קו המשווה: אפריקה אהובתי
לפרופסורים יאלום ושטרנגר אין שום חן בכתיבה, ולעומתם אדיצ'יה הניגרית כותבת נפלא
הנה היא מתארת למשל חברה רכלנית אחת, שמספרת לה משהו מבאס במיוחד: "היא רואה בעיני רוחה איך פיה של איג'ממקה הולך וקמל כמו תפוז שינקו ממנו את כל מיציו". במקום אחר היא מתארת "איש זקן חבוש בכובע קיצי, שחיוכו חשף שתי שיניים קידמיות בגון הטחב" (שיתגלה מאוחר יותר כמורה לבן ושתלטן לסדנת כתיבה אפריקאית, שמנסה למנוע ממנה לכתוב סיפור על הטרדה מינית, בשעה שהוא עצמו מטריד אותה מינית בסיפור "גבעת הקוף המקפץ"), ולחילופין, כשגיבורת הסיפור "חיקוי" מהרהרת בכאב בצרתה הצעירה, מאהבת שלקח בעלה , ואיתה הוא מבלה בביתם השני בניגריה, היא שואלת את עצמה האם גם הנערה ההיא, כמוה "לופתת את הכרית בכף ידה בשנתה? האם מהדהדות אנחותיה ממראת האיפור",כמה יפה, ולא יכול להיות שהיא מתכוונת למשהו אחר מלבד אנקות התענוג המיניות.
אבל צ'יממנדה אדיצ'יה היא תמיד מעודנת בתיאור המין: "היא נהגה להתקלח איתו והיתה יורדת על ברכיה ועוטפת אותו בפיה". לא נאמר את מה היא עוטפת בפיה. לעומת זאת, היא יודעת להיות גם ישירה לגמרי כשהיא מספרת למשל בפתח הסיפור "תא מספר אחת": "בפעם השנייה שפרצו לביתנו, היה זה אחי נמביה שזייף פריצה וגנב את התכשיטים של אמי". אין ספק שאדיצ'יה , מקצוענית כתיבה אמיתית, יודעת איך ללכוד את התעניינותו והתרגשותו של הקורא.
מה שמאפיין את ספרם המשותף החדש בעברית של הפסיכיאטר היהודי-אמריקאי הסימפטי והתם ארווין יאלום, מחברו הידוע של "כשניטשה בכה" הגימנזיסטי, ושל הפרופסור הישראלי לפסיכולוגיה קרלו שטרנגר מאוניברסיטת ת"א ("אני מזמין משטרה", הוצאת כינרת, תרגום שרה ריפין ויוליה אלעד-שטרנגר) הוא הבנאליות הבסיסית של הכתיבה. ככה כותבים פסיכיאטרים שהפכו להיות סופרים לרגע. לא שהם גרועים כל כך, אבל אין בהם טיפה אחת של ברק.
מדובר בסיפור קצר למדי שכתב פרופ' ארווין יאלום על משבר נפשי שפקד את ידידו ניצול השואה ומנתח הלב המפורסם רוברט ברנר, סיפור אמת לשם שינוי ( בניגוד ל"כשניטשה בכה" הבדיוני) , שבו מספר יאלום מפיו של ברנר איך טראומה חדשה (מישהו שניסה לחטוף אותו לצורכי כופר נפש בוונצואלה) עוררה בו טראומה ישנה מימי השואה, כשהצליח לחמוק מן הגסטאפו ההונגרי. את הספר מלווה הקדמה של הפרופסור שטרנגר, ומסיים את הספר ראיון ארוך שערך שטרנגר עם יאלום. ככה שהסיפור של יאלום תופס רק
כשאנחנו קוראים אחר-כך איך יאלום וגם שטרנגר לא מאמינים באלוהים, כי אינם יכולים להאמין ב"בלתי רציונאלי" (בלי שהם מבינים שהכי לא רציונאלי זה לא להאמין באלוהים), אנחנו מבינים שהאנטי-רוחניות של שטרנגר, הנחשפת ביחסו הנרגש לדגם המכונית של יאלום, סימפטומטית לתלמידי פרוייד בכלל. מעבר לכך, שני הפרופסורים אינם מבינים את העיקר בכתיבה, והעיקר הוא להיות חדשן במילים עצמן (לא לכתוב למשל "הקרח נשבר מייד" , כפי שמספר שטרנגר על פגישתו עם יאלום).
הַכְּבָשִׁים הַלְּבָנוֹת בַּדֶּרֶךְ לְעֲרָד/ כְּמוֹ שִׁנֵּי חָלָב בְּלֶסֶת הַמִּדְבָּר/ הַמִּלְחָמָה נִמְשֶׁכֶת/ הַזְּאֵב שֶׁיָּגוּר אִתָּן/ עֲדַיִן לֹא נוֹלַד.
רוני סומק כתב, ברי סחרוף הלחין ושר בתקליטו החדש המשובח, "אתה נמצא כאן". מכאן גם יבוא השלום העולמי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם