נובלה מופלאה. פשיזם זה ללא ספק דבר רע, אך מה לעשות - לעתים עורך פשיסט ואכזר יכול להיות מועיל מאוד ליצירה.
"הביקור", הילה בלום, זמורה ביתן, 409 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם