ראשי » רייטינג » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

שדות גראס לנצח: על בוב מארלי

נכון, אי אפשר לשמוע יותר את הלהיטים הנדושים שלו, אבל גם אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא הציל את עולם המוזיקה. 30 שנה אחרי מותו, בוב מארלי עדיין חי ובועט

"No Woman, No Cry" הוא השיר הנטחן בעולם. "Could You Be Loved" צמוד אליו במקום השני. "I Shot the Sheriff" מקום שלישי. קצת לא נעים להגיד את זה דווקא עכשיו, אבל נגיד את זה בכל זאת: אי אפשר יותר לשמוע את להיטיו הגדולים של האיש המואר ההוא, עם הראסטות והג'וינט, שסגר השבוע 30 שנה בגן עדן (במקרה שלו, בטח יש שם איזה מסך עם כדורגל, דגלונים של כל מיני מדינות, כמה תיירים בני 50 ומשהו, גינס מהחבית ובוב מארלי ברקע).

הם כבר מזמן מיצו את כוחם והפכו לסימן ההיכר של ההפך מקוליות. מצד שני, אי אפשר גם לבוא על כך בטענות לשום בעלים של שום בר תיירים בשום חור בעולם. אף אחד, היפסטר מתנשא ככל שיהיה, לא יכול לטעון שמארלי אינו ראוי לאוברדוז הזה - כלומר, שתרומתו לתעשיית המוזיקה העולמית מאז אמצע שנות השבעים ועד היום לא מצדיקה את נוכחותם המאסיבית של להיטיו, כמו גם של דיוקניו ורוחו, בכל פינה ברחבי הגלובוס.

האימפקט העצום שיצרה הצלחתו הבינלאומית של מארלי חרג בהרבה, כידוע, מגבולות התעשייה הזאת, והפך את רעיון החופש והאחדות ההומנית שעמד בבסיס תפיסתו ויצירתו של האיש לאג?נדה גלובלית סוחפת. ובכל זאת, המהפכה שמארלי חתום עליה היא בראש ובראשונה מהפכה תרבותית שבאה לידי ביטוי בכיוון שאליו נע עולם המוזיקה לאורך ארבעת העשורים האחרונים. במובנים רבים, העובדה שמארלי הצליח במשימתו להפיץ את בשורת הראסטפרי אל מחוץ לגבולות ג'מייקה, לגרום לעולם המערבי להתחבר אל הרגאיי, הסקא, הדאב ושאר המקצבים הקריביים ולהפוך לכוכב ולאייקון בינלאומי, הסיטה את תעשיות המוזיקה המובילות בעולם - ובעיקר את אלה של בריטניה וארצות הברית - לעבר המקום הקוסמופוליטי והמרתק שבו הן נמצאות עד היום.

השפעת הצלחתו המסחררת של מארלי על הפופ והרוק המערביים החלה להראות את אותותיה לקראת סוף שנות השבעים, בימים שבהם נדמה היה שהרוקנרול צועד לעבר מבוי סתום. שלושת הז?אנרים הבולטים של הרוק הסבנטיזי - ההארד רוק, הגלאם רוק והפרוגרסיב רוק - הגיעו אז לכדי מיצוי, הר כבי-על כמו לד זפלין, דיפ פרפל, אירוסמית, בלאק סאבאת ועוד התפרקו או הלכו ודעכו, והמצב המדכדך הותיר תחושת ריקנות, מלווה בציפייה למשהו חדש, אחר לגמרי, כזה ששובר כמה שיותר אקסיומות של רוק מסורתי.

על המקום הריק הזה אמנם השתלט הפאנק (בראשות הראמונז, הסקס פיסטולז והקלאש), אבל עם הזמן הצטרפו אליו ז'אנרים-אחים רבים ומגוונים. אחד הבולטים והחשובים שבהם היה ה-Tone 2 ז'אנר שנקרא על שם האולפנים שבהם הקליטו הרכבים כמו מדנס, הספשלז, הסלקטרז, באד מאנרז ואחרים, שעשו מוזיקה שמערבבת בין פאנק, סקא, רוקסטדי, גל חדש ורגאיי. ההרכבים האלה לאו דווקא העריצו באופן מיוחד את בוב מארלי - הם שאבו יותר השראה מחלוצי סקא מהפיפטיז והסיקסטיז כמו פרינס באסטר, הסקאטאלייטס ודריק מורגן - אבל אפשר בהחלט להניח שאם מארלי והוויילרז לא היו מפגיזים קודם לכן את העולם עם "No Woman, No Cry" (מתוך האלבום Natty Dread" שיצא ב-1974) וחורשים את ארצות הברית ואירופה בהופעות, אז מדנס, למשל, כנראה לא הייתה הופכת לאחת הלהקות המצליחות והחשובות בעולם.

בוב מארלי היה, ללא ספק, האחראי לכך שאוזניים לבנות התחברו למקצבים ולצלילים קריביים. הוא שינה את האופן שבו תעשיית המוזיקה המערבית תפסה את המושג "קצב" (ברגאיי, להבדיל מפופ, הפעימות המודגשות הן השנייה והרביעית). הוא השריש את בשורת הרגאיי ונגזרותיו בלב ההמונים. בלעדיו, מעט מאוד אנשים בלונדון ובניו יורק של אמצע-סוף שנות השבעים היו יודעים איזו מוזיקה שומעים בג'מייקה, כמה זה טוב ואיזה יופי זה עובד בשילוב עם סגנונות מקומיים. ה-Tone 2 אמנם מיצה את עצמו עם השנים, אבל הצליל הקריבי ממש לא עזב את המערב בעקבות זאת. להפך: הוא הפך לחלק בלתי נפרד מחלק גדול מהסגנונות המוזיקליים הפופולריים בעולם - מרוקנרול וגל חדש, ועד אלקטרוניקה והיפ הופ.

בוב מארלי אחראי, בעקיפין, להצלחות של הבלחות רגאיי נקודתיות, כמו למשל הקאבר של בלונדי מ-1980 ל-"The Tide is high" של הרכב הרוקסטדי (סגנון ג'מייקני שהתפתח מסקא וקדם לרגאיי  The Paragons מ-1967, לקריירה של סטינג (שפלרטט המון עם רגאיי, בעיקר בתקופת פוליס), וכמובן , לכל מה שיו-בי 40 הגיעו אליו בחיים. במידה רבה, למארלי יש קשר מסוים גם להפיכתו של ההיפ הופ (שהומצא בסיקסטיז על ידי יו-רוי ודניס אלקפון הג'מייקנים) לאחד הז'אנרים הפופולריים בעולם כיום, וגם, כמובן, להצלחתם הבינלאומית של סגנונות כמו דאב (שגם נולד בסיקסטיז, הודות למוחם הקודח של לי סקראץ' פרי וקינג טאבי), דאנסהול (שילוב בין ראפ לרגאיי, שהתפתח בתחילת האייטיז), ראגא (תת ז'אנר של רגאיי, שמבוסס על אלקטרוניקה וסימפולים), רגאייטון (שילוב בין רגאיי ודאנסהול לסגנונות לטיניים, שצבר תאוצה בניינטיז), סקא-פאנק (מה שנהוג לכנות גם "הגל השלישי של הסקא - סגנון שהתפתח בארצות הברית, וכלל, בין היתר

את No Doubt ,Reel Big Fish ו-Sublime) ועוד ועוד - שלא לדבר על השימושים הרבים והמגוונים שעושים אמנים מכל הסוגים בטכניקות שקשורות לסגנונות האלה מאז שנות השבעים ועד היום.

כמובן שבוב מארלי לא עשה את כל זה בעצמו - למעשה, הוא כבר לא היה בחיים בזמן שרוב התמורות הללו התרחשו - אבל כוחו המיתי אחראי להפעלת המפץ הגדול ששינה, ועדיין משנה, את פני המוזיקה המערבית. במילים אחרות, אמנם עדיין קשה לא להתבאס מכך שמארלי סירב לקטוע את הבוהן שלו כשהגידול הסרטני התגלה בה - מה שגרם לסרטן להתפשט בגופו, עד שהכניע אותו ב-11 במאי 1981 - אבל לפחות ברמה הרוחנית אי אפשר להגדיר את בוב מארלי כאדם מת. נשמתו היתרה מפוזרת כיום על גבי מיליארדים של שירים, טרקים, אמנים וסגנונות מוזיקליים. היא כאן. הכי כאן שאפשר. והיא לא מתכוונת ללכת לשום מקום. מה לעשות, כנראה שנתקענו עם "No Woman, No Cry" לנצח - אבל בסדר, נשלם את המחיר הזה. מגיע לו, לבוב. יהי זכרו ברוך.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...