קו המשווה: אסור מותר
יואל הופמן מתנה אהבים עם חייטת שקופה וחושף סודות זן אסורים (ודביליים)
שתי קלאסיקות של יואל הופמן, הסופר הכי משוררי והכי הזוי בספרות הישראלית, הופיעו עכשיו בחנויות הספרים: האחד הוא ספר יפני מתורגם וסודי משנת 1916, שכינויו במקור הוא "הספר השחור", הכולל תשובות (אידיוטיות להפליא) ,שנזירים יפניים וסיניים נשבעו לא לגלות, לחידות הזן הגדולות.
"כריסטוס של דגים" עטיפת הספר
הופמן חשף את הספר לראשונה לתרבות המערבית כשתירגם אותו לאנגלית בשני אוספים שהופיעו בשנות השבעים, ותורגמו עכשיו לעברית על ידי דרור בורשטיין (בעריכת יואל הופמן עצמו) תחת השם "קול היד האחת" (הוצאת כתר). העוקץ ההופמני הטיפוסי בספר זה, המובלע בהערת שוליים קטנה, הוא שעיקרו הוא בעצם ההערות של יואל הופמן עצמו, התופסות חלק גדול ממנו. לכן, תיאורו כספר מתורגם הוא סוג של בדיחה והצטנעות טיפוסית. מדובר למעשה בספר שבו מנסה הופמן להבהיר את הגיונו הלא הגיוני של הזן. והוא עושה זאת קצת יותר מדי ברצינות.
העובדה שהספר נחשב ל"ספר אסור" היא חלק מן הסקס-אפיל שמנסות תורות סוד למיניהן להעטות על עצמן בעצם הגדרתן כ"תורות סוד" שאין מגלים לסתם אדם. גם הקבלה הרי מתהדרת ב"סודיות" , עד שמתקרבים אליה ומגלים פטפטת טרחנית מאוד (בנוסח עץ הספירות) או הבל פולקלוריסטי בנוסח הקבלה המעשית ("תכתבי מלקוטוש, בוקוטוש ותתחתני").
מה שמעניין, בין השאר, בספר האסור של הזן הוא חשיפת המנגנון הדכאני המאלץ את תלמידי הזן לכוון את עצמם להגיון האבסורדי והבלתי צפוי תמיד של המורה-הנזיר. רק יפנים וסינים מסוגלים כנראה לסוג כזה של צייתנות. הופמן מצידו (וגם דרור בורשטיין) נוהגים אמנם כבוד גדול בתורת הזן, אבל די ברור שהם עצמם , יהודים ספקנים שכמותם, לא היו יכולים באמת להיות תלמידי זן (הכשרה התובעת עשר שנות לימוד שבסופן מוכתר אדם כ"מורה זן").
ניקח לדוגמא את חידת הזן הקרויה "קול היד האחת" שעל שמה קרוי הספר כולו. וזו החידה: "כשמוחאים שתי כפות ידיים נשמע קול. מהו קול היד האחת?". לכאורה יש לשאלה זו שתי תשובות הגיוניות: האחת, אין קול ליד האחת. השנייה: הקול של היד האחת הוא קולה החשאי של היד הנעה באוויר. אבל לא זו התשובה שמבקש מורה הזן. התשובה ההכרחית הנדרשת מצד התלמיד היא זו: "התלמיד פונה אל המורה, מתייצב בתנוחה נכונה ובלי לומר מילה מושיט יד אחת קדימה".
וואללה? וואללה. זאת התשובה הנכונה, שאין בה כמובן כלום פרט לטקסיות המסויימת הנדרשת מן התלמיד, והמדגימה את קולה הבלתי נשמע של היד האחת. גם בהמשך הדיאלוג בין המורה לתלמיד, נדרש התלמיד בעיקר לצייתנות התובעת ממנו להמשיך ולהושיט בכל פעם מחדש את ידו קדימה. אבל יש גם מילים. המורה שואל:"מה אם היד האחת תיכרת על ידי חרב סואימו?" והתשובה המוכרחת של התלמיד היא:"זה בלתי אפשרי". למה בלתי אפשרי? "מפני שהיד האחת ממלאת את העולם". וואללה? וואללה.
הופמן מציין במבוא שלו שאימון הזן הוא "ארוך ומפרך. עם הכניסה למנזר , התלמיד נדרש למלא אחר החוקים הנוקשים של הזן". אתם מבינים: "חוקים נוקשים", שנועדו לבטל כביכול את החוקים הנוקשים של ההגיון. אבל מי יכול להיות מעוניין בכל הנוקשות האבסורדית הזאת? יש בכל זה עניין פולקלוריסטי ואקזוטי, אבל לא עניין רוחני אמיתי.
הקלאסיקה השנייה של ד"ר הופמן (כן, קצת במשמעות הטריפית של בולי האל.אס.די הזעירים והמצויירים המוכרים בשם זה, על שם מגלה האל.א.ס.די) היא הספר "כריסטוס של דגים" שהופיע עכשיו מחדש בסדרת הפרוזה הישראלית (בהוצאת "ידיעות ספרים" ו"כתר"). כאן דווקא יש חן גדול ואמיתי. חינו של משורר בפרוזה, הכותב שורות יפהפיות וחסרות פשר כמו "לפעמים אני חולם שאני מתנה אהבים עם חייטת שקופה(רואים את האימום מבעד לגופה)". מה המשמעות של כל זה? זהו שאין לזה משמעות. רק איכות של חלום נדיר. עקרון העונג הראשון בקריאת טקסטים מסוג זה היא לא להתאמץ להבין,ממש כפי שהופמן לא היה צריך להתאמץ כדי לתנות אהבים עם חייטת שקופה.
השורות הכי יפות בעברית
קֶסֶם לִי קָסְמָה הַלַּעֲנָה/ בִּמְרִירוּת מִיצָהּ חָרִיף-הָרֵיחַ./ רַק לְמַעֲנָהּ, לְמַעֲנָהּ/ נָד אֲנִי וָנָע - אָדָם אוֹרֵחַ.
שורות שכתב חיים לנסקי (1902-1942) במאסר (בעוון פרסום שירים
בעברית!) בליננגרד, ב-1934. מהי הלענה הזאת, שככה קסמה למשורר המופלא וככה המרה את חייו? העברית? ארץ ישראל? השירה? אשה כלשהי? אין לדעת. אבל היופי צורב (מתוך "מעבר נהר הלתי", עם עובד).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם