ראשי » רייטינג » קולנוע

לשרוף את המועדון: על "ברולסק"

"בורלסק" המוזיקלי עם כריסטינה אגילרה ושר מוכיח שטעם רע הוא משהו שנולדים איתו. היכונו לעלילה טיפשית, משחק גרוע (של רובם) והרבה דקות קולנועיות מבוזבזות

מנפלאות הכרך הגדול. נערה מאיווה פוגשת בנער מקנטקי והסוף מבטיח להיות טוב. הנערה היא כריסטינה אגילרה, שקופצת לביקור בכורה בעולם הסרטים ומוכיחה שטעם רע איננו דבר נרכש, אלא משהו שנולדים איתו. וולגריות, צעקנות ואסתטיקה המתכתבת היטב עם חדרי שירותים בלאס וגאס, הינן נקודות המוצא של "בורלסק", שמציב במרכזו את עוללותיה של זמרת הפופ בלוס אנג'לס.

אגילרה, על פי המסופר פה, מגיעה אקספרס מבית מרזח נטוש באיווה הכפרית אל מועדון חטאים בהוליווד, ועוד בטרם מצליחה הגברת להניף רגל עירומה או להרים קולה בזמר, היא פוגשת בברמן קאם ג'יגאנדט (מ"דמדומים"), שעיקר פרסומו הוא בדמיון החיצוני הרב שבינו לבין דיוויד בקהאם. הברמן, כך קובע התסריט השרירותי, הוא בעצם מוסיקאי, ולזוג הצעיר הזה עוד נכונו עלילות רבות.

שר, שוב אחרי אוברול כללי, היא בעלת המועדון, שמתקשה לעמוד בתשלומי המשכנתא החודשית הרובצת על המקום. בשל משבר פתאומי ולוח זמנים לחוץ, מוצאת עצמה אגילרה על הבמה, כמין גלגול קלאסי של סינדרלה בת זמננו המגיעה משום מקום וגורפת את כל פירות התהילה. יש גם עלילת משנה, שמתמקדת בנדל"ניסט חלקלק החומד את המקום, ועוד סיפור העוסק בארוסתו של המוסיקאי מקנטקי, שלא מוכנה לעמוד מהצד כשהבחור שלה מחליף מבטים ומצעים עם האגילרה. אבל בסך הכל נועד הסרט לשמש כמקפצה להפגנת כישוריה השונים של הזמרת מהסופרבול, שזה עתה פיקששה את מילות ההמנון האמריקני.
 
סטיבן אנטין, שכתב וביים את "בורלסק", מוכיח לאורך של דקותיו המשמימות כי כישרון לקולנוע איננו דווקא הצד החזק אצלו. סיפור צפוי ומעייף, מגובה בהשקפת עולם חזותית, שעיקרה נצנצים וביריות שחורות, עכוזים נשיים חשופים ושדי סיליקון. לא שהסרטים המוסיקליים שיצאו מהוליווד בשנים האחרונות ("נערות החלומות", "תשע", "רנט" או "מאמא מיה") היו בבחינת יצירות איכות, אך בהשוואה לערימת הזיבורית הקרויה "בורלסק" הם בוודאי סרטים בעלי עומק פילוסופי.

כשהכל כל כך ירוד, קשה להניח את האצבע על אותה נקודה מכרעת, שאחראית יותר מכל לתת-רמה הזו. אך אם חייבים לתמרן בין שקי האשפה הנערמים כאן מול אפו של הצופה, דומה שמקור הצחנה הבולט ביותר הוא באותה אסתטיקה של פלסטיק תעשייתי ומעובד, המאפיינת את תרבות לאס וגאס ומועתקת כאן בענק וללא שום עכבות.

מצד שני, בתוך ערימת האפר הזה מבצבצת לה פנינה קטנה - הופעתו של סטנלי טוצ'י המיומן, הנושא על גבו את דמות הסטריאוטיפית של הכוריאוגרף ההומו. מקצוענות המשלבת גישה צינית עם דיוק בביצוע, מציבה את טוצ'י בהרבה דרגות מעל הסרט.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...