אין מילים: על שנת 2011 בקולנוע
האמירה הקולנועית מצויה במשבר קשה. יעידו על כך כמעט כל הסרטים ההוליוודיים שהופקו ב-2011; יעיד על כך גם הסרט המצטיין של השנה, "הארטיסט", שחוזר בערגה אל הקולנוע האילם
וחזרה לסרט הצרפתי "הארטיסט", שנחשף לראשונה בפסטיבל קאן האחרון, וזוכה בשבועות האחרונים לתהילה ולדברי שבח מופלגים מטעם מבקרי הקולנוע האמריקאים, המריצים אותו לאוסקר. עצם הצטיינותו של סרט זה - שצולם בגוני שחור-לבן ומוקרן כסרט אילם נטול דיאלוגים - היא עוד הוכחה לכישלונו המתמשך של המדיום הפילמאי. שהרי עלילת "הארטיסט" ואופני הבימוי והצילום שלו מדגישים ערכים נוסטלגיים וגעגועים אין קץ אל אותה טריטוריה קולנועית שחלפה עברה מהעולם מאז שהשתנה לגמרי גיל הנוהרים לאולמות ההקרנה המסחריים. לא עוד בידור למבוגרים ולכל המשפחה, אלא מקום התכנסות לילדים ולנוער מתבגר.
עלילתו של סרט זה, שביים מישל הזנוויציוס, חוזרת אל שנת 1927, אל אותו רגע מכונן בהיסטוריה האמנותית שבו הסרטים החלו להשמיע קול, ובתוך כך נקברו קריירות של שחקנים ושחקניות מעידן הראינוע האילם, שקולם הצפצפני לא התאים עוד לתרבות המיקרופונים המתפתחת. בייחוד נהרסו אז קריירות של במאים וצלמים שהתמידו בשכלול המבע החזותי על חשבון נפתולי עלילה מסובכים. היערכות מחודשת זו, ששילבה ניסוח אמנותי אחר עם שיטות שיווק שונות, כבר סופרה בעבר בלהיטים כמו "שדרות סנסט" (בילי ויילדר), "שיר אשיר בגשם" או "סרט, סרט" (שניהם בבימוי סטנלי
למרות שקל לתלות בגיל הצעיר של קהל המטרה את הנסיגה הבולטת בקולנוע האמריקאי, חובה להזכיר כי הכישלון בולט גם באותם סרטי מיינסטרים למבוגרים שפעם הוליווד ידעה להפיק מעצמה. השנה, למשל, הם התמצו בעבודות רפות כמו "העזרה", "משחקי שלטון", "אלוהי הקטל" או "שיטה מסוכנת" של דיוויד קרוננברג. גם "מאניבול", שהביקורת האמריקאית מעלה על ראש שמחותיה, נוטה לרדד את הטיעונים האמיתיים - ההתחקות אחר שורשי הקפיטליזם - שדרבנו את עשייתו.
עיון ברשימת הקלון השנתית, המוכרת גם בכינויה העממי "הסרטים המכניסים ביותר בארה"ב", מעלה ששמונה מתוך עשרת סרטי הקופה המובילים נועדו לילדים, ושמונה מעשרת המאושרים הם סרטי המשך. שישה מתוכם הגיעו לבדי הקולנוע באריזת תלת-ממד. מדובר בסרטים (בסדר הכנסות יורד) "הארי פוטר 7", "רובוטריקים 3", "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק", "דמדומים 4: שחר מפציע", "שודדי הקאריביים 4", "מהיר ועצבני 5", "מכוניות 2", "תור", "כוכב הקופים: המרד" ו"קפטן אמריקה".
החריג הבולט לטובה ברשימה זו הוא "כוכב הקופים: המרד", סרט אינטליגנטי המיועד לקהל צופים מבוגר, שעושה שימוש מושכל בקולנוע כאמצעי פופולרי להעברת דיונים בסוגיות בעלות מטען מוסרי החורג מעבר לתזזית האקשן של "דרייב", לפטפטנות הבורגנית של "נאום המלך" או לפעלולים החזותיים של "שודדי הקאריביים". השילוב המפתיע בין הצלחה אמנותית למשיכת ההמונים אל אולמות ההקרנה מעניק ל"כוכב הקופים: המרד" סוג של צל"ש, שכבר נדמה היה כי נגוז לגמרי מהוויית השטות ההוליוודית.
כל סיכום עונה וזעקות השבר האנטי הוליוודיות שלו. זהו עניין של קבע, שהתבסס בשנים האחרונות על תפוצה הולכת וגוברת של סרטים בתלת-ממד, שכמו דרסו, כל אחד בתורו, את שרידיה של קופסת התאים האפורים. השנה הנחתמת כעת התאפיינה דווקא בבלימה מבוקרת של כל ההו-הא הממושקף הזה, ולרגעים נראה כאילו החידוש הטכני שהסעיר את הקהל הנאמן של בתי הקולנוע - כלומר את הילדים - עתיד לחלוף מהעולם, בדיוק כמו שקרה לגלים קודמים של סרטי תלת-ממד שתקפו את העולם אחת ל-10 או 15 שנים. אלא שהפעם, כך נדמה, התלת-ממד כאן כדי להישאר. זאת מהטעם הפשוט שבגלגולו הנוכחי, לפחות בהיבטיו הטכניים, התלת-ממד הוא המדיום עצמו.
המעבר ההדרגתי מצלולואיד להקרנה דיגיטלית הותיר את התלת-ממד כאמצעי ביטוי מתבקש של האמירה הקולנועית. יש לקוות שעובדת נוכחותו המתמדת של האמצעי הטכני הזה בהוויה הקולנועית לא תקבור אותה סופית. שהרי תוך עשר שנים לא יישארו לקולנוע צופים נאמנים שיזכרו כי בעבר הסרטים (מתוצרת הוליווד) היו שטוחים ופחות רעשניים, ואף הכילו כמות מופחתת של זומבים וערפדים.
ההתערפדות - כלומר תהליך התקבלותה של נערה אל הקהילה באמצעות חדירה מדממת אל גופה - היתה המנוע הבלתי מסווה שמינף את הצלחתה של סדרת ספרי/סרטי "דמדומים", שזה עתה הניבה תשואה קופתית מסחררת לפרק החדש שלה, מספר 4 בסאגת הנעורים על אודות נוגע-לא-נוגע בה. ההתערפדות, המוכרת גם במושגיה החברתיים האחרים: איבוד בתולים או סתם טקס כלולות, חשפה השנה גיבורה קולנועית חדשה - האישה. ולא סתם אישה, אלא הגברת המפליצה.
הצלחתה הגורפת של הקומדיה הוולגרית "מסיבת רווקות", הנותנת (כביכול) דרור לבנות המין הנשי להשתולל כאילו הן שומרות בתחתוניהן איזשהו זין סמוי, הביאה אל הבד עוד כמה קומדיות שבהן נשים הרשו לעצמן לשחרר בפומבי גזי מעיים. "מורה רעה" (קמרון דיאז), "לזרום עם זה" (ג'ניפר אניסטון), "ידידים פלוס" (מילה קוניס) ואפילו "ג'ק וג'יל" (אדם סנדלר). ולא לשכוח את הילדות-הרוצחות, גיבורות "האנה" ו"קולומביאנה", שהן בסך הכל יתומות המחפשות דרך להחזיר לחיקן אב שאבד.
החניכה הנשית, שהקולנוע בוחן באמצעות אופני ההצטרפות אל האתוס הגברי - חדירה, הפלצה או ירייה מדויקת - מגיעה כמובן לשיאה בטקס החתונה, שגיבורות "מסיבת רווקות" או "דמדומים 4" כה חרדות מפניו. ומגיעים הדברים לשיא אפוקליפטי דווקא אצל לארס פון טרייר הבלתי נעים ב"מלנכוליה", שמעמת את האיחוד הזכרי/נקבי של החתונה עם התנגשות פלנטות קבליסטית ממש, שסופה הוא חורבן טוטאלי וקץ העולם החומרי. ההפך ממפגשי הין והיאנג.
והנה כי כן, באמצעות "מלנכוליה" אפשר להגיע בקלות חזרה אל פסטיבל קאן השנה, שבו שימש "הארטיסט" כמרענן הרשמי. בין שנרצה בכך ובין שלא, קאן מוסיף לכהן כסיסמוגרף למצב היצירה הקולנועית בעולם. לבד מ"מלנכוליה" החמוץ, "הארטיסט" המתקתק וכאב האוזניים ש"דרייב" (עם ריאן גוסלינג) מסב לצופים, הובאו השנה לוועידת הפסגה בריביירה הצרפתית גם החדשים של נני מורטי ("יש לנו אפיפיור"), פדרו אלמודובר ("העור בו אני חי"), וודי אלן ("חצות בפריז") ואקי קאוריסמקי ("חוף מבטחים"), שאף אחד מהם לא סימן איזשהו שיא חדש בקריירה של יוצרים נחשבים אלה.
מבישה מכל זה היתה הגדולה בנפיחות תבל: "עץ החיים" של טרנס מאליק, ששבר את שיאי היומרנות בתחומי ההגות הפילוסופית ואופני העיטור המוזיקלי שלה. במפגן שרלטני חסר תקדים, שרבים מוכנים להישבע דווקא באותנטיות הבלתי מתחזה שלו, מתיימר מאליק - סוג של קדוש פילמאי - להשלים את פועלו החסר של אלברט איינשטיין ולנסח סופית את תיאוריית השדה האחיד, המשתדלת לתת תשובה טוטאלית לכל חידות היקום. אחת משתיים: או ש"עץ החיים" הוא הטוב בסרטי כל הזמנים, או הגרוע שבהם. דומה שהאופציה השנייה היא הנכונה.
וחזרה אל נקודת הפתיחה של סקירה זו, אל "הארטיסט"; סרט זה אינו באמת הטוב בסרטי 2011, אבל הוא בהחלט המוצר המוצלח ביותר שהמיינסטרים יכול להציע. בדרגות העליונות באמת של היצירה הפילמאית התבססו השנה עבודות מליגה אחרת לגמרי, והבולט ביותר הוא סרטו של נורי בילגה ג'יילאן הטורקי "היו זמנים באנטוליה", שנחשף לראשונה בקאן והוקרן בהצלחה מרובה גם בפסטיבלים בירושלים ובחיפה.
נועז ומקורי בהיבטיו הקולנועיים ובה בעת גם מעמיק ברבדיו ההגותיים, ג'יילאן, שכבר בסרטים קודמים שלו ("ריחוק", "אקלימים") אתגר את קווי ההגנה של הצופים בכל הקשור לסבלנות וליכולות של קליטת מידע מרומז, מפליא לעשות בסרטו החדש. הוא פורש בו לרווחה את הדיון הנצחי על אודות החיים והמוות ועל מותר האדם. שופט, רופא ושוטר דנים במהותו של הרצח כביטוי אקזיסטנציאליסטי הולם למצבו האבסורדי של האדם. כמעט אלבר קאמי. הכי פשוט והכי ישיר, וללא תיווכים פוסט מודרניסטיים מבית היוצר של פוקו ולאקאן.
והיפוכם של הדברים בסרט השני הכי טוב השנה: "שלגי קילימנג'רו" של רובר גדיגיאן הצרפתי. סרט חם, המזכיר את עבודותיהם הנצחיות של ז'אן רנואר ומרסל פניול, ומעלה על נס את מה שאבד לעולם - האחווה ההומאנית. הסרט מתרחש במרסיי, בתוך קהילה של סווארים מובטלים, והוא צפוי להגיע בקרוב לבתי הקולנוע בארץ. זה אינו הגורל המסחרי שזכה לו סרטו של ההונגרי בלה טאר "הסוס מטורינו", שלמרות מורכבותו דווקא זכה להיענות נאה בפסטיבל ירושלים. וכרגיל אצל טאר, העבודה קודרת, מסובכת עם עצמה, מבוססת בתוך רבדים של תרבות אירופית שוקעת. אם "הארטיסט" הוא פאן לשעות הפנאי, הרי שהצפייה ב"הסוס מטורינו" היא התגלמות המושג עבודת פרך.
גם האיראנים עשו כותרות השנה, ולא דווקא בענף הצנטרפוגות. "פרידה", סרטו של אסגהר פרהדי שזכה במרבית הפרסים בפסטיבל ברלין, הוא דוגמה מעולה לאופני השילוב של תרבות מקומית-אותנטית בתוך מאגר המושגים האוניברסלי. בני זוג המצויים בתהליכי פרידה נקלעים למערבולת של סבכי משפט, ובתוך כך נדרשים לשוב לנסח לעצמם את הציוויים לנאמנות, לערבות הדדית ולהימנעות מהשקר.
באופן מעורר צמרמורת ממש עוסק גם "זה לא סרט!" של ג'אפר פנהי באותם הנושאים. פנהי, מהמובילים בקולנועני תבל שנידון בטהרן למאסר ממושך בשל עמדותיו הפוליטיות, תיעד את ימי חירותו האישית האחרונים בטרם החל הדיון המשפטי בעניין ערעורו על גזר הדין. זהו סרט על מה שמצוי מעבר לקולנוע, על מה שאינו אפשרי לצילום, על הגבולות הצרים שבתוכם מצטופפת האמירה הקולנועית ועל שטחי ההפקר הברבריים הצרים עליה ומאיימים לבלוע אותה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם