קו המשווה: כותבים מוגנים
מאיר ויזלטיר ודויד גרוסמן זוכים בכיבודים אוטומטיים, גם כשהאמת על כתיבתם שונה, להלן ספר הילדים החדש של גרוסמן, "חיבוק". וגם: שורות על כסף מאת נתן אלתרמן
מאיר ויזלטיר יוסי אלוני
אין כל מקום להתנשאות של ויזלטיר, משורר שעבר זמנו במידה רבה, ועיקר שירתו בעשורים האחרונים נופל בהרבה משיאי השירה הצעירה. ויזלטיר התפרסם והתבלט בתקופה שירית שבה היה קל הרבה יותר להתבלט ולהתפרסם. היום זה הרבה יותר קשה משלוש סיבות עיקריות: ראשית, אין בכלל הד אמיתי לשירה בבמות התרבות המרכזיות בישראל. בין הטלוויזיה לבין האינטרנט, בין העיתונות לבין הפזמונים.
לכן, אף אחד לא מתבלט באמת ולא יכול להתבלט באמת. כי אין בדיוק איפה. שנית, אין בכלל קוראי שירה להוטים בישראל, כאלה שירוצו לחנויות הספרים לקנות ספר שירה חדש, כפי שרצו לקנות את החדש של אלתרמן (בימי "כוכבים בחוץ") או של זך (בימי "כל החלב והדבש") או אפילו של ויזלטיר עצמו (בימי "דבר אופטימי עשיית שירים").
כיום, כפי שיודעים כולם, יש הרבה יותר כותבי שירה מקוראי שירה, המתרכזים בדרך כלל בקריאת עמיתיהם לכתב-העת שבו פרסמו את שיריהם. זך אמר את זה יפה (אני מצטט מהזיכרון): "אנחנו הדור שעוד תפס את השירה ממש בזנב, לפני שחמקה מאיתנו". שלישית, כותבי השירה דומים מדי זה לזה. כולם כמעט כותבים בנוסח אחיד (סוג של יומני נפש בלשון מוצפנת בחלקה), ואם כבר יש מי שכותב בנוסח שונה (דורי מנור, שכבר איננו צעיר ממש), הרי שירתו בדרך כלל ספרותית בעליל, כי הוא כותב על פי דגם ספרותי קודם, קונבנציה אחרת, ולא מתוך המוזיקה המתפתחת הטבעית של הדור.
ובכל זאת, יש משוררים צעירים טובים מאוד, עמוקי שפה, עמוקי רגישות ויופי. משוררים שכותבים טקסטים רעננים הרבה יותר ומרגשים הרבה יותר ממה שהציע ויזלטיר בספריו האחרונים. ויפה ציטט למשל אילן ברקוביץ' מתוך הקובץ "הקול החדש: 2011 של "הליקון" שורות של יונתן ברג, לדוגמה, מן הטובים בדור הצעיר. אני אצטט שורות אחרות שלו, שפורסמו באותו קובץ, שורות תשוקה עילאית יפהפייה: "...ואז גופה - ומצמידה נשף שפתיים לצוואר יגע,/ ידה בוצעת כפתורים, מבטלת עילת בגד/ מפעימה ולשונית היא עוברת,/ ושם היא פשוטה ורחבה, ומדריכה רעד". מתי בפעם האחרונה עבר בשירת ויזלטיר רעד תשוקה צעיר כזה?
גרוסמן מופנם מדי
אני שואל את עצמי למה אני לא ממש אוהב את ספר הילדים החדש של דויד גרוסמן, "חיבוק" (רישומים: מיכל רובנר. הוצאת עם עובד).
דויד גרוסמן צילום: תמר פלג
למה הוא מעצבן אותי? למה לא בא לי לספר אותו לילד או לילדה הקטנים היושבים לידי? כי הוא מתפלסף מדי, אני עונה לעצמי. ומה רע בהתפלספות? התפלספות בגיל צעיר כל כך (הספר מיועד על פי טבעו לילדי הגן או הכיתות הראשונות) מעוררת מופנמות. ומופנמות מעוררת אי-כיפיות. לפחות בגיל הצעיר הזה.
למה לא לבדר את נפש הילדים בהרפתקאות שמחוץ להם? למה שיעסיקו את עצמם בעצמם? הספר מתחיל באמא שאומרת לילד שלה שהוא מיוחד ואין כמוהו בכל העולם, והוא תוהה למה אין עוד אחד כמוהו בכל העולם, ואמא מסבירה לו שכל אחד מאיתנו
מיוחד ואין אף אחד כמונו בכל העולם, ונותנת לו חיבוק.
"אבל אני לבד ככה", אומר הילד היחיד והמיוחד, ואמא מרגיעה: "אתה לא לבד. אני איתך וגם אבא איתך". וגם בהרגעה הזאת יש אלמנט לא נחמד, כי זה שאמא אבא איתנו זה יופי, אבל אנחנו מעדיפים חברים, ושאף אחד לא יסגור אותנו בתוך המשפחה. וכשאמא אומרת שגם היא מיוחדת, ואין כמוה בעולם, והילד שואל אותה: "מה, לא לבד לך לבד". מגיעה הקשקשנות המתחנחנת לשיאה. אין בספר הקטן הזה יותר מ-50 מילים, נניח, והוא מלווה ברישומים חיוורים ומופנמים של מיכל רובנר.
השורות הכי יפות בעברית
וָאָבִין כִּי אֵלַי מְשַׁוֵּעַ הַכֶּסֶף/ וְרַק לִי הוּא יָעוּד וְכָלֶה רַק אֵלַי/ וַאֲנִי הִסְגַּרְתִּיו מֵעַצְלוּת וּמִכֶּסֶל, / אֶל שַׂקֵּי הַנּוֹשִׁים וְאֶל בֵּית הַכִּילַי.
עכשיו כשנתן אלתרמן אהובנו עומד להתנוסס יחד עם עוד שלושה משוררים נפלאים על שטר כסף, על פי החלטתו היפה של נגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר, אפשר להיזכר בחרוזים המבודחים והכאובים שכתב באחד משיריו המדהימים ביותר, "קפיצת הלוליין" (מתוך "עיר היונה", הקיבוץ המאוחד).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם