על הפרק: "גנובה"
בואו לקרוא פרק מתוך "גנובה", רומן מתח סוחף מאת הסופרת הבריטית לזלי פירס
כשדייל רואה בעיתון את פניה של האלמונית המסתורית שפלט הים, אין לה ספק שזוהי לוטי שעבדה איתה בספינת נופש שטיילה בין חופשי דרום אמריקה. הידידות שפרחה בינהן נקטעה לפני יותר משנה, כאשר לוטי נשבתה בקסמו המפוקפק של זוג נוצרים אדוקים מארצות הברית שבילו על הספינה.
הקשר בין השתים מתחדש בעקבות האירוע ומחזיר לאט את זיכרונה של לוטי, אך שיחזור החוויות המזעזעות והאמת האיומה שמאחוריהן מסכן את חיי שתי החברות, ומה שנדמה במבט ראשון כמקרה של הצלה, הופך במהרה לסיוט של ממש.
לזלי פירס היא אחת מסופרות רבי המכר הפופולאריות בבריטניה. בבריטניה לבדה נמכרו עד היום למעלה משלושה מיליון עותקים מספריה. פירס פרסמה עד היום 19 ספרים. לפירס גם סיפור אישי יוצא דופן: בהיותה בת שלוש איבדה את הוריה וגדלה בבית יתומים. כתיבתה מושפעת מחוויות ילדותה ומהצלחתה על אף כל הקשיים. "גנובה" הוא ספרה הראשון המתורגם לעברית.
"גנובה", מאנגלית: עפרה אביגד. עטיפה: טליה בר. 341 עמ', כתר ועברית
---
"טוטו עזוב את זה!" צעק דיוויד כשראה את הכלב של השכן מושך אל החוף הזרוע חלוקי אבן משהו שחציו שקוע במים במרחק של איזה שלוש מאות מטרים ממנו.
השעה היתה שש בבוקר יפהפה במאי. מרבית תושבי סלסי עדיין לא התעוררו. דיוויד מיצ'ל בן השלושים ושתיים נהג לצאת עם הטרייר של השכן בשעת בוקר זאת ושילב את הטיול בריצה לאורך השביל בשעה שטוטו הסתער על החוף.
הכלב נסוג מהעצם הלא מזוהה ונבח בזעם. "אני בא!" צעק דיוויד וקפץ מהשביל אל החוף. ואז הבחין שהחפץ שמשך את תשומת לבו של טוטו נראה באופן מדאיג כמו גופה.
דיוויד הניח שהיא מתה ופחד שהגאות תסחף אותה לפני שיספיק להתקשר למשטרה, לכן הוא התכופף, הכניס את ידיו מתחת לזרועותיה והתחיל למשוך אותה לחוף ולהרחיק אותה מהמים. אבל כשהוא הרים אותה נשמע ממנה קול, לא ממש שיעול אלא משהו שדומה יותר לאנחה, ועפעפיה רפרפו.
"מי את?" הוא שאל ומיד צנח לצידה על חלוקי האבן, הרים אותה לתנוחת ישיבה והשעין אותה על כתפו. הוא תפס את פרק ידה והרגיש דופק חלש למרות שעורה היה קר כקרח
"אני צריך לרוץ להזמין אמבולנס," הוא אמר משלא ענתה לשאלתו ואחר כך השכיב אותה על הצד וכיסה אותה בז'קט הפליז שהיה קשור למותניו.
הוא הצטער שאין בסביבה עוד מישהו כי הוא לא רצה להשאיר אותה לבד, אבל השביל שמעל החוף היה נטוש. הוא תהה מאיזו ארץ היא כי שמלתה הכחולה עם הצווארון הגבוה והחצאית המתרחבת היתה מאוד מיושנת, כמו שמלות שרואים בסרטים משנות החמישים. הוא חשב שאולי היא מאיזו מדינה מזרח אירופאית, אבל בלי קשר לזהותה ולמקום שממנו הגיעה, היתה לו הרגשה שהתעללו בה; על פרקי ידיה וקרסוליה היו סימנים כחולים, כאילו היתה כבולה. גם שיערה נחתך בגסות ונותרו ממנו קווצות שיער לא אחידות.
הוא הורה לטוטו להישאר איתה ופתח בריצה במעלה החוף לחפש טלפון ציבורי.
"מי הנערה המסתורית?"
דייל הקריאה בקול את כותרת העיתון לשתי חברות ממכון היופי ששתו את כוס הקפה הראשונה באותו בוקר. "כתוב כאן שמצאו אותה אתמול בחוף הים חצי טבועה והיא איבדה את הזיכרון," היא הסבירה. "ברור שאם הם היו מראים תמונה שלה אולי מישהו היה מזהה אותה," היא הוסיפה בציניות.
"אולי זאת איזו ביצ'ית עשירה שלבעלה נשבר ממנה והוא זרק אותה מהיכטה שלו, כמו בסרט ההוא עם גולדי הון," הציעה קים. "ראית את הסרט הזה? אלמן עני עם המון ילדים מצא אותה, וכשהוא הבין שהיא איבדה את הזיכרון הוא סיפר לה שהיא אשתו ולקח אותה הביתה כדי שתטפל לו בילדים. זה היה מצחיק בטירוף. היא לא ידעה לבשל או לנקות והבית נראה כמו מזבלה." כל השלוש זכרו את הסרט "נשואה לשניים". הן צחקו ודיברו עליו כמה דקות.
"זה בטח מוזר לאבד את הזיכרון," אמרה דייל מהורהרת. "תארו לעצמכן איזו הרגשה זאת לא לדעת מי אתן, מאיפה אתן וכאלה דברים. מעניין מה קורה אם נותנים למישהו כזה לאכול משהו שפעם הוא שנא לאכול, הוא ממשיך לשנוא את זה?"
שלוש הבחורות היו קוסמטיקאיות בספא של מלון מרצ'ווד מנור, ליד ברייטון. המלון היה ותיק וידוע אבל הספא נפתח רק לפני שבועיים ולכן העובדות שזה עתה נשכרו התבטלו באחד מחדרי הטיפולים, שתו קפה ודפדפו בעיתונים במקום לטפל בקליינטים.
דייל מור היתה לונדונית בת עשרים וחמש, גבוהה, מלאה במקומות הנכונים ובעלת מראה אקזוטי למדי, כמו ספרדייה או איטלקייה, והיא בהחלט היתה מנהיגת החבורה. מישל מסאותהמפטון היתה בלונדינית דקת גזרה וכחולת עיניים בת עשרים וארבע. והצעירה מכולן, רוזי מיורקשייר, היתה בת עשרים ושלוש, ברונטית שמנמונת עם פנים מתוקים.
מאחורי אזור הקבלה היתה המספרה שבה עבדו פרנקי, אפריל, גאי ושרון. הרדיו במספרה השמיע מוסיקת פופ ומזה אפשר היה להסיק שגם להם עוד לא היו קליינטים כי השמעת מוזיקת פופ נחשבה לפשע חמור בעיני מנהלת הספא מריסה דֶה וֶר. היא היתה מוכנה לסבול רק מוזיקה קלאסית במספרה, ובאזור טיפוח היופי מותר היה להשמיע רק מוזיקה מרגיעה מיוחדת. אבל כיוון שמריסה נסעה היום ללונדון אף אחד לא התכוון לעסוק בניקיונות האינסופיים והמיותרים שהיא דרשה מהם לעשות כשלא היו קליינטים ואף אחד גם לא התכוון לשמוע את המוזיקה שהיא בחרה.
"כתוב כאן שהבחורה הזאת בת עשרים וארבע בערך," אמרה דייל שחזרה לעיתון. "בחור אחד שטייל עם הכלב מצא אותה בסלסי. חושבים שהיא היתה בים הרבה זמן אבל לא היה עליה שום דבר מזהה. לקחו אותה לבית חולים סנט ריצ'רדס בצ'יצ'סטר."
"היא בטח מהגרת לא חוקית," אמרה מישל בתקיפות. "באה מצרפת בסירה. אולי היא הסתכסכה עם מי שהביא אותה והוא זרק אותה לים."
"היה לה מזל שהיא ניצלה. הים במאי עדיין קר מאוד," אמרה רוזי.
"חושבים שהיא אנגלייה," אמרה דייל והשפילה את מבטה אל העיתון. "איפה זה סלסי בכלל?"
"אין לי מושג," אמרה רוזי. "אבל בעצם כל מה שמדרום לברמינגהם זה חו"ל מבחינתי."
"זה רק איזה חמישים קילומטר מכאן," אמרה מישל. "היינו נוסעים לשם בחופשים כשהייתי ילדה. מי רוצה לעשות ציפורניים? טיפול פנים? עיסוי ראש? פדיקור? משעמם לי!"
"תיהני מהשעמום," צחקקה דייל, "זה פינוק נדיר שמריסה נוגשת העבדים לא מסתובבת כאן ומחפשת קורבנות."
דייל כבר הצליחה לריב עם הממונה על הספא. דייל היתה קוסמטיקאית מדופלמת עם ניסיון עשיר, כולל שנת עבודה בספינת נופש, ולא מצא חן בעיניה שמישהי שלא מתמצאת בתחום תגיד לה איך לעשות את העבודה שלה.
לקראת פתיחת סלון היופי התקיימו שלושה ימי התנסות לצורך הערכת כישורי העובדים. מריסה עמדה לדייל על הראש כשהיא עשתה עיסוי ודייל לא אהבה את זה והעירה לה שהדרך היחידה להעריך באמת איכות של עיסוי היא לקבל אותו. מריסה נעלבה ומאז היא מחפשת כל הזמן תירוצים כדי לנזוף בה.
קונפליקטים עם ההנהלה לא היו דבר חדש אצל דייל. היא הודתה שהיא תוקפנית, מרוכזת בעצמה, דעתנית, עקשנית ונוטה לפתוח את הפה הגדול שלה בלי לחשוב קודם. אבל היא היתה מקצועית, טיפלה טוב בלקוחות ועבדה קשה – אף אחד לא יכול להאשים אותה בעצלנות או בעיגול פינות. והיא בהחלט לא התאכזרה לאף אחד.
מריסה נהנתה כנראה להיות אכזרית. היא השפילה את מישל כשאמרה לה שיש לה ריח רע מהפה, רוזי בכתה בגללה כשהיה לה פצעון על הפנים ולאפריל היא אמרה ליד כולם במספרה שיש לה ריח גוף רע. רק סקוט, מדריך הכושר שהיה ידיד ותיק של דייל, הצליח להימלט מלשונה החדה של האישה, אבל מצד שני היה ברור שמריסה דלוקה עליו.
היא אילצה את כולם לנקות בלי סוף כדי שייראו עסוקים. הם נדרשו להבריק את המראות שכבר היו מבריקות ממילא ולנקות שוב את המשטחים המצוחצחים ללא רבב. היא לא היתה מסוגלת לסבול שמישהו יישב בחיבוק ידיים, אבל לרוע המזל ובהתאם לחוק מרפי, בכל פעם שהיא נכנסה בסערה לספא בדיוק מישהו תמיד סיפר בדיחה או קרא עיתון או גרוע מכך, עישן סיגריה גנובה מחוץ לדלת.
"אני אלך לשאול את אפריל אם היא רוצה איזה טיפול," אמרה מישל. "היא אמרה קודם שהיא יוצאת למועדון הערב. אם אני אעשה לה את הציפורניים היא תסכים שאני אבוא איתה ואולי אוכל להישאר לישון אצלה."
דייל חייכה. לפני שנתיים היא היתה בדיוק כמו מישל ורצתה למצות את כל מה שהיה לברייטון להציע, אבל שנת העבודה בספינת הנופש ביגרה אותה או לפחות גרמה לה לחשוב על הנזק הפוטנציאלי לכבד שלה.
מישל, רוזי ופרנקי מהמספרה חלקו יחד עם סקוט, דייל וקרלוס, מלצר יינות במלון, בית נופש ששימש למגורי צוות המלון. הם היו קצת מנותקים מברייטון כי שירות האוטובוסים לא היה הכי טוב ומוניות היו יקרות, אבל מישל היתה היחידה שהתלוננה. כל השאר די נהנו מהאפשרות לשבת ולפטפט יחד בערבים ולפעמים לשתות בקבוק יין.
דלת חדר הטיפולים נפתחה והרעש הקפיץ את כולן, אבל הן שבו ונרגעו כשראו שזה רק סקוט.
"מתבטלים, אה?" הוא אמר בחיוך רחב. "אני אצטרך לדווח עליכן!"
דייל זרקה עליו מגבת. "בחייך, תתקע כבר את מריסה, אולי אם תעשה לה טובה היא תהיה קצת יותר אנושית."
היא וסקוט הכירו בספינת הנופש שעל סיפונה הוא עבד כמדריך כושר. ברגע שהיא ראתה את העיניים הירוקות, השיער הבלונדיני המזדקר והשרירים המפותחים היא נדלקה עליו בטרוף. אבל גם כל שאר הנשים בספינה שהיו מתחת לגיל שבעים נדלקו עליו, לכן היא החליטה להיות רק ידידה שלו. זאת היתה כנראה ההחלטה הכי טובה בחייה כי הם נעשו חברים קרובים מאוד. הם תמיד ירדו יחד לחוף כשהספינה עגנה, ובדרך כלל הצטרפה אליהם גם לוטה, השותפה שלה לתא, ובמהלך ההפלגה הם בילו יחד כל רגע פנוי.
כשההפלגה נגמרה וכל אחד חזר הביתה דייל התגעגעה מאוד אליו ואל לוטה. היא מצאה עבודה במכון יופי ליד בית הוריה בצ'יזוויק, לונדון, אבל האווירה בין העובדים שם לא היתה נעימה כמו בספינה. למעשה חלק מהבחורות שעבדו שם היו ממש גועליות.
לכן, כשהיא ראתה את מודעת הדרושים של המלון, היא התקשרה מיד לסקוט כדי לשאול אם הוא מעוניין. למרבה המזל הוא באמת היה מעוניין כי באותו זמן הוא עבד בביסטרו בקורנוול אחרי שלא הצליח להשיג עבודה בחדר כושר.
למרבה הצער הם לא הצליחו לשמור על קשר עם לוטה. היא היתה ספרית ולדייל היתה הרגשה שהיא היתה אוהבת מאוד לעבוד כאן. אבל מאז שהם עזבו את הספינה היא לא ענתה לאף אחת מהשיחות או ההודעות של דייל וסקוט. הם נאלצו להניח שהיא המשיכה הלאה וכבר לא היתה זקוקה להם בחייה.
"לא הייתי תוקע אותה אפילו עם מקל," אמר סקוט וצחק. "הייתי פוחד שהמסכה שלה תיסדק ותיפול ולא הייתי רוצה לגלות מה יש מתחתיה."
האמירה הזאת עוררה עליצות רבה כי העור של מריסה היה מושלם כל כך שנראה כמעט כמו מסיכה מחרסינה. למעשה הכול אצלה היה מושלם, מהגוף החטוב דרך החליפות השחורות הגזורות להפליא ועד לשיער השחור כפחם שהיה קלוע בצמה מבריקה שהגיעה לה עד אמצע הגב. הצמה שלה היתה מבריקה כל כך עד שנראתה כאילו ריססו אותה בלכה שחורה, ודייל אמרה שלדעתה מריסה בכלל לא אנושית אלא רובוטית שיצאה מהסרט "נשים מושלמות" ותוכנתה לנהל ספא.
"למען האמת היא בת שלושים ושמונה ולא שלושים ושתים כמו שהיא אמרה לסקוט," אמרה רוזי ובעיניה ניצוץ שובב. רוזי לא היתה מהרכלניות אבל היה ברור שהיא לא מסוגלת לשמור לעצמה את פיסת המידע הפיקנטית הזאת. "היא השאירה על השולחן שלה פוליסת ביטוח חיים ולא הייתי מסוגלת להתאפק והצצתי. ואגב, השם האמצעי שלה הוא אגתה!"
"אגתה!" קראה דייל. "חשבתי שמריסה זה שם מספיק גרוע. אני מוכנה להתערב ששם המשפחה שלה הוא לא באמת דה ור, בטח יש לה שם מגעיל כמו סנלינג או גריסוורת."
סקוט שילב את זרועותיו. "את מכירה מישהו שבאמת קוראים לו גריסוורת?" הוא שאל בציניות.
"לא, אבל היה מתאים לה שם כזה," צחקה דייל. פתאום היא טפחה בידה על פיה. "אוי, תחשבו רגע, מריסה אגתה דה ור, בראשי תיבות זה יוצא MAD!"
שאר הבחורות פרצו בצחקוקים.
"אני הולך," אמר סקוט. "תמשיכו עם הרכילות המרושעת שלכן ואני אלך לבדוק שאף אחד לא טבע בבריכה."
כעבור שעה, כשדייל איישה את דלפק הקבלה בזמן שבקי יצאה להפסקת קפה, היא הדליקה כמה נרות צפים באגן המים שקישט את הקבלה ונסוגה לאחור כדי להתפעל מהם.
היא היתה בחורה צינית, בוטה וביקורתית שלא מתרצה בקלות והיתה לה נטייה למצוא תמיד פגמים בכל דבר, כולל באנשים. אבל היא לא מצאה במרצ'ווד שום דבר שראוי לביקורת; למעשה היא חשבה שהמקום יפהפה ומושלם לחלוטין. אפילו מריסה השנואה עשתה בעצם עבודה טובה כשווידאה שכולם תמיד ערניים ומרוכזים בעבודה.
המלון נראה כמו בית כפרי בסגנון מיושן עם ריהוט עתיק, אחים אמיתיות וספות רכות ונוחות, ועמד בו ניחוח חזק של לבנדר מהמשחה להברקת רצפות. אבל הספא היה מעוצב בסגנון מינימליסטי אוריינטלי שעלה הון תועפות. באזור הקבלה המרכזי היתה רצפת אבן אפורה ובמרכזה אגן המים שעכשיו הבליחו בו הנרות הצפים. היו שם מעט מאוד קישוטים, עבודת רקמה יפנית מקסימה במסגרת ארוכה ודקה, כמה כדים עם סחלבים וספסל נמוך לאורך הקיר. גופי התאורה היו מוסתרים ודלפק הקבלה היה עשוי מעץ אפור בהיר שמעליו משטח זכוכית, ונראה כמרחף מעל הרצפה.
מאזור הקבלה נפתחו שלוש דלתות. הדלת מימין הובילה לחדרי טיפולי היופי, הדלת האמצעית הובילה לחדר הכושר ולבריכה ומשמאל היתה המספרה.
מאז שדייל הגיעה לכאן לא עבר כמעט יום בלי שהיא תתמוגג מהעבודה הנהדרת שהיא מצאה ומהסיכויים לעתיד שהיו בה. הספא עוד לא היה כל כך פעיל אבל היא ידעה שזה יקרה בקרוב, ברגע שאנשי השיווק יתחילו לקדם אותו. היא קיבלה משכורת יפה, המגורים היו מעולים ושאר העובדים היו מאוד נחמדים. היא ידעה מניסיון העבר שצוות העובדים הוא שעושה את מקום העבודה או מקלקל אותו. במלון ובספא היו בערך שלושים עובדים ולמרות שבינתיים היא הכירה באמת רק את עובדי הספא, כולם מצאו חן בעיניה.
לפני ארבעה עשר חודשים, כשהסתיים חוזה העבודה השנתי שלה בספינת הנופש, הצליחה דייל לחסוך כמה מאות ליש"ט. היא התכוונה לפתוח מכון יופי משלה אבל התברר שזה הרבה יותר יקר מכפי שחשבה ובזמן שהתלבטה מה לעשות היא בזבזה די הרבה מהחסכונות שלה.
היא היתה מודעת לעובדה שהוריה דואגים לה ובעבר בהחלט נתנה להם סיבה לדאגה. היא הסתובבה עם טיפוסים מפוקפקים, פלירטטה עם סמים, עברה הפלה ועד שלמדה להיות קוסמטיקאית היא אף פעם לא התמידה בשום דבר יותר מכמה שבועות.
דייל ידעה שכל זה כבר מאחוריה אבל הוריה לא היו לגמרי משוכנעים. גם בתקופה שהיתה בספינת הנופש, שם עבדה קשה כפי שלא עבדה מימיה, הם טענו שהיא חיה חיי מותרות.
לכן היא חשבה שבעבודה הזאת היא חייבת להצליח כדי להוכיח שהתבגרה והיא מסוגלת להיות אחראית על עצמה וגם על אחרים. היתה לה הרגשה שמרצ'ווד הוא המקום הנכון. אם רק תצליח להימנע מעימותים עם מריסה אולי בסופו של דבר היא אפילו תגיע לניהול הספא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם