ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: יהושע יונק שד

החדש של א.ב.יהושע הוא מעשייה מפוברקת שהתנפחה מתוך התבוננות בציור קלאסי אחד

כשאנחנו מגיעים סוף סוף לסוף הרומן החדש ורב התלאות של א.ב.יהושע "חסד ספרדי" (הספריה החדשה)אנחנו מבינים אם לא הבנו קודם (והרי הבנו כבר הרבה קודם) שכל העניין מופרך לחלוטין, מומצא, מלאכותי, מפוברק, גם אם הקריאה ברומן מענגת למדי בחלקה עם כל איטיותה.

למה מענגת? כי אין עמוד שאין בו כדרכו של יהושע כמה וכמה פרטי מציאות זוהרים בחיוניותם (למשל, סתם דוגמית אחת: "נותרים רק שברי תמונות אקראיות כגון הישענות רבת חן של הדיירת הצעירה על מקל המטאטא בעוד כף רגלה היחפה מלטפת במבוכה את שערותיו"), המעוררים בנו שמץ של גירוי או שעשוע או הנאה כי אתם יודעים, יהושע הוא יהושע. מקצוען כתיבה אמיתי. עד שהוא מתפרק, והוא תמיד מתפרק בסוף.

שוב, כמו למשל ב"השיבה מהודו" או ב"הכלה המשחררת" הופכת העלילה הריאליסטית לכאורה, הנקראת תחילה ביגיעה מסוקרנת, לסוג של פארודיה בלתי אמינה שאין קורא סביר שיאמין אפילו בחלקה. שוב מוכיח לנו יהושע כי עם כל מיומנותו הגדולה ככותב הוא ביסודו סופר שעדיין לא התבגר. כלומר, לא עמד מול חייו לגמרי ברצינות באופן שבו עמדו למשל יעקב שבתאי ב"זכרון דברים", פנחס שדה ב"החיים כמשל" או עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך".

לא במקרה יהושע הוא היחיד בין כל אלה שאף אחד מן הרומנים שלו איננו יכול להיות מזוהה ממש כאוטוביוגרפי כי יהושע תמיד בורח בסופו של דבר אל ההמצאה. מבחינה זו, דומה יהושע במידה לא
מעטה דווקא למאיר שלו, שגם הוא מתעקש תמיד להפתיע אותנו בעלילות מופרכות, מסוג אחר אמנם, המאבדות על פי רוב את אמינותן וקיסמן לקראת פיענוחן.

למעשה כל הרומן החדש של יהושע מתחיל ונגמר ומתמצה בציור המופיע בשער הספר. זהו הציור הקלאסי המפורסם "חסד רומי" של הצייר הספרדי מאטיאס מיפוחל מן המאה ה-17 שבו רואים אישה צעירה מיניקה מתוך שדה החשוף אסיר מבוגר וכבול בשלשלאות. מדובר באביה שנידון למוות ברעב (כן, היו פעם גזרי דין כאלה). והיא באה להציל אותו בביקור בכלאו. אכן ציור עוצמתי מאין כמוהו המבוסס על סיפור מזעזע שצויר בידי כמה קלסיקאים.

למעשה אין ספק שהציור הקלאסי הזה הוליד את כל הרומן הזה מלכתחילה, למרות שהציור הוא לכאורה חלק מן העלילה כאן. כלומר, הסופר ראה את הציור והחליט שזהו משל מספיק טוב על חייו ויצירתו כדי להפוך אותו למעשייה שלמה, שציידי סמלים ומשמעויות בחוגים לספרות המטפחים את יהושע יוכלו למצוא בה שלל רב. וכך ברא לנו סיפור מעשה על במאי קולנוע ישראלי קשיש שביקש פעם על פי תסריט שכתב ידידו לשעבר לצלם שחקנית המיניקה משדה החשוף קבצן מלוכלך, אלא שהשחקנית נרתעה ברגע האחרון וסירבה לסצנה הדוחה הזאת, מה ששיבש את כל מהלך הבימוי, גרם לשבר מוחלט ביחסיו עם התסריטאי וכו' וכו'.

סמטוחה שלמה המגיעה כביכול אל גאולתה כשהבמאי מחליט לנסות ולשחזר כעבור עשרות שנים את הסצנה האבודה ההיא ושוכר לצורך כך כמה דמויות נשיות המועמדות להניק אותו כשאחת מהן ממחישה כמדומה למה יהושע הוא בשלב זה לפחות סופר בורגני, שנועזותו כביכול איננה אלא כסות לפחדנותו.

כי מה שקורה בקטע הזה הוא שאחת המועמדות להניק מתוך שדה החשוף את במאי הקולנוע הזקן (שאיננו כמדומה אלא הסופר הזקן יהושע עצמו) מתגלה ברגע המכריע כנרקומנית והיוצר הזקן נתקף פחד: "הרי אם יניח את שפתיו על פטמתה הוא לא יינק חלב עוללים אלא סם ממכר. פניו מחווירים. פחד ילדותי קמאי אוחז בו". מי שפוחד שיניקת כמה טיפות חלב מתוך "שד של נרקומנית" תביא אותו להתמכרות ל"סם ממכר" מוכיח שהוא כבר מזמן לא יהושע הפרוע אלא רק אולי יהושע הפרוע לשעבר.

לֹא וְדַ"ל אַנְדְּרֵיֵב אָז – "הִיא מַשֶּׁהוּ יוֹדַעַת"
וְלֹא תּוֹכַחַת גּוֹרְקִי, "תּוֹעֵבָה עַד רֹק" –
רַק שְׁתִיקָתְךָ, חִוֶּרֶת וְדוֹמַעַת
שְׁתִיקַת פָּנֶיךָ, אַלֶכְּסַנְדֶר בְּלוֹק

גם לאברהם שלונסקי יש איזה סיפור מוזר באחד משיריו המתנגן להפליא

("זיכרון פניו השותקות", כל שירי שלונסקי, ספריית פועלים)  על אשה שהתפרצה לחדר  ושדה החשוף נתון בתוך קערית. שלונסקי מצטט את תגובת שלושת הסופרים שראו אותה, והכי מוצאת חן בעיניו תגובתו של המשורר אלכסנדר בלוק, שלא אמר כלום, ופשוט החוויר ובכה.  

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה