קו המשווה: אולפנא יפהפיה
ב"משיב הרוח" הדתי מופיעים כמה מהשירים החזקים ביותר בשירה הישראלית היום
"משיב הרוח" יח''צ
האם יש למשל איזושהי הצדקה להקדיש כמעט מוסף שלם ב"הארץ" לרומן החדש, המפוטפט והמתיש של א.ב.יהושע? והאם היתה איזושהי הצדקה שירית אמיתית לחגוג בבית ביאליק את כינוס שיריו של ישראל בר-כוכב, משורר בינוני וחנף בעליל, בחסות משוררים מרכזיים כמו אורי ברנשטיין ונתן זך?
ברור מאליו איפוא ששלוש החוברות החדשות, שיצאו לאור בסמוך, של כתב-העת השירי והדתי-לאומי מעיקרו "משיב הרוח" (ל"ג, ל"ד וקובץ כיתת שירה), לא צפויות להתייחסות אמיתית, למרות שכל מי שיפתח אותן (טוב, מי כבר בכלל פותח כתבי-עת לשירה?) ימצא בהן כמה מן ההתנסחויות הכי מרגשות והכי טהורות בשירה הישראלית של השנים האחרונות.
אני מדבר דווקא על השמות האלמוניים ביותר, למרות שכתב העת הזה פתוח גם לשמות המוכרים יותר מן השירה הישראלית (בין השאר, משתתפים כאן אדמיאל קוסמן, חמוטל בר יוסף, נטעלי בראון, דנה אמיר ואחרים). אבל הלב הפועם של החוברת הוא מיקבץ משוררות חדשות, שניכר בהן, בעולמן הרוחני והלשוני, שיצאו מבתי אולפנא דתיים ומשובחים.
האם משוררת ישראלית חילונית היתה מעלה בדעתה, למשל, לכתוב שיר הגנה פמיניסטי מפואר על דמותה של גומר (להגות כמו "עומר" או "חומר") , הזונה שהנביא הושע התחתן איתה בהוראת אלוהים ("לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים - - - - ויילך ויקח את גומר בת דבליים" – הושע , פרק א', פסוקים א'-ב')? נעמה שקד, בהתגלות לילית משלה, מפענחת את דמותה האנושית של אותה זונה (ששמה גומר בת דיבליים, נשמע כמו צירוף בין המגמרת מ"אסקימו לימון" לבין הדבלה, התאנה הבשלה שיובשה ועדיין יש מתיקות גדולה בבשרה): "גומר בת דיבליים באה אלי בלילה/ אשה שהיתה בשלה , פנים ידיים מוכתמות משמש./ גומר, אמרתי לה, מה חשבת, מה חשבת/ כשהלכת אחרי האיש הזה, הושע, גבר מטורף/ פעור לרוחות , למדבר, לקול אדוני/ מה נגע בך שהלכת איתו, שנתת לו/ גוף וילדים, גומר, מה ראית/ עכשיו שאת יושבת על גדרת האבן/ גופך כבד כמו תאנים/ חמה כמו קיץ/ שערך שחור ורוח יבשה, עינייך תהומות / תגידי גומר, כשבא אלייך איש / האלוהים/ האם אמרת שתהיי איתו/ תמיד- - - ".
בבת אחת מהפכת לנו נעמה שקד את כל התמונה לכיוון פמיניסטי מובהק. בעוד אנחנו חשבנו שגומר זכתה בכלל להתחתן עם איש האלוהים, בהוראת אלוהים, מהללת נעמה שקד דווקא את הקרבתה של גומר, שהתחתנה עם מטורף והוזה (כי זה הרי דימוי הנביאים), ומדמה לעינינו את כובד גופה, תאניותה הבשלה מדי של אותה אשת זנונים ותיקה, שילדה "ילדי זנונים" להושע.
מרגשת לא פחות, במובן אחר, היא בתאל קולמן, המדובבת בין השאר עקרות ממושכת וטבילה כשרה במקווה הטהרה שלא הביאה לה ילדים עד כה:"ארבעים סאה שלי כבר הגדשת/ ארבעים סאה של מים-בלי-חיים.// (כשררררר!)". ומשוררת אחרת, קרן טל, רואה חבלי כביסה מבצבצים מתוך עזובת חיינו ומגיעה לדימוי דתי מפתיע: "בחצר האחורית, מבין בלטות סדוקות/ צומחים חבלי כביסה/ כמו חבלי משיח". שגם הוא יבצבץ כמצופה מתוך בלגן חיינו.
מצאתי עניין שירי ואנושי אמיתי גם בשירי יסמין כהן ("חכה שנה אם תוכל בקר אותי בגלוסקמה חדרי המתים"), אילת בוכניק ("שם צבאים וצביות מנידים זנבות בחמדה"), שלומית נאור ("ומדוע שלא אצעק/ גוף בודד חוצה שלושים") ועוד לא-מעט שורות ושמות חדשים. בליווי ציורים יפהפיים של אן בן אור. גם זה חלק מן החמדה. עורכות חוברות הנשים: בכל סרלואי אולמן, יטבת פייראיזן וייל, רות קרא איוונוב קניאל, נעמה שקד. עורכי חוברת מזמור: יורם ניסינוביץ ושמעון פוגל.
השורות הכי יפות בעברית
יֵשׁ מִי שֶׁשּׁוֹלֵחַ יָד בַּלַּיְלָה לְחַבֵּל/וּכְשֶׁגֶּבֶר מִתְעוֹרֵר הוּא מוֹצֵא שֶׁהוּא גּוֹבֵל/ בְּיָם שֶׁל רִמּוֹנִים בָּשֵׁל/ וְהוּא שׁוֹלֵחַ יָד וְהוּא אוֹכֵל
נכון שהמוזיקה וחושניות
הלשון אבדו לשירה הנכתבת היום, אבל תמיד אפשר לחזור למשוררים הנפלאים הקודמים. ישראל פנקס, למשל, בספרו הראשון, "ארבעה עשר שירים" (הוצאת "עכשיו", 1961). נחסוך מכם את ההמשך הדיכאוני של השורות.
למדור "ביג בן" של כותב המדור לחצו כאן
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם