מבחן המציאות: על "מחוברות 2"
גם תחת שרביטה החדש של הבמאית ג'ולי שלז המטרה הראשית של "מחוברות 2" היא יצירת בידור ועניין לקהל הצופים. המחיר הוא מודעות מוגזמת למצלמה של המשתתפות ותחושת חוסר אותנטיות קלה, בדיוק כמו בתוכניות ריאליטי אחרות
''מחוברות 2'', ראשון-חמישי, 22:00, Hot 3
מאז, זכינו להכיר את "העולם האמיתי" של MTV, את "משפחת אוסבורן" ו"המאסטרו" וכמובן, איך אפשר שלא לציין גם בהקשר זה את "האח הגדול" הכל יכול. אבל הפעם היחידה שישראל רעשה באמת הייתה כשדנה ספקטור ורן שריג פירקו את החבילות המשפחתיות שלהם כדי להיות ביחד.
מאפייני תוכניות הריאלטי שהחלו בהגדרתן עם משפחת לאווד הן כתיבה מינימלית, שימוש באנשים אמיתיים, מצלמה שצופה ולא מביימת, חוסר נרטיב ועריכה. אז מה בעצם ההבדל בין ריאליטי לדוקומנטרי? או במילים אחרות - מה ההבדל בין "האח הגדול" ל"מחוברות", "מחוברים" ו"מחוברות 2" ששבה אמש (ראשון) ל-Hot 3?
תשובה קלה ופשוטה תהיה הפרס, השיתוף באינטרנט, באס.אמ.אסים וההתערבות הבלתי פוסקת של ההפקה לעומת גישת "הזבוב על הקיר" בתוכניות שנחשבות לדוקומנטריות כמו "מחוברות". אך מה מבחינת הגישה של הצופה והבמאי למציאות המוצגת?
הטענה המרכזית שעולה אצל חוקרים שונים כמו סוזן מוריי ודרק קומפרה היא שלהבדיל מהז'אנר הדוקומנטרי הגישה למציאות בתוכניות ריאליטי היא בשם יצר המציצנות, חוסר הוודאות הדרמטית ובידור פופולרי. אם בתוכנית כמו "האח הגדול" המטרה היא לבחון את התנהגותם של אנשים רגילים במצבים יוצאים מגדר הרגיל, הרי שב"מחוברות 2" וגם בשתי התוכניות שקדמו לה המטרה היא לבחון אנשים לא רגילים במצבים שאולי נדמים כיומיומיים אך הם למעשה יוצאים מגדר הרגיל לפי דרישת ההפקה ובכניסת המצלמה הפעילה לחיי הדמויות.
ננה שרייר, בעלת אחת מהמסעדות הנחשבות בתל אביב; דינה אברמסון, עיתונאית דתייה מבית אל שחיה בחטא; מיקה קרני, זמרת תל אביבית בעבר שגרה היום במושב אמירים עם בעלה וארבעת ילדיה ונמצאת בתהליך של חזרה בתשובה; שיר נוסצקי, עורכת צעירה במגזין "טיים אאוט"; והילי עמנואל, אמנית בת 23 שמחפשת אהבה. כולן בוודאי יעברו תהליך יוצא מגדר הרגיל במהלך הסדרה ברמה זו או אחרת, גם אם רק בחיבור שלהן למצלמה. כמו כן, קשה לקרוא לחמש מדגם מייצג של הישראליות, כפי שטוקבקיסטים רבים טוענים כשהם מתלוננים על ליהוק אשכנזי, מבוסס ותל אביבי בהוויותו.
ישנה אמונה פופולארית שרואה בז'אנר הדוקומנטרי כז'אנר שבא להאיר משהו על הסובייקט שלו ומכאן גם על הצופה כדי לומר משהו על החברה בכלל. כך שבצפייה ב"מחוברות 2" לא יכולתי שלא לתהות האם באמת מדובר במצלמות שמראות סיטואציות אותנטיות וגולמיות לחלוטין? כמובן שלא. גם תחת שרביטה החדש של הבמאית ג'ולי שלז המטרה הראשית הייתה יצירת בידור ועניין לקהל הצופים, בדיוק כמו בריאלטי. לכן, הבחירה הייתה בנשים שעשו ועושות דברים שונים בחיים שלהן, שמסוגלות להתבטא בנושא וממוסגרות כיוצאות דופן באופן זה או אחר.
ועדיין,
הפתרון של שלז לבעיית האמינות מול השעמום בא לידי ביטוי בקטעי הקישור השרירותיים בין הבנות. קליפ של פיטר סטרנד וקטעי סרטים קלאסיים מחברים בין המחוברות כדי שנסלח למודעות המוגזמת של הנשים למצלמה ולתחושת חוסר האותנטיות שעולה מידי פעם בצפייה כמו במקרה של ננה השיכורה שמדברת למצלמה, או הילי הבוכייה שמסתגרת בדירת החדר שלה.
החיים יכולים להיות מאוד משעממים ושלז מרשה לעצמה לשעמם קצת, אבל ממש טיפה, כדי לא לאבד את הצופים שלה. כפיצוי, היא מביאה חבורת ילדות רעות על הנייר, אבל רק על הנייר, כי במציאות הן כולן ילדות טובות שמחפשות כולן בדרך זו או אחרת אהבה. כעת, רק נשאר לבדוק כמה המסע הזה יעניין את הצופה שאולי כבר מאס בחיטוט הפומבי האינטימי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם