ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: לא מצנזרים

רנה ורבין ילדותית ואמיצה, אברי הרלינג דיכאוני מדי, וסיגל בן יאיר משוררת מצויינת

רנה ורבין, בחורה נחמדה מאוד, ששימשה פעם תקופה קצרה כמבקרת ספרים, עסקה במשחק, והפכה גם להיות עורכת ספרות המקור ב"ידיעות ספרים", פירסמה ספר מפתיע ונועז למדי,  ששמו הפשטני, אולי האירוני, מעיד על אופיו המוגבל: "כמה טוב לחיות" (הוצאת ידיעות ספרים, אלא מה?). יורם קניוק, אגב, הגזים קשות בחנופה לספר המצוטטת על גב הכריכה.

ביג בן: ערוץ 24 - גטו מזרחי נחות  

מדובר ברצף של קטעי יומנים אמיתיים לגמרי, נטולי כל ערך ספרותי, אבל מעניינים וחושפניים בחלקם,  שכתבה מילדותה ועד היום, החל מימי בית הספר והצופים (כולל מכות, למשל, שחטפה מאבא) ועד להתנסויות מיניות מאוחרות, חלקן מביכות ("לא היה לו קונדום, ולמרות שלי כן היו – חבילה שלמה – אמרתי שאין לי. אז הוא עשה לי ביד ואני עשיתי לו. אני ממש לא טובה בזה לצערי").

אי אפשר לא להרגיש סימפטיה לספר הזה, גם אם הוא לא מתקיים בכלל במישור הספרותי. כי מה זו ספרות במובנה העמוק? ספרות היא לשון. ספרות היא סגנון. ספרות היא התנסחות. אצל רנה ורבין, לעומת זאת, מדובר בקטעי חיים המתוארים בדרך כלל בלשון הכי טריוויאלית, גם כשמדובר בקטעים שנכתבו בילדותה ("כנראה שיובל בכל זאת לא אוהב אותי. אני כל כך מאוכזבת. וזה עוד אחרי שבטיול סוכות הוא כל כך התחיל  איתי - ישב לידי והכל"), וגם כשמדובר בקטעים שנכתבו לגמרי בבגרותה , כשכבר שימשה כעורכת ב"ידיעות ספרים".

למשל (מתוך פרק יומן מנובמבר 2007): "אחר כך חשבתי על סצינה אצל ההורים שלי, שמתווכחים כל הזמן את הוויכוחים המפגרים שלהם. אחד קוטע את השני ואז השני עושה סצינה שלמה שעכשיו הוא נעלב ולא ימשיך לדבר". האם העורכת הספרותית של ההוצאה הגדולה בישראל לא מבינה שהיא מציעה כאן לקוראים התנסחויות באנאליות וילדותיות, מין מרד אינפנטילי מאוחר וקלישאי בהורים "עם הוויכוחים המפגרים שלהם"? ספרות , כדאי שוב להדגיש, היא ההיפך מניסוחים קלישאיים וטריווייאליים. לא כל אחת היא אנה פרנק הנפלאה , שהיסטוריה נוראה האירה באור גדול את הפרטים הקטנים והאינטימיים של חייה.
  
ועם כל זאת, אי אפשר לבטל את האומץ של ורבין. את היכולת שלה לספר, בלשון פשוטה לגמרי, בלי להתחבא, על דיכאונותיה, תשוקותיה (היא בהחלט מהזן האוהב בנים), עלבונותיה, כולל  כישרון לא מבוטל לקטילה עצמית (אחרי שאבא שלה מעיר לה על ההשמנה שלה, היא כותבת על עצמה, אולי בהומור, בקטע יומן מלפני עשרים שנה כמעט:"אני אוכלת כל הזמן ואתמול לא הלכתי להתעמלות ואני חסרת אופי מכוערת שמנה ופרה"). ובכל זאת, מדובר בנפש שיש לה כישרון מואר לאהבה ולאושר ולחרמנות גדולה: "עישנתי תוך כדי שהסברתי לעצמי כמה הוא אידיוט ואיך הייתי מזיינת אותו", ובהמשך: "כל כך בא לי לזיין מישהו". איך אפשר לא לחבב את רנה ורבין?

אברי הרלינג מפרסם בקביעות במוסף הספרותי של "הארץ" מין טור סיפורים קצרים ומרים על פי רוב הקרויים "סיפורונים", ובניגוד ליקיר אחר במוסף ספרותי זה (אלכס אפשטיין, הנוטה להתייפייף), הרלינג מעדיף בדרך כלל בעיקר ריאליזם קשוח, רצוי מכוער, רצוי מלא עזובה ואלימות עירונית בסמוך לצפרדעים של פחי זבל.

ספר סיפורוניו החדש (הוצאת כרמל) , בעל השם ההומוריסטי האפקטיבי  "סליחה איך מגיעים

מכאן" (כלומר, בעצם, איך יוצאים מהבוץ של החיים?) רווי בסיפורונים ובווידויים על  עוני, חולי, שיממון, זעם ,אלימות,  אבל  גם על נחמות ורגעי חסד פה ושם, כמו הליכה על שלולית מי גשם, שמחלצת  ממנו משפט שמחה נדיר:"עד שניקרית בדרכך אפשרות ללכת על רצפת זכוכית מלוטשת מעל תהום שמים לא תלך?".  סוג של פייטן עירוני שאי-אפשר באמת להתפעל ממנו, כי המציאות נוטה למשוך אותו מטה.     

אֶתְמוֹל הִשַּׁלְתִּי אֶת עוֹרִי מוּלְךָ וּמִתַּחַת לָעוֹר הָיָה רַק גּוּף.

סיגל בן יאיר היא אחת המשוררות הטובות ביותר בדור האלפיים, וספר שיריה הראשון, "לא מעודן" (הוצאת הליקון/סדרת פגאסוס), שהופיע זה עתה, הוא אחד היפים ביותר בשנים האחרונות. שירה עמוסה מיניות, מחאה על עוני, על זן החיים לאחר גירושין הקרוי בפיה "חדוריות" (חד-הוריות),על עבדות עבודה ("הנה הגעת, את, הודיני של הצרות, מלכת עכברוש/ מחתימה כרטיס"), הומור, כוח. פשטות. ישירות. רעננות לשונית מתמדת, אבל  בלי עומס הספרותיות המוכר. יופי של משוררת.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה