על הפרק: פרק מ"השומר האחרון"
99 התיזות המסתוריות שחיבר הפילוסוף ג'ובאני פיקו, מגדולי הפילוסופים של תור הזהב של התרבות האיטלקית היו אמורים לגלות לעולם פרט רב חשיבות אודות האל, סוד שאם היה נודע היה יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה. פרק ראשון מתוך רב המכר העולמי "השומר האחרון" מאת קרלו א. מרטילי, שראה השבוע אור בעברית
יום שני, 1 במאי 1486
לאורך ויה קאסיה העתיקה, המחברת באמצעות עמק די קיאנה בין ארצו לקיוזי, התקדמה בקצב מהיר חבורה גדולה של אנשים חמושים. פרוות הסוסים הבהיקה מחמת הזיעה ואף זהרה בצורה מוזרה באור לפידי הברזל שהפרשים נשאו בידיהם. בלילה ההוא היה בשמים ירח של ראשית החודש, וכל מי שהיה פוגש את הרוכבים בדרכם היה, לבטח, מעלה בדעתו שמדובר בליגיון של דמונים, שבאו כדי להצית את הכנסיות העתיקות שבמשך מאות שנים העניקו מחסה לעוברים בדרכים.
איש בנוי לתלפיות הנהיג את הקבוצה הזאת. הוא לבש גלימה קלה ומקטורן מעור עבה שעובד באש ביד מיומנת. סגנון הרכיבה שלו היה כבד ובלתי יעיל, אך הוא דהר בנחישות שעלתה באופן בולט על נחישותם של שאר הרוכבים. ברגע שסוסו עמד לסטות ממסלולו כדי להפחית את מהירות הדהירה, הוא נעץ בצלעותיו את הדורבנות, למרות שהן כבר דיממו.
שעות אחדות חלפו בלי שאיש העז לפנות אליו במילים. ג'וליאנו מאריוטו דה מדיצ'י, אביר דגול מן העיר ארצו, היה נתון להרהורים עגומים, הפך במוחו את סוגיית נקמתו הקרובה והרהר בעונש שיטיל על רעייתו ועל המאהב שלה. כבודו שלו הוכתם בצורה חמורה ושניהם כאחד היו אשמים בכך. גם אם איש לא העז לדבר על כך בנוכחותו, הוא ידע היטב שבריחת האהבים שלהם כבר הפכה לשיחת היום בכל הסדנאות של ערי טוסקנה, ועד מהרה הידיעה תגיע אף לפירנצה, ותצחיק את כל אנשי חצרו של לורנצו המפואר.
אחד האבירים, שעל ראשו חבש כובע עם נוצה ועל חזהו הגן שריון כהה, הגביר את דהירתו והגיע לקרבת אדונו. הוא היה שונה ממנו והבדילה אותו יציבתו הצבאית. המבטא הגרמני בפיו הפך את יציבתו למאיימת עוד יותר.
"אדוני, העקבות טריים ביותר והם כמעט לכודים בכפינו", אמר. "גם אם לא יעצרו בדרכם, הרי כל יתרונם עלינו הוא שעה או שעתיים. הסוסים שלנו, לעומת זאת, מתחילים לגלות סימני עייפות וייתכן שהם ראויים למנוחה קלה".
"המנוחה הקלה היחידה שאעניק בלילה הזה תהיה מנוחת עולמים לאלה שפגעו בכבודי", ג'וליאנו לא האט כלל את קצב התקדמותו. "אני תמה, אולריך, הייתכן שאתה מתרכך?".
החיוך המרושע שעלה על פני אדונו לא מצא חן בעיני אולריך איש ברן, שכיר החרב השוויצרי, ראש המשמר של האביר מארצו. הוא הרג בעבר אנשים בגלל דברים פחותים מאלה, אך ג'וליאנו מאריוטו דה מדיצ'י היה עתיד להיות אדונו גם בשנתיים הקרובות, כפי שנקבע בחוזה ביניהם, והוא כיבד חוזים כל עוד זכה לקבל את שכרו. בלבו חשב שמרגריטה, אשת אדונו, היטיבה לעשות כשהצמיחה קרניים לבעלה.
"כרצונך, אדוני. אני אדרוש מאנשיי להזדרז ולהדביק את קצב דהירתך. אם אכן השניים, כפי שאני סבור, עצרו במסעם כדי לישון בפונדק, הרי בעוד שעה שניהם יעמדו לרשותך, ותוכל לעשות בגופם ככל שיורה לך לבך".
אולריך הלך משם כשחיוך שלא ניתן היה לראותו מרוח על פניו. הוא הדגיש בכוונת מכוון את הגייתו הגרונית והדגיש את ההברות המרכיבות את המילים פונדק, לישון, גופם. זאת הייתה דרכו המעודנת לומר, שברגים אלה ממש דונה מרגריטה כנראה מתענגת במיטה עם מאהבה.
במנזר דל פינו העתיק הרוכבים נטשו את דרך המלך, וקיצרו את דרכם במעבר בין הגבעות שהתרוממו כמו איים בלב ים בוגדני והעמידו במבחן קשה את קצב דהירתם. מתחתם נפרשו הביצות, שמאז ומעולם השחיתו את המישורים הללו. בימות הקיץ הן הקשו על הנשימה ובימות החורף היו קפואות.
המרדף שלהם הגיע בהכרח לסיומו במבצר של בדיקורטה. בהתחשב בשעה המאוחרת המקום נראה שומם והשער הסגור מנע את כניסתם למקום. ג'וליאנו חבט בו מספר פעמים בעוצמה רבה באמצעות שריון המרפק העבה שלו, שהיה מחופה עור אייל. מסמריו המחודדים הפכו אותו לנשק הנכון כדי לפגוע באויב, כשם שאכן הורה לחרש הברזל שלו.
השומרים שעל הגשר הקיצו באחת משנתם. הם נטלו את כידוניהם, גידפו ופתחו מעט
הקבוצה המשיכה בדרכה והרוכבים הוסיפו להצליף בסוסים עד שהגיעו לקרבת הכפר מרצ'אנו שבעמק קיאנה. אורות שנראו מרחוק עוררו את דריכותו של אולריך. מבלי לחכות לפקודת אדונו, הוא הורה לכולם לכבות את הלפידים, להתקדם בקצב הליכה ולעשות זאת בדממה גדולה.
במרחק מאות מטרים הם ראו פונדק שבחזיתו ניצבה כרכרת מסע הדורה. אלה הם, הרהר אולריך בלבו. השניים עצרו כדי לנוח או כדי לעשות מעשים אחרים. בכל מקרה, מסע הציד הסתיים.
הם קשרו את הסוסים והתקרבו אל הפונדק בדממה. כל אחד מן הפרשים אחז חרב ביד אחת ופגיון חד בידו האחרת. אחרי שאולריך סימן להם, שני חיילים זחלו והסתתרו מאחורי כרכרה שבה ישנו חבוקים שני משרתים. גרונותיהם שוספו והם מתו מבלי להשמיע ולו אנחה אחת. לאחר מכן הגיע תורו של משרת שלישי, שהתעורר בו החשד בשל רעש קל והוא התקרב אל הכרכרה. אולריך עצמו טיפל בעניין, כשנעץ את החרב באחד מצדדיו, בעודו חוסם בידו את פיו כדי שלא יצעק. הוא הותיר בקרבו את הלהב עד ששמע שהלה נפח את נשמתו, ואז שלף אותה נוטפת דם, וסימן בעזרתה לאחרים להצטרף אליו. ג'וליאנו נותר מאחור. הטוב שבחלקי הפעולה נועד לו: הוא זה שיפתיע את זוג הנאהבים וישלים את נקמתו.
הם ניסו להיכנס לתוך הפונדק, אך דלתו הייתה נעולה על מנעול ובריח. כיוון שלא הייתה דרך כלשהי לחדור לתוך המבנה מבלי להקים רעש גדול מדי, אולריך הקיש חרש, כאילו הוא עובר אורח המחפש מקום להתאכסן בו. לאחר דקות מעטות נראה בחלון של קומת הקרקע אור של נר, ובדלת הכבדה נפתחה עינית ההצצה.
אולריך השתעל ומלמל כמה מילות התנצלות. הדלת נפתחה במקצת וזה כל מה שהיה צריך ראש המשמר של האביר מארצו. הפונדקאי ספג בין עיניו מכת פגיון ועמד לצעוק, אך אולריך היה יותר זריז ממנו והחדיר לפיו מטפחת מלוכלכת. העששית שנפלה מידיו של הפונדקאי גרמה לרעש שהעיר משרתים אחדים, שנמו את שנתם וראשיהם היו שמוטים על שולחנות העץ. זה היה הרגע שבו החבורה נכנסה לתוך הפונדק. לאחר שהתגלתה המתקפה שלהם, הטקטיקה הטובה ביותר הייתה להפחיד ולבלבל את האויב.
שלושת המשרתים שנמו שם את שנתם אפילו לא הספיקו ליטול את חרבם, כיוון שאנשיו של אולריך היו זריזים מהם, ופילחו אותם בחרבותיהם. האחרים, שישנו בקומה הראשונה והתעוררו מחמת השאון הרב, ניסו להתגונן ככל יכולתם, אך עד מהרה הוכרעו בזה אחר זה. בתום קרב שארך דקות ספורות, רק אחד מנושאי כליו של ג'וליאנו נפגע קלות בזרועו, אחרי שהכה בחרבו את אחרון המשרתים שעמד על משמרתו ליד אחת הדלתות.
ג'וליאנו פילס את דרכו והתקרב אל הדלת. הוא כמעט והתפתה לנקוש עליה, כמעין מחווה אחרונה לאישה שאיתה התחתן מאהבה - בוודאי לא היה זה בגלל הנדוניה העלובה שהביאה איתה - אלא שהוא הבין מבעוד מועד שמחווה כזאת תעורר כלפיו יחס של בוז ואי כבוד מצד אנשיו. לכן שיגר בעיטה עזה בדלת, אך למבוכתו היא לא נפתחה.
מבפנים לא נשמע רעש כלשהו וג'וליאנו תר אחרי מבטו של אולריך, שסימן לשניים מאנשיו לפעול. בכמה חבטות כתף הם פרצו את הדלת ומיד נסוגו לאחור כדי לפנות לאדונם את המעבר.
באפלולית החדר הבחין ג'וליאנו באשתו ובמאהבה שוכבים על המיטה ללא תנועה. ביד אחת הוא הרחיק את אנשיו, ורק אחרי שהם ירדו במדרגות בדממה, מלווים במבטו הממזרי של אולריך, הוא נטל נר שהיה על השולחן, הדליק אותו והפנה אל המיטה את גבו.
שני הנאהבים נעו כאיש אחד, התרוממו קלות, ונותרו מתחת לשמיכת צמר דקה. שיערה האדמוני של מרגריטה עיטר את פניה. הזעם שניתן היה לראות בהבעתה הגביר עוד יותר את יופיים, אך לא ניכר בה צל צלו של פחד. יריבו לאהבה, ג'ובאני פיקו, הרוזן דלה מיראנדולה, הביט עליו בריחוק, ללא כל פליאה, כאילו שהתכונן ארוכות למפגש הזה.
"יהיה עליי להרוג אתכם", ג'וליאנו אמר בלחש בעודו ניצב על רגליו מעליהם.
"אך לא תעשה זאת, נכון ג'וליאנו?", אמרה מרגריטה בקרירות. "אם תעשה זאת, הדבר עלול לפגוע בעסקי המסחר שלך".
"אך יש לי זכות מלאה לעשות זאת", הוא השיב בקול רם. "איש לא יוכל להוכיח אותי על כך".
"מישהו בכל זאת יכול", מרגריטה ענתה באדישות. "לורנצו המפואר, למשל".
"הוא טרוד בבעיותיו בפירנצה, ואיני חושב שירצה לצאת להגנת זוג נואפים", ג'וליאנו אמר בביטחון. "אוכל גם להותיר אותו בחיים ולהרוג רק אותך".
"אך לא תעשה זאת. אני יודעת את זה".
"איזו מן אישה את? עלייך להתמלא כלימה ובושה!".
"ג'וליאנו, אהבתך אליי תמיד הייתה יקרה בעיני, ואף כעת היא כזאת. דע לך שמעולם לא זלזלתי בכבודך", נימת קולה הייתה כעת חמה יותר, "אולם אמרתי לך שביום בו אמצא את החצי השני שלי אלך בעקבות צו הלב ולא על פי החובה. זה היה ההסכם בינינו, ואתה קיבלת אותו על עצמך בטרם התחתנו".
ג'וליאנו מאריוטו דה מדיצ'י העיף מבט אל האיש שניצב ליד רעייתו.
"זה נכון", ג'ובאני פיקו הפר את הדממה. "זאת האמת לאמיתה, אדוני. מרגריטה ואני אוהבים זה את זו, והדבר עומד מעל לכל ספק. אני מבין את כאבך ואת עלבונך, אך המפגש הזה שלנו נולד ברגע שראינו זה את זו, כאילו ידענו מאז ומעולם שנועדנו האחד לשנייה".
"שתוק! אין לך זכות לדבר כך! אל תנסה לנצל את זכויות היתר, שמהן אתה נהנה בחצרו של לורנצו המפואר, כדי למלט את נפשך!".
"אני מוכן למות", אמר רוזן מיראנדולה, קם מהמיטה וצעד, בחזה חשוף, לעבר בעלה של אהובתו. "ייתכן שתהרוג אותי, וזאת אף זכותך על פי החוק. איני יכול לשנוא אותך משום שעד היום הזה, כבעלה של מרגריטה, הגנת עליה. מסיבה זאת לא אתנגד בשום צורה להחלטתך. עם זאת, דע לך שכל עוד נשמה באפי, לא אוותר עליה".
ג'וליאנו הביט בעיניים פעורות לרווחה ברוזן, שעמד מולו עירום וחסר הגנה. הוא הרים את זרועו השמאלית כדי להכות בו באמצעות שריון המרפק המחודד שאותו רכש בדיוק למטרה זו. לאחר מכן הניף את זרועו הימנית ואיים עליו בקת החרב, אך אז בלם את עצמו כששני אגרופיו קפוצים, ונעץ את מבטו בפניו השלוות לחלוטין של אויבו.
הם הביטו ארוכות זה בזה, אך בעיניהם לא הייתה קריאת תיגר כלשהי. לג'וליאנו הייתה התחושה שהוא שותף למחשבותיו של הרוזן, ושזה האחרון יכול לקרוא את מחשבותיו שלו. לבסוף זרועותיו צנחו, הוא הסתובב ופנה לרעייתו.
"הבה נלך, עליי להחזיר אותך הביתה".
"אני יודעת", היא אמרה בנימה חמורה.
ג'וליאנו לא הביט בה בשעה שהתלבשה, וכשהייתה מוכנה ללכת הושיט לה את ידו כדי לסייע לה לרדת במדרגות הפונדק. לאחר שירדו, אולריך עלה למעלה, נכנס שוב לחדר, נטל את בגדיו ההדורים של ג'ובאני פיקו ובתנועה מזלזלת השליך אותם על המיטה והורה לו להתלבש במהירות.
"מצפים לך, מיראנדולה האציל", הוא אמר בלעג. "למרבה הצער, אתה מוכרח לבוא בעקבותיי".
ג'ובאני התלבש בנינוחות לנגד עיניו של אולריך, וכשפסע לעבר היציאה לא עשה דבר למנוע ממנו לקשור את ידיו בכבל עור חזק. אנשיו של ג'וליאנו סייעו לרוזן לעלות על הסוס, ובלוויית חמישה פרשים מן המשמר של אולריך איש ברן, הוא הגיע מתחת לחומות העיר מארצ'נו, ששעריה כבר היו פתוחים.
הם חלפו דרך מגדל המגן הצר עד שפנו לעבר קמפו די מרתה, שם ירד הרוזן מהסוס ונמסר למשמרתם של שני נושאי כלים שלבשו את צבעי העיר סיינה. הוא הובל בתוך המבצר עד לצריח. שם, בדממה, הורו לו להיכנס לתא גדול והותירו אותו לבדו.
שנתו של הרוזן דלה מיראנדולה נדדה באותו הלילה. הוא הביט מבעד לחלון הגבוה, הצר והמסורג בפיסת שמים עמוסת כוכבים. ניחוח של ורדים עלה מלמטה והיה כניחוח עבותות האהבה שקשר עם מרגריטה. בעומק הרהוריו ידע בוודאות גמורה שהיא עתידה להיות האישה האחרונה בחייו.
השומר האחרון/קרלו א. מרטילי. מאיטלקית: אלון אלטרס. (סלע ספרים, 394 עמודים. 96 שקלים).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם