עבודה עברית: ראיון עם נורמן עיסא
אנחנו לא רחוקים מרוסיה של סטאלין. הציבור הערבי חושש מחזרה של אירועי אוקטובר 2000. הפוליטיקאים עושים בנו כרצונם, כל העם הוא א' מסיפור קצב. טוב שמכתבי הרבנים נחשפו, עכשיו אין טשטוש של הגזענות. אם ליברמן יהיה ראש ממשלה, צריך לסגור את המדינה. עם עלייתה של סדרה חדשה בכיכובו בערוץ הילדים, נורמן עיסא, השחקן הערבי המצליח בישראל, מאוורר את כל הפחדים
עבור עיסא, המערכון המוצלח ב"ארץ נהדרת" הוא גרסה מרוככת של החיים בחברה הישראלית. "אני חי ביפו. בקומפלקס שאני גר בו יש שכן שמשכיר דירה. הוא שלח מכתבים לבעלי הדירות האחרים וכתב להם לא להשכיר לערבים כי זה מוריד את ערך הדירות בבניין. האיש הוא מרצה לקולנוע באוניברסיטה. אתה מצפה שהוא יהיה הומני. אבל הגזענות יכולה לבוא מהכי שמאלן שיש. זה איום ונורא. ברגע שראיתי אמרתי אללה יסתור, מה זה?".
מה עשית?
"בהתחלה רציתי לענות לו. אבל אמרתי, בשביל מה לכתוב לאיש הזה. בשביל שהוא ירגיש יותר טוב עם עצמו? אמרתי לכמה שכנים, הסיפור כאן הפוך: בגלל שבבניין שלכם גר ערבי מפורסם, אמג'ד, הוא מעלה לכם את ערך הדירה".
הבחירה של יוצרי "ארץ נהדרת" בעיסא אינה מקרית. בשנתיים האחרונות הוא הפך לשחקן הערבי הבולט ביותר בישראל. בימים אלה הוא משחק בהצגה המטלטלת "מי דואג לילד" בתאטרון חיפה, בקרוב יתחילו צילומי העונה השלישית של "עבודה ערבית", והשבוע עלתה בערוץ הילדים סדרת הנוער היומית "החולמים".
זו הייתה יכולה להיות שיחה על הפרויקטים החשובים האלה, סיפור מרתק על איך הפך הילד החיפאי שהתחמק מלראות הצגות עם בני כיתתו לשחקן בעל כריזמה בימתית חריגה, עיניים שמביעות טירוף וחיוך שבא לחבק. אבל אלה ימים רעים לישראל. ימים של גזענות. של ועדות חקירה, רבניות שמאיימות על בנות ישראל לא להתהולל עם בחורים ערבים ושר חוץ ברוטלי שמוביל מסע חסר תקדים לסתימת פיות ושלילת אזרחות. בימים כאלה חשוב לשמוע מה יש לשחקן הערבי האהוב לומר לכם. להבין איך נראים החיים מחוץ לסיטקום.
"אני מאוד רוצה לעשות הצגות על אהבה", אומר עיסא. "מת לשחק ב'רומיאו ויוליה'. אבל בתקופה כזו אתה לא יכול לעשות הצגות שאינן פוליטיות. לא במקום הזה, שאנחנו ככה עם האינפוזיות. אנחנו במצב קטסטרופלי וצריך להציל את עצמנו לפני שנטבע".
לפני כחצי שנה העלה תאטרון חיפה את "מי דואג לילד" של טום סטופארד. המחזה מבוסס על סיפורו האמיתי של ולדימיר בוקובסקי שחשף למערב את אחד הפשעים הגדולים של המשטר הסובייטי: אשפוז כפוי לאזרחים. במחזה נפגשים בבית המשוגעים רוסי מתנגד המשטר (דורון תבורי) ומאושפז (עיסא) שמאמין כי הוא שומע קולות של תזמורת.
כשצוות השחקנים התחיל לעבוד על ההצגה עם הבמאי משה נאור, הליברמניזם נתפס כתשדיר בחירות ("אין נאמנות, אין אזרחות")
אתה באמת מרגיש כך?
"אנחנו בדרך לשם. אסור לך לחשוב אחרת. אסור לך להיות שמאלן. כי שמאלן זה לא טוב. אסור אסור אסור. אנחנו נמצאים בשפל הכי גדול שיש. אנשים שואלים את עצמם האם באמת יש שר חוץ שכזה? האם זה ראש הממשלה? זו קריקטורה. לאט לאט אתה אומר זה אמיתי. אבל הפוליטיקאים לא אשמים. אנחנו אשמים. אנחנו העלינו אותם, ויכולים להוריד אותם".
זה לא הולך לקרות בקרוב.
"בציבור יש ייאוש טוטאלי, הוא מרגיש שלא יכול לעשות כלום. מה שלא תדבר, אתה תצא לא טוב. לכן גם אנשים אינטליגנטים עם דעות מעדיפים לא לפתוח את הפה. שלא יגידו הנה עוד פעם החארות השמאלנים האלו. בתוניס יצא הציבור לרחובות והופ נעלם ראש ממשלה. אני שואל איפה האנשים שלנו".
למה לא רואים את האזרח הערבי יוצא לרחובות?
"יש לו ויז'ן לא טוב, בגלל מה שקרה באוקטובר 2000 שירו במפגינים והרגו. אז אתה מפחד, אסור לך. זה מסוכן. צריך שהערבים יצטרפו ליהודים הנאורים שעוד נשארו פה".
לפני שבועיים יצאו לרחוב 20 אלף אזרחים למחות נגד החוקים הגזעניים ששוטפים את המדינה. השמאל מתחיל להתעורר?
"פעם היה שמאל. שמאל טוב. אנשים יצאו להפגנות. אפילו נהרגו. איפה השמאל הזה? הוא נעלם. אין היום שמאל, מלבד מפלגת חד"ש שאני תומך בה. זה נורא מוזר שהשמאלנים כאן הם עשירים. מי שבאמת אוכל את הלוקשים הם פשוטי העם שמאמינים לפוליטיקאים. יש כאן תוהו ובוהו בגלל שאנשים לא מבינים את המשחק הפוליטי. אם תפתח את הראש ותהיה לך דעה עצמאית, לא תיפול לפשטות ולדביליות הפוליטית".
אז למה כולם רדומים?
"הכל מחושב מלמעלה. תראה את התרגיל של ברק. זה מסריח, תרגיל מטומטם. מסכן את כל הפוליטיקה פה ואנשים לא קולטים. הפוליטיקאים מנופפים להם מול הפרצוף, אומרים הנה עוד תרגיל, עבדנו עליכם, אני המפלצת, אבל אף אחד לא מבין. האזרחים אפאתים. הם מפחדים, הם סגורים בתוך עצמם. בתוך הריבוע הזה שנקרא טלוויזיה. ריבוע שמאכיל ומסמם אותנו כל יום עם'האח הגדול' ו' רוקדים עם כוכבים'. אנחנו על סם. סם קשה. סם חזק מאוד".
בינתיים ליברמן מתחזק בסקרים. אפילו נתניהו חושש שיקטוף לו את ראשות הממשלה.
"אם ליברמן יהיה ראש ממשלה, צריך לסגור את המדינה ולצאת לחופש. נאמר: חבר'ה, נחזור ברגע שהוא יזוז. ואז באמת צריכים אנשים לצאת לרחובות. זו תהיה קטסטרופה. נהיה סגורים לעולמים כל עוד הוא יהיה ראש ממשלה. איזה ראש ממשלה ירצה לפגוש אותו? הוא לא בר שיח. הוא לא מקשיב, לא מתקשר".
זה רק הוא?
"ביבי, ליברמן, ברק - כל אלה שמדברים בטלוויזיה וכאילו יש להם מה להגיד - הם לא אמינים. זה אובר אקטינג. הייתי מעביר להם קורס במשחק. אני מתפלא על העם הזה שאוכל את המשחק הגרוע הזה. אנחנו עדר. כבשים שהולכים. מה מה מה. זה עצוב נורא שהחברה הישראלית הפכה לכזו".
זה גם הקהל שלך בתאטרון.
"הרוב הוא כך. המיעוט אוכל אותה. המיעוט הזה שיש לו מה להגיד והוא נחנק כי הוא לא יכול לומר כלום. אתה צריך לחזק אותו. מפלגת חד"ש, כמה מנדטים יש לה? ארבעה. הקהל לא יודע מה באמת המצע שלה, אנשים לא רוצים לדעת. מי יכול לחשוף את המנגנון? העיתונאים. אבל ברגע שהם חושפים אומרים להם: הנה השמאלנים חזרו לפעולה והם שוב מתחבאים".
מה העיתונאי האמיץ אמג'ד היה אומר על זה?
"אני בעד שנעשה מכרז לבחירת ראש ממשלה מחו"ל. נשלם לו משכורת גבוהה מאוד. עם תנאים, וילה, רכב שכור. אתה מקבל כסף תתחיל לעבוד, תנהל את המדינה. את סטנלי פישר הביאו מחו"ל. יפה, מכובד מאוד. תביאו גם ראש ממשלה כישרוני. אנחנו צריכים מבריקים. יש מלא מוחות בעולם. לא עבדת טוב? חביבי, יו אר פיירד".
עיסא לא היה צריך את מכתב הרבנים כדי להיתקל בגילוי הגזענות בישראל. "בתקופה שלמדתי בבית צבי ב-89' הייתה לי בעיה לשכור דירה ברמת גן. סיפרתי לחברים שלי לכיתה שבעלי הבתים לא רוצים להשכיר לי והם אמרו נורמן, תפסיק עם השטויות שלך. חשבו שאני מסתלבט. אמרו, זה לא בגלל שאתה ערבי. אין דבר כזה. אולי אין להם מקום. זה היה ב-89', עכשיו אנחנו ב-2011. יש פה משהו לא נכון. משהו מכוון, שבא מלמעלה. לא נרגיש את זה עד שזה יתפוצץ לנו בפנים. המפלצת הזו כל כך שקופה, עד שלא מצליחים לראות אותה. טוב שהמכתבים האלו נחשפו כי עכשיו אין הסוואה וטשטוש של הגזענות".
ראש הממשלה גינה את המכתבים המתועבים האלו.
"אני מתפלא על ממשלה ששומעת על רבנים שמוציאים פסקי הלכה לא למכור בתים לערבים, על רבניות שמזהירות בחורות יהודיות לא לצאת עם ערבים-ולא עושה שום דבר. אם פסקי ההלכה האלה היו יוצאים מהצד הערבי, תנחש מה הממשלה הייתה עושה. מיד היו עוצרים את אלה שעומדים מאחורי זה, כמו שהמדינה עשתה עם השייח ראאד סאלח. איזו מדינה דמוקרטית זו שהדת בה דבוקה למדינה? צריך להפריד את הדת והמדינה. לעשות חוקה כמו בכל מדינה דמוקרטית. אי אפשר להתנהל כאילו אנחנו מדינה דמוקרטית. הכל כאן בכאילו".
ובצד הערבי אין גילויי גזענות?
"אני בטוח שיש ערבים שלא מוכנים להשכיר את הבית שלהם ליהודים. אני לא אומר שזה לא קיים. אולי ככה בני האדם בנויים. אולי גזענות היא הטבע שלנו. אולי גם אתה לא תרצה שיגור לידך מישהו שונה ממך. גזענות היא לא משהו אנטי טבעי. השאלה כמה אתה מאפשר את זה לעצמך. הטבע שלי, החייתי, אומר לי גם להרוג את מי שמעצבן אותי, אבל אתה שולט. יש דבר כזה שנקרא מוח. אולי קטן, אבל חושב".
אולי הפחד הוא שמניע את המערכת?
"למה מדינה דמוקרטית צריכה ראש ממשלה מצביא. כל הזמן מחכים פה למישהו חזק. כמו למשיח. מה הלחץ שלהם, שיעיפו את היהודים עוד פעם? אין סיכוי. ישראל חזקה. מה הפחד? שואה? אנחנו מבינים. אבל חבר'ה, בואו נראה איך אנחנו חיים אחד עם השני, מתקשרים, מכבדים את הכאב אחד של השני".
באופן מפתיע מה שמדאיג אותו אינה הגזענות הקיימת ביחסים שבין יהודים לערבים. "שם אני לא דואג. תמיד יריבו. כמו זוג. הגנטיקה קרובה, הם כמו אחים, לכן כל הזמן רבים. גם אני ואחי רבנו כל הזמן. אהבה מהולה בשנאה ובפחד. הכל מתערבב. זה מילא. או-קיי, מתישהו יסתדר ויגדלו הילדים האלה. אבל להגיע לגרעין של האדם ולגעת בו, זה הפחד. זה הכי מלחיץ אותי".
כלומר?
"אני רואה מה יכול להיות. אנחנו מאבדים כל הזמן צלם אנוש. התקשורת מתעסקת לכאורה בלחשוף את האמת, והאמת כאן היא שנאה וגזענות. עזוב יהודים וערבים. יש אתיופים ורוסים, צפון ודרום, עשירים ועניים. אם היו מתעסקים עם הנושאים האלו, הייתה פורצת מלחמת אחים".
אתה לא מגזים?
"אתה רואה את הגטו בדרום שבונים לפועלים הזרים שאין להם איפה לחיות ובדמיון שלך עולים אימאג'ים. אתה שואל, חבר' ה זה יכול להיות? אנחנו הולכים לשם. ואתה לא רוצה שזה ילך לשם. זה לא מתאים. אבל אז עולים עוד אימאג'ים שמזכירים לך דברים מההיסטוריה ואתה שואל את עצמך מה זה? מה קורה פה? אבל אני לא מאמין שזה ילך לשם, כי יש פה אנשים טובים".
אפשר לסמן את הגבול?
"אתה יכול ללכת עם הגזענות הזו ובכל פעם להכשיר גבולות חדשים. פעם אתה לא משכיר דירה לערבי וזה בסדר. אחר כך תרצח וזה בסדר. ועוד ועוד ועוד. גבולות נוצרו בשביל לשבור אותם".
עיסא מרגיש במצור. הוא חוטף מכל כיוון. גם הבית האמיתי שלו, עולם התרבות, הפך למקום לא בטוח. "אני מצפה מהממסד לתת יד חופשית לאמנות. לא לצנזר, לא למנוע. נתקלנו כבר בכל הבריונות הזו, כל האיומים האלו. מכריחים אותך לעשות כל מה שמשרד התרבות יגיד לך. אי אפשר לשים גדרות לאמנות. צריך לתת לה את החופש. אני לא מרגיש שהחופש הזה קיים. למשרד התרבות יש את החוקים שלו. הם לא יאמרו לך את זה ישירות, אלא יתחבאו מאחורי משפטים כמו אין תקציב. הם יסגרו אותך, לא ייתנו לך לומר מה שבא לך".
איפה נתקלת בזה לאחרונה?
"כשפורסם מכתב האמנים שהצהירו כי יחרימו את היכל התרבות באריאל, נתקלנו בשרת התרבות ששידרה משהו כוחני שנבהלנו מזה. אתה שואל את עצמך: אנחנו מדינה דמוקרטית או לא. אם כן, אז תוכיחו. ואם לא, אז תגידו. אם אריאל שייכת לישראל, אז תספחו אותה. תגידו אריאל זה שלנו. אבל אף אחד לא אומר. אז על מי מוציאים עצבים? על האמנים".
למה דווקא שמתם את החרם כמטרה?
"אתה חייב לכבד חוקים. החוק הבינלאומי אומר ששטח מעבר לקו הירוק הוא לא שטח ישראלי וכל פעולה של כיבוש היא נגד השלום. אני בעד השלום, לא נגד האנשים שגרים שם. אתה כבשת משהו שלא שלך. אם אתה מתבייש או מפחד לומר שזה שלך, למה אתה תוקף אותי?".
נפגעת ציבורית מהחתימה?
"סימנו אותי כשאמרתי שלא אופיע באריאל. אבל אני לא מפחד. אם אתה צודק, אל תפחד. בלונג ראן אנשים יעריכו את הדעה שלך. זה צריך לחלחל. עד שהסם ייצא להם מהגוף".
בינתיים גם מנהלי התאטראות הגדולים לא בצד שלכם. לקחתם בחשבון שתשלמו מחיר אישי?
"לכל דבר יש מחיר. אתה לא צריך לבגוד בערכים שלך כדי להתפרנס. פרנסה תמיד תבוא. אתה לפעמים צריך לומר, יש חוקים יותר גבוהים מהם".
יש נקודות אור?
"משפט קצב החזיר את הדמוקרטיה למאה אחוז. השעון צלצל טונג! אבל אז עוד פעם זה נהפך וחזרנו לדמוקרטיה של כאילו. מבלבלים אותי. מבלבלים את כולנו. בעיניי זה מחושב במאה אחוז. יש להם שיטה להרדים את האנשים ולעשות בהם מה שהם רוצים. אונס כמו בסיפור קצב, אבל כאן כל העם הוא א'".
"עבודה ערבית", שכתב הסופר ובעל הטור סייד קשוע, קיבעה את עיסא בלב הקונסנזוס. עיתונאי ערבי שעובד במקומון ירושלמי ונקרע בין הרצון לרצות את הסביבה היהודית בה הוא חי למשפחה שלו בעלת התודעה הלאומית המפותחת. הפלטפורמה ההומוריסטית אפשרה לקשוע להכניס רימוני נפץ מתחת לשטיח הפריים טיים: הקרב על ההגמוניה התרבותית, הנכבה, החטאים של התקשורת.
"הצופה היהודי מאוד רוצה לדעת מה קורה במשפחה ערבית", מסביר עיסא את סוד ההצלחה, "בעקבות הצפייה הוא מזהה ששם ופה זה אותו דבר. בעונה השנייה הוא מקבל את פרק הנכבה, מילה שרק מעצם אזכורה עוצרים אנשים ברחוב. אבל בגלל שזה מגיע ממקום לא מאיים, זה מצליח לעבור. הסדרה לא באה לומר: אתה חרא. באת לצופה מהמקום הכי נקי והוא מקבל את המשחק. הסדרה גם תוקפת אותנו, את הפלסטינים. גם אנחנו טועים, גם אצלנו יש פאקים וצריך לומר תפסיקו את ההרג על כבוד המשפחה ומלא דברים אחרים. הצופה אומר הם אמינים, לא באים לעבוד עליי".
איך הסדרה התקבלה בחברה הערבית?
"בעונה הראשונה הייתה ביקורת חריפה עלינו, אמרו, למה אתם מוציאים את הכביסה המלוכלכת החוצה. אני אומר, זה הכי טוב ככה. חבר'ה, צריך לגעת בעצמנו לפני שניגע באחר. בעונה השנייה הביקורת נעלמה והיום כותבים המון דברים טובים על הסדרה בעיתונות הערבית. עדיין לא מאה אחוז מקבלים את הסדרה, אבל גם 80 זה משמח".
באילו תגובות מפתיעות נתקלת מהציבור?
"קיבלתי מכתב במייל מאדם שהגדיר את עצמו כימני קיצוני והוא רצה להודות ששיניתי לו משהו בראש בעקבות'עבודה ערבית'. נורא שמחתי. אמרתי וואללה, יש אנשים שרוצים לשנות. זאת הנקודה שאולי תביא שלום. הכניסה דרך האמון. אני מכיר אותך, אתה מכיר אותי. כואב לך, כואב לי. זה נשמע אידאלי, אבל זו הדרך. האופציה השנייה היא מלחמה. אבל זו דרך מסוכנת מדי. הפעם זו תהיה מלחמה אחרת. תגרום לנזק גדול, אם בכלל יישאר פה משהו. זה מסוכן לחשוב על מלחמה. יש שיטות אחרות. חכמים ממני אמרו. אני לא המצאתי. לפחות משהו אחד לא המצאתי".
אז את האפוקליפסה הזו נראה בעונה השלישית של "עבודה ערבית"?
" לפי מה שהבנתי, אמג' ד הולך להיות מגה סטאר. מעבר לזה, לא יכול לגלות לך".
עד "עבודה ערבית" לא שמענו ערבית בפריים טיים.
"בוא אזכיר לך שבימי שישי כולם צפו בסרטים ערביים. בעונה הראשונה הייתה הגבלה על כמות הערבית בסדרה. כי לא ידעו איך יגיבו לערבית בפריים טיים. בעונה השנייה זה השתנה, יש יותר ערבית מאשר עברית. וזה כי הסדרה תפסה. זה לא מפלצת לדבר ולשמוע ערבית. ערבית זה תרבות. מוזיקה, אוכל. כל ישראל מחוברת לתרבות הזו. הם רוצים לחיות במקום הזה".
אמג'ד בקושי מצליח לדברר את עצמו. הפכת לפה של מגזר שלם.
"בפרמיירה של 'החולמים' כתבת מהתוכנית של גיא פינס שאלה אותי, 'מה אתה מרגיש כערבי שעושה את התפקיד של ראובן היהודי'. אמרתי, 'מה זאת אומרת. מה השאלה. אני שחקן, יכול לעשות כל תפקיד'. די , תצאו מזה. מעצבן שאתה צריך לעשות רק דבר אחד. אני שחקן, אני יכול לזוז. גם כשאתה עושה משהו לילדים נכנסים למקום הזה. הם רוצים בכוח למצוא את הבעיה והפוליטיקה שבפנים. לפעמים זה לא טוב לעשות מכל דבר סיפור. זה מכשיל אותך אם נכנסים לסיפור של הערבי במקום שאין שם סיפור של הערבי".
מי שרוצה לראות את עיסא בשיאו שיפגוש אותו על הבמה. "המשחק לא היה חלום ילדות שלי", הוא מספר. "תמיד לקחו ילד אחר שישחק. קינאתי בילדים האלו. גם תמיד ברחתי מהצגות. עד היום אני בורח מהצגות. זה קשה לי. אני לא אוהב להסתכל. רואה את ההצגה בצורה שקופה ואני פחות אוהב אותה. אבל אחרי י"ב החלטתי להירשם ללימודי משחק. ההורים שלי אמרו, אתה צריך ללמוד מקצוע. למדתי להיות סוכן ביטוח, הבאתי להם את התעודה ואז נרשמתי לבית צבי. לקח להם זמן לקבל את זה, אבל היום הם עוקבים אחריי".
הוא בוחר בקפידה את ההצגות בהן הוא מופיע. ב"מי דואג לילד" התבלט במשחקו כאדם חולה נפש. "משוגע אי אפשר לשחק", הוא אומר. "אתה צריך להיות משוגע. וזה לא פשוט. זה הכי קשה. אבל בתאטרון קצת קל לי. הוא מאפשר לי לשחרר, משהו תרפויטי. אני חולה על המקצוע הזה, הבמה היא מקום קדוש. אני מאוד אוהב קהל. לפני הצגה אני מתיישב מאחורי המסך ומקשיב לקהל. זה ממלא אותי, זה נפלא".
גם הפרויקטים האחרים שבהם השתתף לאחרונה טעונים פוליטית. לא פעם הביוגרפיה הפרטית נושקת לטקסט. "אבא שלי מעקורי בירעם. הבית של סבא שלי עדיין שם. אסור להיכנס לשם. זה אתר לאומי עם כניסה בתשלום. יש החלטה של בג"ץ להחזיר את העקורים, אבל שוב פעם אנחנו חוזרים לדמוקרטיה. אתה יכול לעשות שם פיקניק ומנגל, אבל לא לגור שם. חצי מהאדמות של בירעם כבר סופחו לקיבוץ. פעם הלכנו לכפר עם אבא שלי. הוא נגע בקיר של הבית שלו. זה היה משהו מאוד עמוק. אני לא מצליח להגדיר את זה במילים. השתמשתי בעוצמה הזו בהצגה 'השיבה לחיפה'. עכשיו תסביר למה כן קצב, ובירעם לא. אני בן אדם מאוד מאמין, אלוהים לא שם אותנו כאן סתם. הוא רומז משהו. וכל פעם שולח שליח. והוא נותן כאפה. ועוד כאפה. תתעורר, בן אדם".
אנחנו יושבים בקפה יאפא ברחוב יפת ביפו, חנות ספרים ובית קפה בבעלות ערבית-יהודית. מימין פינג'ן, משמאל ג'ימי טורק. בשנים האחרונות עיסא מתגורר בשכונה. לפני כן חי שבע שנים במרכז תל אביב. למרות שעת הבוקר המוקדמת האווירה כאן טעונה. "למה אתה אומר 'ערבי' בקול נמוך", הוא עוקץ. "תגיד בקול גבוה. מותר להגיד ערבי. שכולם ישמעו".
יאפא , מלבד הדו קיום המרוח על הקירות, הוא גם מרכז פוליטי-תרבותי. אלו בדיוק הנושאים שעיסא מחליט להתמקד בהם. את הסיפורים על המשפחה והילדים הוא משאיר לפעם אחרת. במציאות שטופת גזענות גם הוא חושש לפתוח את דלתות ביתו לזרים. אפילו השם הזר שלו מזמין דיון קצר בזהויות. "יש לי בן דוד שחי שם בארה"ב שחבר שלו נהרג במלחמת וייטנאם. כשנולדתי שאלו איך נקרא לקטן הזה? אמרו נורמן, על שם החייל".
אני שואל אותו איך באווירה מורעלת כזו יש לו כוח לעשות אמנות. "אכפת לי מאוד לשנות. דרך אמנות חומות נפלו. למה בחרתי אמנות? כי אני מפחד מנשק. לא אלך לצבא ולא אלך להרוג אנשים. האמנות שלי זה הכלי שלי, ואני אוהב את זה, אפילו משלמים לי כסף. זו המלחמה שלי. לקחת את האנרגיה השלילית ולהפוך אותה לחיובית עם מסר. להחזיר בצורה אינטליגנטית ועדינה".
דווקא הפרויקט האחרון שלו, "החולמים", נותן לו פסק זמן מהמאבק. זו סדרת פנטזיה מושקעת על חבורת ילדים בבית יתומים. "כמו ב'הארי פוטר' אתה נשאב לזה, רואה לאן הדמיון יכול להגיע. יודע שזו שטות, אבל מאמין ונסחף איתם. וזה היופי. זה מצחיק ועצוב, שמח ואפל".
אני מנסה לעשות מעשה פינס ולשאול אותו למה אין ייצוג של ילדים ערבים בסדרה ואם יום אחד נזכה לחיות בחברה שוויונית. טורק בשולחן הסמוך לא ממתין לחבר נורמן. "שוויון לא יהיו לעולם, כי המדינה הזו גזענית", הוא פוסק ויורה במשך דקות ארוכות מניפסט פוליטי קודר: "מהיום הראשון שלי בכדורגל נתקלתי בגזענות. בימק"א זרקו עלי אבנים. יש לנו ליצן אחד, מנהל בית ספר לילדים ביפו. שני ילדים דיברו ערבית, מה הוא אומר להם: אני לא רוצה ערבית. מי אתה בכלל? לא מזמן שמעתי שזרקו אבנים על מסגד. אם אני הייתי שם, הייתי שם אמברקס, יוצא החוצה ולא יודע מה קורה. ביפו יש אנשים שיודעים להרוג, יש להם נשקים יותר טובים מאכבר טנקים שלכם. עד היום אלה היו קרבות בין כנופיות. מה יהיה אם הם יתחילו להשתולל?".
עיסא שותק. אחר כך הוא מחזיר אותנו לעולם החלומות של ילדי בית היתומים. "לא צריך לערב ילדים במצב הפוליטי המגעיל. אני בעד העולם הטהור. יש מספיק לכלוך כאן. מי רואה את הסדרה? צעירים שיגדלו. צריך לפתח להם את הדמיון, אז יהיה כאן שינוי אמיתי. חלק מהם הולך לצבא. חלק אחר ירצו באוניברסיטה. כולנו רוצים אותו דבר, השאלה איך. בחרנו פוליטיקאים, אבל הם שחקנים. אולי השחקנים יהיו פוליטיקאים. כל אחד מאיתנו ייקח תפקיד".
איזה תיק תבחר לעצמך?
"שר הביטחון. כדי לא לעבוד קשה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם