קשר משפחתי: על "האריסטוקרטים"
עדנה מזי"א מגיעה לבשלות ביכולת החיבור בין הפרטי לציבורי במחזה "האריסטוקרטים", שאינו חף מבעיות
''האריסטוקרטים'', תיאטרון הקאמרי
מצד שני, אין המחזה חף מבעיות דרמטורגיות מובהקות. למשל, אני סבור שהמחזה גדוש מדי בנושאיו. הדרמה המשפחתית עצמה כורכת הורים שמזניחים את ילדיהם לטובת הקריירה של האב, אך בהמשכה היא מטפלת בבת שמגיעה למעצר בשל פעילות פוליטית חתרנית. יש כאן בפירוש חומר לשני מחזות, גם מבחינת זמן ההתרחשות. הגודש של המחזה, שהוא בעיניי בעייתו העיקרית, כולל יחסים משפחתיים מורכבים, כמו בין אח דחוי, הומו, לבין אח שהוא קרייריסט דומיננטי, אך גם בין הורים ולילדיהם. המחזה נוגע (אך לא יותר מנוגע) בענייני יהדות כמו גם בהיבטים פוליטיים שונים, שלא לדבר על דמות היהודי החדש מול הישן. אלא שעל כל אלה מחפה יכולת של כתיבה עניינית, עיצוב מצוין של דמויות ובעיקר דיאלוג חד ומשובח.
גדוש מדי בנושאיו. ''האריסטוקרטים''
ז'ראר אלון
שיתוף הפעולה הכמעט קבוע של המחזאית עם הבמאי עמרי ניצן נותן את פירותיו בהצגה מרתקת. הבימוי מצטיין בעיקר בהדרכה מעולה של שחקנים, לצד איפוק כמעט נזירי של התפיסה החזותית. השילוב של דיאלוג ועיצוב הדמויות מסייע לשחקנים במשחק צוות משובח. ואכן, שורה של שחקנים משובחים מבצעים כאן תפקידים שנחרטים יפה בזיכרון ומעניקים להצגה את כוחה הסוחף.
גיל פרנק עומד להפליא בתביעותיו הרגשיות של תפקיד קשה, שכמעט בעל כורחו נוגע ברגשותינו. לצדו לימור גולדשטיין מתמודדת בהצלחה עם משימתה לשכנע בגודל המחיר
שנדרש מאישה שתומכת בבעלה בקריירה שלו. הלנה ירלובה, שבהזדמנות זו יש לברך אותה על שובה לבמה, בתפקיד שהוא בתשתיתו בלתי מגובש דיו, אך היא, בכוח אישיותה, מעניקה לו נוכחות חמה ומשכנעת. יחזקאל לזרוב מגייס גם את גמישותו הפיזית לעיצוב של דמות רבת פנים. הצעירים עידו רוזנברג ודינה סנדרסון, עושים עבודה מעולה בתפקידיהם הכפולים כילדים וכבוגרים.
התאורה היפה שעיצבה קרן גרנק, כמו גם הפסקול המצוין שעיצב יוסי בן-נון, תרמו רבות לקצב של ההצגה המהנה הזאת, שמעוררת מחשבות על מהותה של הישראליות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם