קיסרית הפאדו: על הסרט "עמליה"
הסרט "עמליה" נוטל על עצמו משימה מורכבת - לגולל את מכלול חייה של מי שהפיצה את מוסיקת הפאדו, שירי הגורל והגעגוע בפורטוגזית, עמליה רודריגז
הפוסטר, מודפס בשפה העברית, מבשר על הופעה של רודריגז בירושלים, ואותה יוכבד נרגשת נושאת אותו עימה בכל אשר תלך.
מסתבר שהיא מעריצה שרופה של הזמרת מליסבון, ולקראת הלידה הצפויה של בתה הבכורה, לה תקרא כמובן עמליה, היא מתחננת לברכה מהאורגינל הפורטוגלי, כאילו שהזמרת היא גלגול מוקדם של הבבא מנתיבות. נו, ישראל שוב במפה, כמאמרו של טל ברודי.
כאמור לעיל, "עמליה" נוטל על עצמו משימה מורכבת - לגולל את מכלול חייה של מי שהפיצה את מוסיקת הפאדו, שירי הגורל והגעגוע בפורטוגזית - ברחבי תבל, מאז שהופיעה לראשונה ב-1939 ועד ליום מותה, שישים שנה מאוחר יותר.
בעבר הקרוב הניבו ביוגרפיות מעין אלה ("ריי", "בתו של כורה הפחם", "החיים בוורוד", "הולך בדרכי", "חיים בוורוד") אוסקרים לא מועטים לשחקנים שהובילו אותן. אך דומה כי מאז "אני לא שם", שסיפר באופן מקורי במיוחד, ובלתי כרונולוגי בעליל, את פרשת חייו של בוב דילן, השתנו כללי המשחק בז'אנר הפילמאי הזה. "גינסבורג" הצרפתי השתדל לפסוע בעקבות הוראות הביצוע החדשות, ואפילו "עמליה", סרט שמרני לכל הדעות, מנסה לפרוץ את נתיב ההתקדמות הכרונולוגית בחייה של הגיבורה, על מנת לעצב אמירה קולנועית בעלת ערך דרמטי.
סיפורה של קיסרית הפאדו מסופר פה בהילוכים אחורה וקדימה, תוך מתן הדגשים לטיפול בביוגרפיה שלה על פי חלוקה נושאית, ולא לפי התקדמות בזמן. על רקע השיממון שהפיצו סביבם הסרטים זוכי האוסקר שאוזכרו לעיל, הרי שמדובר כאן בניסיון מעניין, גם אם הוא משתבש לעיתים קרובות מדי בשל מתן זכות בכורה לאלמנטים המלודרמטיים וסוחטי הדמעות, שפוזרו
בניגוד לביוגרפיות מוסרטות המטייחות לעיתים קרובות את הבקיעים והצללים בחייהם של גיבורי סיפור המעשה, "עמליה" נפתח דווקא בסצינה טעונה המשחזרת קונצרט שערכה הזמרת בשנת 1974, זמן קצר לאחר שהופל המשטר הפאשיסטי ששלט בפורטוגל מאז 1932. רודריגז , שנודעה בקרבתה החברתית לאנתוניו סאלזר, מיישם הפאשיזם הברזל בליסבון )ובמושבות מוזמביק, גינאה, טימור ואנגולה(, מתקבלת בתחילת הקונצרט בשריקות בוז על ידי המאזינים שאינם מוכנים לסלוח לה על שנות העיוורון הפוליטי שלה. אך דווקא קבלת פנים חמוצה זו היא המשמשת נקודת זינוק לדיון הקולנועי.
הבמאי קרלוס קואלו סילבה, שזה לו סרטו העלילתי השלישי, מציף את הבד בצבעוניות מלאכותית, שהיה נהוגה בשנות ה-60 בסרטים יווניים או בסרטי הזמר של חוזליטו - הילד הצייצני מספרד. משחקה הגדול מהחיים של סנדרה בראטה בלו, בתפקיד רודריגז, משלים את מהלך הרטרו הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם