רכבת הרים רגשית: על "סימני שאלה"
הדרמה "סימני שאלה" מנסה להעניק הצצה אל עולם החוזרים בשאלה. למרבה הצער, העומס העלילתי והבחירה להציג את החרדים דרך מראת קרקס יוצרים עיוות שחוטא למציאות
''סימני שאלה'', שני, ערוץ 2
בעזרת השם: וידיאו מבכורת "סימני שאלה"
ראיון עם יונה אליאן
האמת שסביב אותה דקה שבה הצעיר החרדי מבצע צעד שממנו לרוב אין דרך חזרה, אפשר היה לבנות פרק פתיחה כפול או לפחות לסחוב את הסיפור חצי פרק. אלא שליוצרי הסדרה אצה הדרך כדי שנוכל להכיר כמה שיותר דמויות ולהתרגש עוד ועוד. אבל ככל שנוקפות הדקות, ההתרגשות פוחתת והאכזבה מתגברת.
שלא יהיה ספק, "סימני שאלה" היא דרמה סבירה שאמורה להעניק לחילונים חשיפה טלוויזיונית ראשונית ונדירה אל עולם החוזרים בשאלה. היא גם אמורה, במידה מסויימת, להעניק לחרדים הזדמנות לדעת איך מוצגים הם והחוזרים בשאלה. אלא שעל פי הצפייה בפרק הראשון אלו וגם אלו לא מקבלים את המגיע להם.
החילונים שייצפו ב"סימני שאלה" לא יוכלו לצפות בחרדים דרך חלון זכוכית אלא דרך מראת קרקס מעוותת שמציגה אותם בצורה דמונית. אהרון (תומרקין) מוצג כבעל סוד אפל החורש מזימות, שאת טיבן לא ניתן עדיין לדעת. אלי (דן שפירא), המגלם חוזר בשאלה שהעולם החרדי מקשה עליו להיפגש עם בנו שנשאר חרדי, מתגלה בסוף הפרק כטיפוס אלים במקצת. יש גם חוזר בשאלה אחר בשם חמי (איתי תורג'מן), שמוצג כפרזיט, בכיין ואנטי-סוציאלי, שגר בדירת החוזרים בשאלה במשך חצי שנה אבל חוץ מלעשן חשיש ולבהות בטלוויזיה לא עושה דבר מועיל.
גם רוב החרדים שנראים בפרק הראשון מוצגים באופן מגעיל למדי. בתיה (ליאת אזר), גרושתו החרדית של אלי, משחקת כאילו מטרתה בחיים היא לפגוע נפשית הן בבעלה לשעבר והן בבנה הרוצה להיפגש עם אביו (אגב, הליהוק של הילד המקסים איתמר פיק הוא ההברקה האמיתי של הסדרה). גם המכרים של בתיה ואלי מוצגים כאילו כל מטרתם היא למנוע את איחוד האב והבן כדי שלא לפגוע ברוח הקודש. אפילו התפקיד של הילדים החרדים, שנראים בחטף בפרק הראשון, מסתכם בהשלכת שקיות מים על האבא החילוני והבן החרדי בניסיון לפגוע בחוטאים.
אלמלא היה מדובר בסדרה המתארת את עולם החזרה בשאלה, היא היתה זוכה אצלי לציון גבוה למדי. מדובר בחבורה של שחקנים טובים (יונה אליאן, למשל, היא "זיוה", האחראית על אירוח החוזרים בשאלה בדירת מסתור). הצילום טוב, התפאורה בנויה היטב ואפילו העלילה זורמת. אבל סדרה העוסקת בחוזרים בשאלה חייבת להיבחן ברמת האמינות, וכאן הסדרה מתרסקת.
כשדן שפירא מגיע לרב שמנסה לארגן מפגשים בין אלי לבין בנו הוא לבוש כחסיד חב"ד. איך יכול להיות
אפילו הזקן שהודבק לשחקנים לא מקנה להם יותר מדי אמינות. הקטעים הקטנים בסדרה שבהם דן שפירא מנסה לדבר ביידיש מבליטים את העובדה שלמרות שאביו הוא אשכנזי למהדרין (מולי שפירא), שפירא-ג'וניור הוא בן לאמא תימניה שלא "גויר" כהלכה על ידי האשכנזים.
בשורה התחתונה, לפני עשר שנים הייתי אולי מתעלף מרוב התפעלות על כך שלא כל חרדי מוצג כמו קונילמל, אבל אחרי שראינו דתיים, ב"החצר", "מעורב ירושלמי", "חיים אחרים" וב"סרוגים" למשל, מותר להודות שאנחנו מעריכים את הכוונה הטובה שאולי היתה ליוצרי הסדרה, אבל באמת שציפינו ליותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם