סיפור פשוט: על ההצלחה המסחררת של "סיפור אהבה"
מי לא קרא, מי לא ראה: בחור חתיך ועשיר פוגש בחורה יפה וענייה, שנוהגת לגסוס באופן פוטוגני ואוהבת לעשות כלים. 41 שנה אחרי שתופעת "סיפור אהבה" כבשה את הקופות והמדפים, רואה הספר אור בגרסה מחודשת בעברית. מאיר שניצר מנסה לפצח את אחת התופעות המפתיעות והמשונות בתרבות של המאה ה-20
מבין מפלי הקיטש שהכתיבו במהלך השנים את צריכת התרבות הפופולרית - הזמרת אמה שפלן, האדג' יו של אלבינוני, הפוסטר עם הילד הבוכה - שמור ל"סיפור אהבה" מקום רם בצמרת, שכן בשעתו, כלומר בשנים 1970-71, הוא שבר שיאים בכל הקשור למכירותיו כספר וכסרט. אין זה עניין של מה בכך למכור 22 מיליון עותקים של ספר דליל עמודים, המוגש ללעיסה קלה ב-33 לשונות שונות. עניין לא פחות קשה לעיכול היה הצלחתו הפנומנלית של הסרט, שהופק בתקציב של 2.3 מיליון דולר, ובתמורה הזרים 107 מיליוני ירוקים לכיסיהם של מפיקיו.
איך זה שמיליונים, למעשה מאות מיליונים, של קוראים וצופים ראו לנגד עיניהם הלחות את משפט הסיום "אהבה פירושה לא לומר אף פעם אני מצטער", ולא התעכבו אף לרגע על עומק האיוולת הבוקעת מתוכו? עיון בתרגום העברי החדש לספר (שרואה אור השבוע בהוצאת ידיעות ספרים), בצירוף צפייה חוזרת בסרט, מעוררים תהייה האם תחום התרבות הפופולרית הוא הטריטוריה הנכונה לעיון במהותו של "סיפור אהבה". דומה כי דיון העומק הזה צריך להתקיים דווקא בתוך גבולותיו של מדע הגאולוגיה. שהרי לחוקרי קרום כדור הארץ חשוב בוודאי לדעת איך נוצר האגם המלאכותי הגדול בתבל, זה שמכיל את מפלי הדמעות שהגירו צרכניו הנלהבים של המותג הזה.
בסיס הסיפור נעוץ בדרמה אנושית, המתמקדת באדם שטוף כישרון, המנסה ללא הרף להיות במקום אחר, שבו הוא עדיין איננו. שמו של האיש הוא אריך סגל, והוא נולד ב-1937 למשפחת רבנים מברוקלין, ובאופן טבעי התחנך כבחור ישיבה מתמיד. אך לא שם, בין משנני המשניות והמדרשים, הוא רצה להיות, אלא בחיק האוריינות המערבית. ולא בסתם אוניברסיטה הוא חשק, אלא דווקא ביוקרתית שבהן - הארוורד. יוקרתית, אך לא פחות חשוב: בעלת כללים עקמומיים לקבלת תלמידים, שנדף מהם ריח של אנטישמיות.
היהודי סגל אכן התבסס בהארוורד מורמת האף. הוא למד יוונית עתיקה ולטינית ובשנת 58' סיים תואר ראשון, בצירוף שתי תעודות הצטיינות. הוא נשאר במוסד לצורך לימודי התואר השני והשלישי, אך גם שם הוא לא חפץ להיות. כעת הוא רצה את הקרבה של השואו ביזנס. במהלך הלימודים הוא חבר לג'וזף ראפורו (שמאוחר יותר נודע כמלחין של "רחוב סומסום"), והשניים בראו את המיוזיקל "המוזה שרה", שהתבסס על סיפורה של הלנה מטרויה. הפקה זו הועלתה, ולאו דווקא בהצלחה, באוף-ברודוויי ב-1964.
באותה העת החל הפרופסור הצעיר סגל ללמד באוניברסיטת ייל, היוקרתית לא פחות מהארוורד מכורתו. כשהוא מדלג בין חיבור ספר מחקר על אודות שורשי הקומדיה הרומית העתיקה להתחככות עם אנשי בידור, התגלגל סגל לסדרת הרצאות באנגליה. שם, והשנה היא כבר 1968, הוא אף סייע בליטוש סופי של התסריט ליצירת המופת המונפשת "צוללת צהובה" של הביטלס. נשען על ניסיון קולנועי התחלתי זה, המשיך סגל השאפתן בתנופה, וחיבר בזה אחר זה שלושה תסריטים. האחד, "המשחקים" (69'), בו הופיעו מייקל קראופורד ושרל אזנבור; השני, "בוגרי המחר" (69') עם אנתוני קווין ואן מרגרט; והשלישי בסדרה היה "סיפור אהבה".
"סיפור אהבה" הפך את סגל לאדם עשיר, למגה-סלב, לדגם חיקוי, וכל הדברים הנפלאים הללו לא גרמו אלא לסילוקו מהחיים האקדמיים, שנה אחת בלבד לפני מועד קבלת הקביעות. פרנסי ייל ממש לא אהבו לפתוח את גיליונות העיתונות העממית ולראות את תמונות הפרופסור הצעיר שלהם כשהוא נותן דוגמה רעה לסטודנטים; מצטחק
מכירות, מכירות, מכירות. המעשה ב"סיפור אהבה" - הספר והסרט - ובהצלחותיו הכבירות, הוא תמצית האידאה האמריקאית על אודות היכולות הבלתי מוגבלות העומדות לרשות מחלקת מכירות שחשיבתה מחדשת ומפתיעה. תחילה כתב סגל את התסריט לסרט, שנמכר להסרטה באולפן "פרמונט". כאן פגשו סגל והתסריט (העלוב) שלו ברוברט אוונס הממולח, שעמד אז בראש אגף ההפקות של האולפן.
אוונס, שהיה באותה העת כרוך אחר אלי מקגרו - דוגמנית-על בדימוס, ושחקנית סרטים בראשית דרכה - דרבן את הפרופסור לספרות לפרסם גרסת נובלה לתסריט, על מנת לעשות גלים תקשורתיים ולהרים את רף הציפיות לקראת הסרט בכיכובה של הגברת מקגרו, כמובן. סגל נכנס לשישה שבועות של משטר עבודה, בסיומם אחז בכתב היד המוגמר של "סיפור אהבה". מדובר בשלהי שנת 69', כשהמילה האחרונה בתחום ההדפסה הייתה מכונת כתיבה חשמלית. כיום, עם מחשבי המק והמקלדות הידידותיות, מותר להניח שסגל היה מסיים את העבודה על הספר הדקיק הזה בלא יותר משתי יממות (כולל הגהה.
בראשית פברואר 1970 הופיע "סיפור אהבה" בחנויות. כריכה קשה, תמונת המחבר וכל הנלווה לכך. תוך שלוש שעות אזלה כל המהדורה הראשונה, 8,000 עותקים , והחלה ההיסטריה הציבורית, כשאינספור מהדורות נוספות רודפות זו את זו, ומסייעות לסגל לשבור את כל שיאי המכירות הקודמים. בחצי שנה השכיל "סיפור אהבה" למכור יותר משמכר "הסנדק" של מריו פוזו - קודמו בפסגת רבי המכר - במשך שנה וחצי. וזו הייתה רק ההתחלה.
בחודש נובמבר 70' הכתה את השוק מהדורת הכיס בכריכה רכה. היה זה גל המתקפה השני על הצרכנים, שהניב מכירות בשיעור של ארבע מיליון עותקים. שיא עולמי. ואז, ב-16 בדצמבר, הנחית אוונס את המכה הקטלנית באמת שלו, והציף את בתי הקולנוע בסרט, שהמתין בסבלנות לתורו במשך כל אותם עשרה חודשים שבהם "סיפור אהבה" חגג בחנויות הספרים. היה זה גל ההתקפה השלישי, שהפיל סופית את שרידי ההתנגדות הציבורית למוצר המיופייף ונוטף השמנוניות הקיטשית.
מדובר בשנת 70', חמש שנים לפני הפקת "מלתעות", לפני שסטיבן ספילברג ליטש ושכלל את רעיון סרטי הקיץ והבלוקבאסטר הפילמאי. אסטרטגיית השיווק של "סיפור אהבה" הייתה אז חדשנית כמו רוברט אוונס עצמו, שקצר בתוך זמן מזערי את התוצאות הפיננסיות הפנטסטיות שהניבה כניעת הציבור לגלים הסוערים של הטעם הרע. ההיסטריה סביב הסרט האפילה במרוצת סוף שבוע אחד על כל הרעש שחוללו מיליוני הספרים שנמכרו לפניו. הסרט צנום התקציב טיפס למקום השישי ברשימת הסרטים הקופתיים של כל הזמנים, כאשר מקדימים אותו ברשימה תותחים כבדי תקציב כמו "חלף עם הרוח" או "צלילי המוזיקה".
וכעת לפלאשבק הוליוודי קצר: בשנת 66' שקעה "פרמונט", אחת משבע ענקיות הוליווד, אל סף פשיטת רגל, ורגע לפני הקריסה נרכשה על ידי קונצרן האנרגיה "גאלף אנד ווסטרן". אוונס, עד אז שחקן כושל ומפיק סרטים זעיר, התמנה לסגן נשיא החברה האחראי על ההפקות, ובתוך זמן קצר הציף את הוליווד בסדרה של הצלחות קופה, שהשיבו את "פרמונט" אל מקומה הטבעי בצמרת. קודם באו סרטים כמו "הזוג המוזר" ו"תינוקה של רוזמרי", ואז הכה אוונס עם להיטיו הכבדים: "סיפור אהבה", שני חלקי "הסנדק", וגם "צ'יינטאון" האיכותי.
סגל אפילו לא ידע עד כמה שיחק לו מזלו כשחיבר את התסריט ל"סיפור אהבה". אוונס, אישיות סוערת לכל הדעות, היה (וכך הוא עדיין) יהודי חובב חתונות, שעד היום העמיד כבר שבע חופות מעל ראשו. בשלהי שנת 68' הוא פיקח מטעם "פרמונט" על הפקת עיבוד קולנועי לספר מאת פיליפ רות', "היה שלום, קולומבוס". מי שלוהקה לתפקיד הראשי בסרט זה הייתה אלי מקגרו, אז בת 29, שהחלה בקריירה של שחקנית לאחר שחדלה לדגמן. אוונס, המתרשם בקלות מנשים יפות, רכש באמצעות החופה זכויות בעלות על הגברת, ומדרך הטבע תר אחר תפקידים הולמים עבורה. וכך הוא עלה על התסריט של סגל.
דווקא בידיו של היהודי ארתור הילר חסר הייחוד, שעיקר פרסומו יבוא לו מאוחר יותר בשל העיבודים לקולנוע של מחזות ניל סיימון ("יחפים בניו יורק", " מלון פלאז'ה"), הופקדה משימת הבימוי. כעת לא נותר לאוונס ולהילר אלא לשכנע את בן עמם סגל לבצע תיקונצ'יק הכרחי בתסריטו - להפוך את הגיבורה הראשית מאישה צעירה בת דת משה לאמריקאית ממוצא איטלקי-קתולי. בתסריט המקורי שחיבר סגל אמורה גיבורת הסרט - סטודנטית בקולג' רדקליף הצמוד להארוורד - להיות ממוצא יהודי. היה זה מקור לצרות מיותרות שאוונס רצה לעקוף. שהרי ידוע היה באותם הימים כי הארוורד, מעוז הוואס"פיות בחוף המזרחי, נוהגת לסנן בעדינות החוצה סטודנטים יהודיים (לא את סגל עצמו), שעצם נוכחותם בקמפוס מעכירה את שלוות הפילנתרופים הנוצרים שתורמים דולרים כבדים לאוניברסיטה.
מחצית המשימה - איתור השחקנית הראשית - הושלמה עוד לפני שמחלקת הליהוק הזיזה רבע אצבע. שהרי מקגרו כבר הייתה אז עמוק בידיים של אוונס. התפקיד הגברי המוביל הופקד אצל ריאן אוניל, שהועדף על פני מועמדים כמו ג'ף ברידג'ס, מייקל דגלאס, פיטר פונדה או ג'ו וויט. אוניל, טירון למדי בענייני קולנוע, היה בכל זאת פרצוף מוכר מאוד בבתים האמריקאיים. זאת, בשל התפקיד שמילא במאות אפיזודות של "פייטון פלייס" - אופרת סבון שלאורך הסיקסטיז שודרה על בסיס יומי.
העלילה הטריוויאלית מפגישה את אוניל, כלומר אוליבר בארט ה-4, יורש עשיר מבית פרוטסטנטי, הלומד בהארוורד, עם ג'ניפר, כלומר מקגרו, שהיא סטודנטית ממוצא דלפוני-איטלקי-קתולי, השוהה ברדקליף, קולג' הבנות היוקרתי, כשהיא נתמכת בכספי מלגת קיום. הוא סטודנט בעל זכויות יתר, כוכב נבחרת ההוקי קרח של האוניברסיטה, שאבא שלו, כלומר אוליבר בארט ה-3 (ריי מילנד), ממטיר כספים על מוסדותיה. ג'ון מארלי, אבא של ג'ניפר, פיל שמו, הוא בסך הכל אופה מעיירה ברוד איילנד. לא מישהו שנהוג להזמינו לאחוזת בארט, לנשפי צדקה בבוסטון הסנובית.
לה יש פה גדול, ודי מזוהם יחסית ל-1964, השנה שבה מתחוללת העלילה. לו יש סיפור לא גמור עם אביו הרודני. בינתיים ההפכים החברתיים האלה - אוליבר וג'ניפר - נמשכים זה לזו כמו רומיאו ליוליה, והחיים הם נהדרים. בוודאי אם ברקע מרפרפים בפסקול צלילים ענוגים מאת באך, מוצרט, הנדל, וגם הצרפתי פרנסיס ליי - יצרן מיומן של צלילי קיטש, שכבר הוכיח את יכולותיו הסכריניות ב"גבר ואישה" (1966) המצליח של קלוד לאלוש.
רצים בשלג, מצטחקים בפארק, מתחבקים על מדשאות הקמפוס. כיף גדול שבא אל סיומו האכזר כאשר אבא אוליבר מנדה את בנו אוליבר מהמשפחה, מסלק אותו מהירושה וכך הלאה. וכל זאת למה? משום שאוליבר הבן מכריז על נישואיו לג'ניפר, בניגוד גמור לתוכניות המוקדמות שאבא הכין עבורו. אלא שאת הצעירים והאוהבים אין לשבור, והזוג הצעיר, כעת דחוק במזומנים, ממשיך לחיות מהאוויר ומהאהבה. עד אותו יום שבו אוליבר קטינא מסיים בהצטיינות יתרה את לימודי המשפטים, והמשפחה עוקרת לניו יורק. שגם שם שולט השלג הצחור, המסמל עולם טהור ונקי מחשבונאות, בכל הסצנות המצטלמות.
מה יש להוסיף? החיים יפים, כל עוד ג'ניפר מחייכת. אך בוקר מושלג אחד היא מפסיקה עם מתקפת החיוכים. הדוקטור המשפחתי עולה על העובדה שהיא לוקה בלוקמיה, ובעוד זמן קצר תגיע העת להיפרד ממנה. אוליבר, אלמן בפוטנציה, מתרוצץ אנה ואנה, מנסה להנעים לאשתו את ימיה האחרונים, אך היא, בגיל 25, עוצמת עיניים ומותירה אותו בודד בשלג.
סגל אולי גאון בהבנת הטרגדיה היוונית העתיקה והקומדיה הרומית של ימי קדם, אך הוא לא המציא שום דבר חדש בתסריט/ספר שלו. בסך הכל נטל את הנוסחה המשומשת ששירתה את רומן המשרתות "הגברת עם הקמליות" (ובעקבותיה את האופרה "לה טרוויאטה" של ורדי), והעתיק אותה אל החוף המזרחי של אמריקה. צעיר מבני האצולה מתאהב בצעירה ממוצא מפוקפק. אביו השתלטן מנדה אותו מנכסי המשפחה, ובתוך כך קורסת הנאהבת אל מותה המוקדם. עד כאן ההיא עם הקמליות. נכון, במקור האירופי הגברת גוססת בשחפת אלגנטית, ולא בלוקמיה חידתית, שסגל הרשלן אינו טורח להרחיב עליה. אך דבר טוב אחד לפחות עשה סגל, לעומת אלכסנדר דיומא הבן, שחיבר את "הגברת עם הקמליות": פה מדובר בסטודנטית למוזיקה הפורטת באנינות עלי צ'מבלו, ולא בזונה כמו במקור הצרפתי.
והנה, בהבזק האחד והיחיד הזה - אין זונות, יש סטודנטיות - ניתן להסביר את ההצלחה הכבירה, הבלתי נתפסת כיום, של "סיפור אהבה". נקי, נקי, נקי ומתרחק מכל מחלוקת. מדובר בתקופה ההיפית, והסרט חף מצינגלה. מדובר בשיא פעילותה של התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, ולתוך הסרט לא מתגנבת ולו שנייה אחת של אלימות פוליטית. מדובר בראשית המלחמה בוייטנאם, ואין לכך זכר ב"סיפור אהבה". וגם לא לשום צליל של גיטרה חשמלית, מהסוג הטורד את האוזן הבורגנו-תרבותית. כל זאת, והרבה יותר מכך: מדובר פה בזוג צעיר והורמונלי, אבל אין למצוא סקס במוצר העבש של הטריו אוונס-סגל-הילר. פארדון, במהלך הסרט משולבת בכל זאת סצנת מין אחת ויחידה, אבל היא מתפתחת רק לאחר שאוליבר וג'ניפר סיימו להכין את שיעורי הבית שלהם, קיפלו את המחברות וכיבו את האורות בחדר השינה.
הרעיון הבסיסי של סגל, להותיר את העולם שברא בניקיונו המוחלט, מקבל משנה תוקף מאותו הרגע שבו ג'ניפר מוכרזת כחולה סופנית. תהליך הגסיסה שלה מתנהל בסטריליות, כאילו מדובר בסרטון קידום מכירות של חברת קוסמטיקה. הטיפולים הכימותרפיים סולקו מהעלילה, והשבועות האחרונים לחייה, כשהיא מאושפזת בבית חולים, מצטלמים כאילו היא בחופשה. אם הספר/סרט לא היו מודיעים על כך, בלתי ניתן היה לקלוט שמדובר בבית חולים, ולא בבית מלון, למשל. אין מטופלים, אין טיפולים, אין כאבים, ויופיה של מקגרו רק הולך וגובר, ככל שמר המוות מתקרב.
ועוד משהו: הפמיניזם כבר הפגין באותה העת נוכחות לוחמנית באוניברסיטאות האמריקאיות, אך השמועה על כך עדיין לא הגיע לרוקחי "סיפור אהבה". ג'ניפר, רעיה לדוגמה, אינה מוכנה לשמוע על האפשרות שאוליבר שלה ישטוף את הכלים במקומה. כמו כל אישה טובה היא ספונה בבית, ממתינה לבעלה, על מנת להגיש לו את ארוחת הערב. והכי גרוע: למען חיי הנישואים ותהילתו המקצועית של בעלה, ג'ניפר מוותרת מכל וכל על הקריירה המוזיקלית המבטיחה שלה, ומתכנסת לתוך משרה חלקית של מורה.
ואחרי כל מבחני הקבלה הללו, ש"סיפור אהבה" צלח בהצלחה, האם יש עוד מישהו שמתפלא מאיפה הוא נחל את ההצלחה הסנסציונית שלו? היא באה לו מהרוב הדומם - אותו ציבור שמרן וחסר פנים, שריצ'רד ניקסון, באותה העת נשיא ארצות הברית, בנה עליו את הצלחתו בקלפיות.
השנים 1969-70 שבהן נכתב, הופק והופץ "סיפור אהבה" היוו את התקופה הסוערת ביותר שעברה על ארצות הברית מאז ימי מלחמת האזרחים, בכל הקשור לפילוג החברתי הפנימי. ההתנקשויות בנשיא ג'ון קנדי, באחיו רוברט ובמרטין לותר קינג קרעו את האומה, וכך גם תנועות המחאה להענקת שוויון זכויות והזדמנויות לשחורים, לנשים, לאינדיאנים. מחתרות אלימות פעלו אז ברחבי המדינה, ועל הכל ריחף צלה של המעורבות הכושלת בוייטנאם, שתוך זמן קצר תהיה למלחמה היחידה בהיסטוריה שבה הפסידו האמריקאים.
הטלטלה החברתית העזה הזו הותירה חותם אדיר על הקולנוע האמריקאי, שהפך אז אלים ומחוספס יותר, חשף את עוינות הממשל כלפי אזרחיו, ואת שלטון הרוע בבית הלבן. מאז "בוני וקלייד" (1967) נכבשה הוליווד על ידי זרמי דם ופתרונות אלימים, ששיקפו את מעטפת החיים העדכנית. "אדם בעקבות גורלו", "מדיום קול", "חבורת הפראים", "קאובוי של חצות", " הם יורים גם בסוסים", "מ.א.ש", "פאטון", "אדם ושמו ג'ו", "איש קטן גדול", "יומנה של עקרת בית מטורפת", "אדם ושמו סוס", "רסיסי חיים", "הנערים בחבורה", "מלכוד 22", "התקווה הלבנה הגדולה", "נקודת זבריסקי", "קוטון בא להארלם", וכמובן "וודסטוק" - כולם סרטים שהופקו והוצגו ב-1969 וב-1970 - חשפו דיכוי, דרישה לחופש ואורח חיים אלטרנטיבי למה שהאמריקאים הורגלו אליו בפיפטיז, בעידן השלווה וההדחקה של הנשיא אייזנהאור.
מה הפלא ש"סיפור אהבה" זכה להצלחה כל כך גדולה? מול הכיעור, הניצול, האלימות, תרבות הסמים ואובדן המצפן האישי, שידר סרטם של סגל, הילר ואוונס את מופלאותו ומורכבותו של עולם הערכים הנושן, שבו השברים מתאחים בתוך המשפחה, והמרד החריף ביותר העובר על האדם הוא זה ששותפים לו ג'ניפר ואוליבר, המסרבים להינשא בחסות הכנסייה, ומעדיפים טקס של ברית אישית בין הצדדים. אפילו הנשיא הנוכל ניקסון לא יכול היה באותם הימים לנסח טוב יותר את הערכים של הנוהים אחריו.
"סיפור אהבה" נולד אנכרוניסטי, זקן מסביבתו. כיום משתמשים בו למינופה של בדיחה פנימית באוניברסיטת הארוורד. אחת לשנה, בשבוע הלימודים הראשון המיועד לסטודנטים שנה א', מוקרן הסרט באולם המרכזי של הקמפוס. לכאורה, נועדה ההקרנה להקל על הסטודנטים הנקלטים את ההיכרות עם מבנה האוניברסיטה ומורשתה העשירה. למעשה, זהו ערב הווי וגיבוש, שהכל מגיעים אליו מוכנים, כאילו מדובר בטקסים המוכרים מהקרנותיו של סרט הקאלט "רוקי הורור פיקצ'ר שואו". הסטודנטים הטירונים מגיעים לאולם כשהם לבושים באופנת 1970, מחופשים לאוליבר ולג'ניפר, ומלווים את מאה דקותיו של הסרט בדיאלוג מתמיד עם הבד; בקללות ובתגובות לעג לטקסטים האיומים ולמשחקם המביש של אוניל ומקגרו. וכך, באופן הפרודי הזה, קנה לעצמו "סיפור אהבה" סוג של חיי נצח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם