ישראלים בברלין: "מבול" ו"למלכה אין כתר" בפסטיבל ברלין
היינו בהקרנות "מבול" של גיא נתיב ו"למלכה אין כתר" של תומר היימן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בברלין. הזדמנות טובה לשיחה על חשיבות הפסטיבל וייחודו בנוף הפסטיבלים העולמי
מיכאל מושונוב מפגין יכולת משחק מרתקת בתפקיד תומר. את יוני, שנאלץ להתבגר באופן מואץ, מגלם יואב רוטמן בן ה-16, שנמצא בתחילתה של קריירה קולנועית מבטיחה. ״היה לי קשה בצילומים״, אומר רוטמן למעריב, ״הבנתי את האתגר רק תוך כדי העבודה, אבל למדתי להבדיל בין הסרט לחיים האמיתיים".
הסרט, שיגיע לבתי הקולנוע בארץ בעשרה במרץ עשוי להיות שונה מן המוכר לצופים: מצלמת הכתף דומיננטית מאד, תמונות ארוכות ושקטות, פס הקול עדין מאד. הוא אינו מוביל את הסרט כנהוג בהוליווד, אלא כמעט אינו מורגש עד סופו. בראיון למעריב מספר הבמאי גיא נתיב כי הושפע מקבוצת דוגמה 95 הסקנדינבית בצילומיו הרגועים והריאליסטים, עד ההתפרצות המשחררת. ״רציתי להציג קתרזיס לא שלם, לא פתור״, אומר נתיב, ״למעשה הכל נותר פתוח".
זו השנה ה-61 שה"ברלינלה" מתקיים בברלין. שנים רבות פעל בשולי תעשיית הסרטים והתקשה להתחרות בפסטיבלים בקאן ובונציה. אך בשלושת העשורים האחרונים, לאחר שהוזז לעונת החורף, כבר רכש לעצמו מעמד מרכזי בעולם הקולנוע. בהשוואה לפסטיבלים אחרים מתייחד ה"ברלינלה" בפתיחות גדולה לקהל הרחב ובסרטים עם מטען פוליטי, בהתאם לתפקידה ההיסטורי של ברלין.
כאשר נוסד הפסטיבל לאחר מלחמת העולם השניה, היתה ברלין המחולקת עיר חזית. באותן שנים התאפיין הפסטיבל בעימותים אידאולוגיים בין המזרח הסוציאליסטי למערב הקפיטליסטי.
כיום זהו פסטיבל הטרוגני הבנוי מתוכנית ראשית, התחרות על ״דוב הזהב״, ומשמונה תוכניות משנה. הוא מושך בעיקר יוצרים צעירים וחדשניים. בברלין הם לא נדרסים על ידי שוברי הקופות, כפי שקורה למשל בקאן.
״הברלינלה מהווה במה מרכזית להפצת תרבות ישראלית משובחת״, מציינת דבורה בן-דוד, נספחת התרבות בשגרירות ישראל בברלין. ״בניגוד לארועים אחרים, הברלינלה היה ונשאר פסטיבל של העם". הראיון עם בן-דוד התקיים במסיבה שנערכה לכבוד הסרטים הישראלים בפסטיבל. אנשי קולנוע רבים מישראל, החיים כיום בברלין, הגיעו כדי לראות ולהיראות.
ואמנם, נראה שלישראל שמור מקום מיוחד באירוע כנקודת חיבור בין מזרח למערב. בכך הולם הקולנוע הישראלי את מטרת הפסטיבל, לחבר בין תרבויות שונות תוך מעורבות פוליטית. השנה הקדישו דיטר קוסליק, מנהל הפסטיבל, ואיזבלה רוסליני, יו״ר חבר השופטים בתחרות, כסא ריק במושב השופטים לבמאי האיראני ג׳פר פנהי, שמרצה כעת במולדתו עונש של שש שנים בכלא בעוון סרטיו למען החופש.
גם השנה מוצג מספר יפה של הפקות ישראליות, פעמים רבות בשיתוף פעולה בינלאומי. מהן סרטי עלילה כדוגמת ״אודם״, ״הדקדוק הפנימי״, ו״לא רואים עליך״, אך לא נפקד כמובן מקומו של הקולנוע הדוקומנטרי עם מחווה לליה ואן ליר, תיעוד של יוזמה להחזרת שלושה מליון יהודים לפולין, ״ארץ אבותיהם״, ועוד.
מחומרים
לבאי הפסטיבל הקבועים היתה הקרנת הבכורה המפגש השלישי והמרגש עם היימן, שאחר התפתחותו כיוצר זכו לעקוב ב-2006 בסרט ״בובות של נייר״, שזכה בפרס הקהל, וב-2010 עם ״I shot my love״.
הסרט האישי עד מאד נפתח עם סב המשפחה, שנמלט מברלין ערב מלחמת העולם השניה לארץ, במטרה לשים קץ לתופעת היהודי הנודד. אך הסב נכשל. המשפחה התפזרה שוב ורובה חי כיום בארצות הברית. את הכאב הזה נושאת עד היום אם המשפחה, בתו של הסב וגיבורת הסרט.
יחד איתה לומד לחיות עם המרחק לאחיו היימן עצמו, שעוסק בסרט גם בשאלות אוטוביוגרפיות של הומוסקסואליות, שייכות והחיים עם המצלמה. בזכות הסרט הזה, הכולל חומרים רבים מארכיון המשפחה, סגר היימן פרק ארוך בחייו. ״20 שנה הייתי צמוד למצלמה״, מספר היימן למעריב. ״עכשיו היא סיימה את תפקידה הרגשי. אני מסוגל סוף סוף לנהל מערכת יחסים גם בלעדיה". אחרי שסגר את המעגל בעיר שממנה יצא הסב להתחיל חיים חדשים, מגלה היימן: ״אני מרגיש שעכשיו אני יכול להמשיך הלאה עם חיי".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם